רייצ'ל ק' ג'ונס היא סופרת מדע בדיוני ופנטזיה ועורכת בפודקאסט PodCastle. היא החלה לפרסם ב-2013 ומאז סיפוריה הופיעו ב"לייטספיד", "סטריינג' הוריזונס' ועוד. יש לה תואר בספרות והיא לומדת עכשיו לתואר שני בקלינאות תקשורת. היא חיה בג'ורג'יה עם בעלה ובנה. בסיפורה הנוכחי היא מציעה זווית רעננה לנושא המסע בזמן.

מאז ומעולם מאקישה הייתה מסוגלת לכופף את הממד הרביעי, אך לעולם לא יאמינו לה. היא הייתה חיילת, שריף, טייסת, נביאה, משוררת, נינג'ה, נזירה, מנצחת (גם בתזמורת וגם בריצה), סנדלרית, בדרנית, פוליטיקאית, זמרת נודדת, מלכה ופקידת קבלה. היא ירתה בקשתות, ברובים ובתותחים. היא דוברת ניב אתיופי נכחד במבטא מושלם. היא מכירה מתכון לתמד שמרכיביו נמדדים בקרני שור הבר, והיא קטלנית עם קטאנה.

הקפיצות שלה מתרחשות באקראי. היא נשלפת מההווה, ללא אזהרה, וחיה חיים שלמים בעבר. כשהיא מתה היא חוזרת בדיוק למקום שעזבה, חזרה לגיל צעיר. בדרך כלל זה קורה כשהיא שקועה בשיחה עם המנהל שלה או כשהיא מתווכחת עם חמותה, או במהלך פגישת מועדון קריאה, דווקא כשמגיע תורה לדבר. רגע אחד מאקישה מעוגנת בציר הזמן של לידתה, ובזה שאחריו היא במקום אחר. בזמן אחר.

מאקישה צפתה בזריחה מעל חופים פרהיסטוריים, כשבאוקיינוס התפתלו דברים רכים וריריים שנשאו עמם את ההבטחה לחיפושיות זבל, לארכאופטריקס ולאדגר אלן פו. היא צפתה בשמש שוקעת על אימפריות שנשכחו מכבר. כשעיניה מרפרפות על מפת היבשות היא רואה פנגיאה שבורה. לעולם היא אינה יודעת לאן תקפוץ בפעם הבאה או לכמה זמן תישאר, אך היא אינה פוחדת לעולם. מאקישה עשתה את זה כל חייה.

החלק הקשה ביותר הוא החזרה להווה. פעם אחת, כשהייתה בת 12, היא חשה במשיכת העבר בזמן שהייתה סרוחה על דרגש בכנסייה. מאקישה מצאה את עצמה מפרפרת בין גליו השוצפים של הים התיכון, וניצלה ברגע האחרון הודות לשודדי ים מוריים שהניפו אותה לספינה. תחילה הגברים והנשים המבולבלים שמרו על המציאה כקמע וכסגולה למזל טוב. בהמשך, אחרי כמעט עשור של ימאות מצוינת ולחימה חסרת מורא, הפכו אותה לקברניטת הספינה. מאקישה התחברה לשוד ימי כמו לתווי מוזיקה. היא ידעה לטפס על חבלים ולשתות גרוג עם טובי המלחים, ואפילו אחרי שאיבדה עין בפיצוץ אבק שריפה, מעולם לא בכתה או ייחלה לשוב הביתה.

יום אחד, בפקודת הפחה, הפליגה לדרכה ליירט פולשים ספרדים שחדרו למרחב העות'מני. בלילה חם אחד הבחינו לבסוף בעששיות האויב מהבהבות על פני הגלים. צוותה של מאקישה הביא את ספינתם אל גב כלי השיט של האויב, במעטה האפלה והערפל שאחרי חצות. היא נתנה את הפקודה – התקפה! – קולה העמוק רעם מבעד לערפל והדהד בצעקותיהם של שודדי הים שלה, המתנודדים על חבליהם מעל פס האוקיינוס המפריד בין הספינות. ולפתע פתאום פיצוץ, ותחושת צביטה בסרעפת, ושוב הייתה בת 12 על דרגש הכנסייה, שבוחנת את כפות ידיה הרכות מבעד לשתי עיניים מושלמות. רק אז בכתה, ובכייה היה עז כל כך שהכומר הפסיק את דרשתו כדי לנזוף בה. אביה ריתק אותה למשך שבוע כי הפריעה לטקס.

לעתים קרובות כועסים על מאקישה כשהיא חוזרת מהקפיצות שלה. היא לא שולטת בבלבול שלה, בדרך שבה החדר חג סביבה כאילו היא שיכורה, ובימים והשבועות שנדרשים לה לחזור להיות מי שהייתה קודם, שכן האמת היא שהיא השתנתה. בכל פעם שהיא חוזרת מן העבר היא נושאת עמה חיים אחרים שצפונים בתוכה כקליפה של בובת מטריושקה.

פעם, לאחר נפילת האימפריה הרומית, הצטרפה למרד איכרים בבוואריה, ובהתקפה מהירה מנסיכות לנסיכות הדפה חבורתם את שרי המלחמה אל מרגלות האלפים. אלה ששרדו ביקשו רחמים, התחננו שלא תחריב את שדותיהם ונשבעו לה אמונים. כתנאי לשלום תבעה מאקישה להינשא לבנותיהם כדי לחתום את הברית המדינית. המלכים הקטנים, שמרוב חרדה מהמלכה הברברית לא העזו למחות על עלבונם, הסכימו. הם אפילו נכחו בחתונות, בעת שמאקישה עמדה כשחרבה קשורה היטב למותניה ולקחה את ידיהן הרועדות של הנסיכות הבוואריות בשלה.

משאורחי החתונה עזבו, אספה מאקישה את נשותיה בחדר הכס. "בבקשה", אמרה להן, "עזרו לי. אני זקוקה לנשים טובות שאוכל לסמוך עליהן כדי לנהל את הממלכה הזאת כראוי".

בעזרתן היא הקימה מדינה יציבה בימים שטופי המלחמה ההם. עם הזמן הפכו כל נשותיה לסגניות, שגרירות, שריפיות ואבירות מעולות בחצר מלכותה.

מאקישה הייתה שבורה במיוחד כשזמנה בבוואריה בא לקצו בעקבות התקף של דלקת ריאות. רבות מנשותיה הפכו לחברות יקרות עבורה, והיא תהתה במשך חודשים ארוכים מה עלה בגורלן ובגורל ילדיהן, ואם הנסיכות שלה שרדה לאחר היעלמותה.

היא רצתה לדבר עם חברתה הטובה ביותר, פיליפה, לבכות לה, אולם שיחות הטלפון שלה לא נענו וכך גם המיילים שלה.

מאקישה לא זכרה מתי הייתה הפעם האחרונה שבילתה עם חבריה בהווה. כה קשה לזכור כשהשבועות והחודשים שלה שזורים בין תקופות חיים שלמות של חברים ומאהבים ואויבים. ההווה הוא כמו סרט באנימציית סטופ-מושן, כמו ספר שקריאתו מופרעת באמצע הדף ונזנח בכל פעם לשנים ארוכות. וכשהיא סוף סוף חוזרת, היא נושאת עמה מוות נוסף.

מאקישה כבר אינה חוששת מהמוות. היא מתה פעמים רבות בעבר, אולם תמיד התעוררה בהווה, חיה ובריאה כלפני הקפיצה. היא לא יודעת מה יקרה אם תמות בהווה. אולי תתעורר בעתיד. היא לא ניסתה לבדוק את זה.

היא לא זוכרת את הפעם הראשונה שמתה. סביר להניח שמתה מאות פעמים בינקותה, לפני שהייתה גדולה מספיק ללכת. על פי רוב קפיצותיה מותירות אותה בשממה או באוקיינוס, וכשהיא כבר מופיעה בסביבה תרבותית, רק מעטים ירחמו על ילדה מוזרה ונטושה שאינה יכולה להסביר את נוכחותה. אמה של מאקישה הרבתה להתלוצץ על תאבונה הרב, על כך שמינקותה אכלה כמו אדם על סף רעב. אמה אינה יודעת עד כמה היא קרובה לאמת. כיום מאקישה נושאת את הקילוגרמים העודפים שלה בגאווה; היא יודעת שהם גאלו אותה פעמים רבות.

כשפיליפה סוף סוף חוזרת אליה, היא נוזפת בה על עלבונות של שנה שלמה, על יום ההולדת שנשכח, על חנוכת הבית שפספסה. מאקישה מתנצלת כפי שהיא עושה תמיד. הן נפגשות פנים אל פנים לקפה ומאקישה מחליטה שהפעם היא תהיה נוכחת בחיי חברתה. הן שקועות עמוק בשיחה כשהיא חשה במשיכה, בדיוק כשפיליפה מודה שהיא חוששת ממה שצופן לה העתיד. לא, חושבת מאקישה כשהיא מוצאת את עצמה ממצמצת על גדתו של נהר הזורם בעצלתיים בשעת צהריים. זוג שוורים לבנים מרימים את ראשיהם ונועצים בה מבט, מים נוטפים מפיותיהם.

מאקישה מתאמצת לשמור את השיחה חיה במוחה בשעה שהיא תרה אחרי דרך מהירה לשוב הביתה. היא בוחרת בנהר. קשה, בפעם הראשונה, לגרום לעצמה לשאוף, להרגיע את זרועותיה המתנפנפות, להניח למוות לקחת את חיי המטריושקה הללו כדי שתוכל לשוב במהירות אל העתיד.

היא בכל זאת איבדה את קו השיחה כשצצה בחזרה במטבחה של פיליפה. "מיגרנה", היא מסבירה, בעודה מעסה את ראשה הסחרחר ומרחיקה את זיכרון הכאב, ופיליפה סועדת אותה בשני אספירינים ובתה נענע חם.

מאקישה מחליטה להיות טובה יותר בפעם הבאה, ובסופו של דבר היא מצליחה. בפגישתה הראשונה עם קרל היא חונקת את עצמה במיתרי הקתרוס של פייטן חִתי. ביום חתונתם היא תועה אל מדבר רחב ידיים שאינה מזהה את מקומו, ונמלטת ממנו בזחילה אל תוך קן עקרבים. זה היה מוות כואב. בקפיצתה הבאה – כעבור יומיים, בירח הדבש שלהם – היא מנצלת את הזמן כדי ללמוד את הדרך הנכונה לחתוך ורידים באבן חדה.

בעלה מאמין לה כשהיא מספרת לו שאלו מיגרנות. מאקישה למדה כבר מזמן לשקר בנוגע לקפיצות. כשהייתה ילדה, ניסתה להוכיח אותן לאִמה בכך ששרה במצרית, אבל אמא רק צחקה ושלחה אותה להדיח את הכלים. היה גרוע יותר כשסתרה את דברי המורים שלה להיסטוריה. זה היה בלתי נסבל לשבת בבית הספר, בגוף של ילדה אך עם זיכרונות מאינספור תקופות חיים, בשעה שאמיתות חלקיות, חצאי-אמיתות ושקרים מפורשים נכתבו על הלוח. המבוגרים כינסו ועדה בנוגע להתנהגותה הדורשת-תשומת-לב, והיא למדה לשתוק. היה זה לקח שמעולם לא שכחה.

כל זה – השתיקה שהטילה על עצמה, ההתאבדויות וגירוש העבר הפנטסטי שלה למרתף מוחה – הוא המחיר של חיים רגילים, של חברויות ונישואין ומשרה קבועה. משמימים ככל שהיו, מאקישה מזכירה לעצמה שהחיים הללו שונים מהחיים ההם. חסרי תחליף. אמיתיים.

ובכל זאת, היא מתגעגעת לעבר, שתמיד נראה לה אמיתי יותר, המקום שבו בילתה את מרבית חייה. היא קוראת ספרי היסטוריה ומוחקת בטוש שחור כל דבר מגוחך שהיא רואה. לאחר מכן, בעט אדום, היא רושמת בשוליים את כל השמות שהיא מצליחה לזכור, את כל האנשים הנשכחים שלא היו מעניינים או חשובים מספיק כמו ג'ורג' וושינגטון והמלך לואי ה-14. כשקרל שואל, היא מסבירה שהעולם לא היה שייך רק לאנשים הדגולים שהיו מלכים ונשיאים וגנרלים, אך מסיבה כלשהי, אף אחד מעולם לא כתב את זה.

"אני חושב שאת מתאמצת יותר מדי", הוא אומר, והיא שונאת את הרחמים המופיעים בעיניו כשהוא מרים את ידיו ואומר, "אבל אם זה משמח אותך, לכי על זה".

יום אחד, כהפתעה, בעלה הסיע אותה במשך ארבע שעות למוזיאון שאירח תערוכה בנושא היסטוריית ימי הביניים. מאקישה צווחה בהתרגשות ותפסה בזרועו של קרל כשהבחינה בכרזות שבכניסה: בוואריה של המאה ה-18. הזיכרונות היו עדיין כה טריים. עברו חמש שנים ורבבות חיים שנגדעו ברצח-עצמי מאז נעקרה מממלכתה המשגשגת, מהנשים-הסגניות שלה ומחבורת הלוחמים שלה. היא משלה ברוחה כשקנתה כרטיסים, אבל ממש קיפצה על כפות רגליה עד שהגיעה לראש בתור.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלה בהוכחה כלשהי לחיים קודמים. זה היה חלומי. אופוריה התלקחה בחזה כשהציצה לתוך תיבות זכוכית שהכילו פריטים שזיהתה, ישנים ושחוקים אך בכל זאת מוכרים, הוכחה לחייה הארוכים של לוחמה וחוכמה ומנהיגות פיקחית. מסרק עופרת, שרוב זיפיו חסרים והאמייל הצבעוני שלו דהה מזמן לאפור. הוא היה שייך, אולי, לג'וטה – היה לה שיער כה יפה וארוך, אף על פי ששמרה אותו אסוף היטב עקב תפקידה כרופאה. טבעת זהב דקה שהעניקה לבֶּרְכְט כהת העיניים להנצחת אבירותה. והטוב מכל: מטבע כסף שעליו הוטבעה צדודיתה המסוגננת, אפה הרחב בולט מעבר לקסדת הקרב הבווארית שלה.

היה שלט קטן על הזכוכית. מאקישה קראה אותו שלוש פעמים, בכל פעם לאט יותר, בחושבה שאולי פספסה משהו. אבל לא. פריטים מימי הביניים המוקדמים, מחצרו של מלך זר. הוא שלט בבוואריה במשך כשלושים שנה.

הוא? הוא? מאקישה הסתערה לעבר הכניסה, דרשה לדבר עם מנהל, ראייתה מתערפלת באדום, ידה תרה אחר ניצב חרב שלא נשאה עוד. זו הייתה טעות. הכל היה טעות, טעות, טעות. לנשותיה הוקצה בעל והן הופשטו מדרגתן! מורשתן נמסרה לדמות מומצאת! קרל התחנן בפניה שתסביר לו מה לא בסדר. רק אז מאקישה הבחינה שהיא צועקת קללות בגרמנית עתיקה, ואז גם חשה במשיכה המוכרת בטבורה, וגילתה שהיא מסתחררת אחורה, אחורה, שבה לתקופה מוקדמת יותר לעומת הפעם שעברה, עד שמצאה את עצמה על חוף שומם תחת ירח חלק ונטול מכתשים.

עינה המתורגלת איתרה כבר בסריקה הראשונה שלוש דרכים למות (טביעה, שיפוד ומעיכה), אבל היא הייתה צריכה לחשוב על המסרק של ג'וטה, ועל השלט. כשוויתרה על המסע בזמן, היא לא הבינה שוויתרה גם על מורשתה.

מאקישה הפנתה את גבה לאוקיינוס וצעדה אל עבר היער, שם העסיקה את עצמה בבניית מדורה ובאיסוף הכלים שתצטרך לזמן שהותה, ארוך ככל שיהיה. היא למדה למצוא בעצמה את התושייה ולא לפחד מהחריקות והגניחות הלא מוכרות הבוקעות מהצמחייה השרכית של הסבך הפרהיסטורי.

במפל של ניצוצות היא הציתה את הזרדים שאספה, ואז גם רקמה את תכניתה.

הספיק לה ההווה, הרציחות העצמיות האינסופיות, הדיכוי והחנק והסיכויים העלובים.

אישה שאינה חוששת למות יכולה לעשות את מה שליבה חפץ. אישה שמסוגלת לעמוד ברעב וכאב ומחסור יכולה להיות אדונית לעצמה, לקבוע את מטרותיה בעצמה. הדבר היחיד שהיא אינה יכולה לעשות הוא לגרום להם לזכור שהיא עשתה את זה.

מאקישה עומדת לשנות את זה.

לא עוד התאבדויות, אם כך. מאקישה מאמצת שוב את הקפיצות. היא סלע שנזרק למימי הזמן. בנורווגיה של המאה השמינית היא מצטרפת לחבורה של נשים ויקינגיות. הן קשוחות אך טובות מזג ומקבלות את זעמה כמובן מאליו, כאילו אין לה מה להסביר. הן נותנות לה חרב ארוכה ממנה, ובכל זאת היא לומדת להניף אותה, ולשיר בקול רם אל הרוח כשאחת מההרוגות נקברת עם שללה, חרבה מונחת על חזה.

כשמאקישה חוזרת להווה יש לה משימה. היא עוצרת באמצע משפט, סבה על עקביה וממהרת אל הספרים, מותירה מאחוריה עמית מופתע או חבר או את בעלה הקורא אחריה.

היא משקיעה את כל כולה בחיפוש אחר עברה. אחד מאנשי הקשר שלה שולח לה דואר אלקטרוני על אודות שודדת ים מורית, אישה שעשתה לה שם בקרב העות'מנים. נזיר ספרדי כתב על אודות המסע האחרון שלה, על הדרך שבה היא זינקה על טרפה כסופה בלילה, על קריאת הקרב מקפיאת הדם שלה. החיוך של מאקישה נותר על פניה עד לקטע שבו הנזיר כינה אותה זונה.

הקביעה התקבלה ללא עוררין על ידי הגבר שכתב את הספר.

היא הופכת כפייתית. מאקישה כמעט מאבדת את עבודתה עקב שכחנותה התכופה וגסות רוח מקרית. שולחן העבודה שלה מוצף מפות עתיקות. תיק היד שלה גדוש גיליונות של אילנות יוחסין.

בסלון שלה, שהתכסה בספרי היסטוריה מקיר לקיר מאז שקרל עזב, מאקישה מנסה למנות את החיים שנערמו בה. הם רבים כל כך. הם נדחקים לצאת החוצה. פעם היא ניסתה לחשב כמה שנים חייתה. היא מנתה יותר מאלף. ובמה הם הסתכמו? מאקישה מרוחה לאורך קו הזמן, אבל איש מעולם לא קלט אותה בדיוק. אלו שמצאו את הגלעדים של חבורת הוויקינגיות שלה הניחו שהחרבות והשריון השתייכו לגברים. אוסף הסונטות שלה, אנונימי לאחר ההעתקות המרובות, יוחס לעוזרה ג'ורג'יו.

"את בונה זהות בדויה", אומרת לה פיליפה יום אחד, כשהיא ניצבת בעוז מול הררי הספרים והמרקרים שהתייבשו כדי להביא למאקישה מרק, "לא היו נשים שחורות באתונה העתיקה. לא היו כאלה בסין. את חייבת לקבל את המציאות, יקירתי".

"ועוד איך היו", עונה מאקישה בלהט, בגאווה, "אני יודעת שהיו. אני יודעת את זה. הן פשוט נמחקו. נשכחו".

"אני בטוחה שהיו כמה יוצאות מן הכלל, אבל נשים פשוט לא עשו את הדברים שאת מתעסקת בהם".

"לא משנה מה אני עושה אם אנשים מסרבים להאמין בזה", עונה מאקישה.

קפיצותיה מאופקות יותר לאחר מכן. היא פונה אל המילה הכתובה, אל האלמותיות. מאקישה משאירה שירי אהבה על קירות קברים אצטקיים בפיקטוגרפים נהואטליים צבועים בשימת לב. היא לוחצת יתדות על חמר רך, מתעדת את הישגי הנשים הגאות ששמותיהן כתובים באדום בשולי ספרי ההיסטוריה שלה. היא משמרת את שמות מאהביה בכתב האנזי, מושכת בעדינות מכחול עשוי שיער סוס בספרי חזרן.

אפילו הן, הרשומות שהיא יוצרת בעצמה, אינן שורדות בשלמותן. לעתים השמות מוחלפים באחרים נחשבים יותר, אמינים יותר, בידי המעתיקים המאוחרים. לפעמים הן נמחקות במלואן. על פי רוב הספרים פשוט מתפוררים לאבק במרוצת הזמן. היא מתנחמת בידיעה שהיא אינה יוצאת דופן, שמקהלת הקולות האבודים רועמת.

היא דוהה מן ההווה. היא שוכחת לאכול בין הקפיצות, מאבדת משקל. לעתים היא גוועת למוות כשהיא נוחתת באזור מבודד.

---

קרל תופס אותה יום אחד ליד תיבת הדואר. "מצטער שאני מופיע ככה. לא החזרת לי שיחות", הוא מסביר ומגיש לה ערימת ניירות.

מאקישה לוקחת אותה ובוחנת את העמוד הראשון, החתום בדיו אדומה, של מסמכי הגירושין שלהם.

"את צריכה לחתום כאן", אומר קרל, מצביע הפוך על תחתית הדף, "וגם בעמוד הבא. בבקשה?"

המילה האחרונה נושאת נימה מתחננת. מאקישה מבחינה בעיניו הנפוחות ובשיערה לבנה יחידה הבולטת בזקנו השחור העבות. "כמה זמן עבר?" היא שואלת. עברו לפחות שלוש תקופות חיים מאז עזב, אבל היא אינה בטוחה.

"יותר מדי", הוא אומר, "בבקשה, אני רק צריך חתימה שלך כדי שנוכל להמשיך הלאה".

היא טופחת על כיסיה ומוצאת עט אדום. מאקישה תוהה כמה עשורים או מאות יעברו עד שגם החתימה הזאת תשונה, תאבד או תימחק בכוונה, אבל היא בכל זאת מצמידה את העט לנייר.

בעיצומה של החתימה היא מבלה עשרים ושש שנים בשינה תחת הכוכבים עם האבוריג'ינים, וכשהיא חוזרת שארית שמה נמרח ללא תכלית במורד הדף. לא נראה שקרל מבחין.

אחרי שהוא עוזב היא נמלטת להודו לחיים שלמים שבהם היא מהרהרת אם המסע שלה בזמן הוא עונש או כור מצרף.

כשהיא חוזרת שוב להווה, מאקישה בוכה כפי שבכתה כשהיתה בת 12 ולבה נשבר על ימיה כשודדת ים. אולי לא העבר הוא זה שמושך אותה אליו. אולי ההווה דוחק אותה החוצה. ואולי היא למדה סוף סוף לקבל את הרעיון.

בסלון שלה, בינות הררי ספרים מושחרים, מאקישה רואה שש דרכים למות מהמקום שבו היא ניצבת. אולי הדרך החוצה היא קדימה. לפרוץ מבעד לקליפת המטריושקה האחרונה כמו גוזל אל אור השמש.

אבל לא. לא. ההתאבדויות מעולם לא היו למענה. אפילו לא פעם אחת. מאקישה גמישה, היא רבת תושייה וכופפה את הממד הרביעי כל חייה, גם אם איש לא מכיר בכך.

אישה שנדחפה כל חייה תלמד לבסוף לדחוף חזרה.

מאקישה מושיטה את ידיה קדימה אל האוויר. באצבעות מיומנות שהרגו וריפאו וניגנו בצ'לו ביד אמן, היא מושכת את העתיד אליה.

היא לא חזרה.

---

איורים: זילן פוטוגרפיה, פליקר; Mosborne01, ויקיפדיה; קמיל גרוויס, אמברוגיו לורנצטי; יוזף שוסטר