יש ספרים שהגיבור או הגיבורים שלהם הכי נפלאים בעולם. הם אנשים טובים, מרשימים, חכמים, אמיצים ושנונים. יש ספרים על גיבורים רעים: פושעים, מתבודדים, רוצחים. חלקם אהודים ואנושיים למרות הכל, ואחרים מרתקים דווקא בגלל רשעותם.

ויש ספרים שהגיבור שלהם הוא היטלר.

"הוא חזר" עוקב אחריו עלילותיו של היטלר, שבמקום למות בבונקר מתעורר בשדה בפאתי ברלין, בשנת 2012. הוא פוגש מקומיים ומדבר איתם בכנות על זהותו ועל דעותיו, אבל כולם בטוחים כמובן שהוא מתבדח, ושמדובר למעשה בקומיקאי מאוד מחויב לתפקיד שמבצע סאטירה פוליטית. אט-אט, הוא רוכש חברים בגרמניה המודרנית, זוכה לפופולריות בתקשורת ואפילו מקבל תוכנית טלוויזיה משלו.

כששמעתי לראשונה על התקציר של "הוא חזר" חשבתי שהספר יהיה או גאוני או נורא. כחובבת הומור שחור הרעיון עצמו נשמע לי נפלא, אבל גם חששתי שיתגלה כגימיק לא משעשע וחסר פואנטה שנמתח על פני כ-300 עמודים. לשמחתי זה לא המצב.

הספר לא שווק כמדע בדיוני, אבל הזיקה שלו לז'אנר קיימת כבר בעצם העובדה שהיטלר נוסע בזמן. אולם הזיקה שלו למדע הבדיוני קיימת גם ברובד המהותי יותר, בכך שהוא עוסק בדיוק באותה מלאכה של הרבה מהספרים האהובים כלי בסוגה: הוא מציג תרחיש בדיוני, רחוק מהמציאות שלנו כיום, כדי לשאול שאלות על החברה שבה אנו חיים ועל הטבע האנושי.

ורמש, בדרכו, מנסה לענות על כמה מהשאלות הגדולות שמטרידה אותנו מאז מלחמת העולם השנייה והשואה – מדוע העם הגרמני הניח לזה לקרות? האם זה יכול לקרות שוב? יצירות רבות דנו בשאלות הללו וניסו לפענח את הרוע האנושי ואת טמטום ההמונים, אך ורמש מציג לנו דרך אחרת להתמודד עם הנושא. לא בצורה כבדה או מפחידה, אלא בצחוק, בתוך עלילה מגוחכת. התשובה שהוא מציע אינה מתנוססת במפורש, שחור על גבי לבן בעלילת הספר, אלא מתגנבת אט-אט, עמוד אחר עמוד, עד שהיא מתגלה במלוא הדרה כשהספר מסתיים.

מעל הכול, "הוא חזר" הוא ספר מצחיק מאוד, ואף קליל ברובו. הרצינות התהומית של היטלר לעומת הסביבה שלו, שמאמינה שהוא נאצי בקטע אירוני ומודע לעצמו, יוצרת קומדיה קלאסית של טעויות. בנוסף, דמותו של היטלר עצמו, שהספר נכתב מנקודת מבטה, בגוף ראשון, מגוחכת עד כדי כך שקשה לקחת אותה ברצינות.

נקודה נוספת שאהבתי היא שבמהלך הספר חולק היטלר עם מאזיניו רשמים על הזעזוע שלו מהעולם המודרני – על העיר הצפופה וחסרת הירק, על פרסומות הענק ברחובות, על המשרדים המנוכרים, על הנוער של היום, ועל שימוש האובססיבי שלנו בסמארטפונים. הוא מבקר את הצביעות של העיתונות, את קשרי הון-שלטון ואת חוסר היעילות של המפלגות המודרניות בגרמניה.

החלקים הללו הם דרך משעשעת ומקורית שבה ורמש מותח ביקורת חברתית קצת נדושה, אך בקול מקורי ורענן. אבל הגאונות האמיתית שלהם היא שהם גורמים לקורא להזדהות עם היטלר. ברגע הקריאה קל להנהן ולגחך, אך כעבור רגע מגיעה ההבנה – הזדהתי עכשיו עם היטלר. נכון שמדובר בסאטירה על היטלר, ולא בשליט הנאצי ההיסטורי האמיתי, ועדיין – זה היטלר. התחושה הזו בדיוק, המוזרה והמבלבלת, היא שמאפשרת דיון רחב יותר בשאלה איך ייתכן שעם שלם הלך אחריו? היא גם זו שמאפשרת לנו להבין את התגובות של הדמויות האחרות בספר כלפיו, שרואות בו גאון סאטירי.

אף שהספר נכתב בגוף ראשון מנקודת מבטו של הדיקטטור, דמותו שטוחה מאוד והיא בעיקר סאטירית. נראה שהמטרה העיקרית של הרהוריו של היטלר, שמובאים שוב ושוב, היא להדגיש את הניגוד בין מחשבותיו שלו לבין המסרים שהסביבה שלו חושבת שהוא מנסה להעביר. אני רואה בזה בחירה מודעת של ורמש. אילו היה נכתב כדמות עגולה, תוך הבנת נקודת מבטו וצורת המחשבה שלו, התוצאה הייתה ספר אחר לגמרי, שונה מאוד מהיצירה הקלילה שכתב ורמש. ייתכן שהייתי שמחה לקרוא אותו, אך ללא ספק היו אובדים בו רבים מהיתרונות של "הוא חזר" כפי שהוא כתוב כעת.

למרות המחמאות, לספר יש גם חסרונות. פעמים רבות ורמש נסחף בנקודת המבט של היטלר ומניח לו לשאת נאומים פנימיים ארוכים ומייגעים. כמו כן, חלק מהסצינות של "היטלר לא יודע איך להתנהג בעולם המודרני" חוזרות על עצמן. ולבסוף, לספר לוקח זמן מה "להיכנס לקצב", והיה בו חלק שאפילו העיק עלי בזמן הקריאה, ולא מהסיבות הנכונות.

לסיכומו של עניין אני ממליצה בחום על "הוא חזר" לכל חובבי ההומור השחור וההיסטוריה החלופית. הוא לא הספר הכי טוב שתקראו אי פעם, אבל הוא יגרום לכם לצחוק, וגם לחשוב. מה עוד אפשר לבקש?

(הוצאת סלע מאיר, 2016. מגרמנית: עידו נחמיאס. 278 עמודים).