אתיקה
מאת יעל אורן
אלון נעל את דלת החנות מאחוריו וחייך אל השמש השוקעת. עבר עליו יום מוצלח במיוחד. הרבה אנשים היו מוכנים לשלם לו כסף טוב כדי לשמוע שבקרוב הם יתחתנו, או ילדו, או יקבלו כרטיס זוכה בלוטו. מובן שעבור המקרה האחרון, אלון לא טרח לציין שסכום הזכייה לא יכסה אפילו את העמלה שלו.
"אלון גשר?"
אלון הסתובב אל הדובר – שוטר צעיר במדים שהביט בו בפנים חמורות. היה ברור שמשהו מאוד מטריד את הבחור. אלון כמעט הצטער לדחות אותו, אבל שוטרים, ובמיוחד צעירים, לא הרוויחו מספיק כדי להיות לקוחות טובים במיוחד. "מצטער, סגרתי להיום", אלון אמר. "תחזור מחר".
"אתה אלון גשר?" השוטר חזר על שאלתו.
"כן, אבל…"
לפני שאלון יכול היה להשלים את התשובה, השוטר תפס את יד ימין שלו וסובב אותו בכח. מתכת קרה הקיפה את מפרקי הידיים שלו, והוא הרגיש אותם נמשכים אחורה אל עבר השוטר.
"אתה עצור באשמת רצח אלי מגדה", אמר השוטר תוך כדי גרירת אלון לעבר ניידת שחנתה בסמוך. הוא דחף אותו בגסות לעבר הדלת הפתוחה ופקד עליו להכנס.
"בעדינות איתו", אמר קול מוכר מהמושב הקדמי.
אלון התכופף אל הניידת כדי לזהות את הדובר. "פקד גימזו!" הוא קרא. "יכולת להגיד שאתה צריך אותי. מה זו הבדיחה הגרועה הזאת?" השוטר הצעיר שעמד מאחוריו ניצל את ההזדמנות כדי לדחוף אותו כל הדרך פנימה.
"זו לא בדיחה", גימזו אמר. הוא הנהן לשוטר, וזה סגר את הדלת אחרי אלון.
"אתה לא באמת חושב שאני הרגתי מישהו", אמר אלון, ספק בשאלה ספק בתחינה.
גימזו התבונן בו רגע ארוך, גבותיו מכווצות בריכוז. "נדבר על זה בתחנה", ענה ואלון ידע שזה סופי. את המשפט הזה הוא כבר שמע ממנו קודם.
חדר החקירות נראה בדיוק כמו תמיד; קירות נטולי חלונות, אחד מהם מכוסה במראה גדולה, שולחן עם פורמייקה קצת מתקלפת, שלושה כסאות ירוקים, ולא מספיק נורות ניאון כדי להאיר את החלל. בכל זאת, היה משהו שונה. הפעם, אלון לא יכול לצאת ולהכנס כרצונו. אמנם גימזו דאג לו לכוס קפה, אבל התחושה היתה לגמרי שונה. המקום שמעולם לא הפריע לו במיוחד פתאום נראה קטן ומחניק.
גימזו התיישב מולו ונשף על הכוס שלו, מעלה אדים עתירי קפאין לאויר הדחוס. "אתה יודע במה אתה מואשם", אמר.
"לא הרגתי אף אחד", השיב אלון, מנסה להזכר מאיפה השם 'אלי מגדה' מוכר לו. אולי הוא קרא על הרצח בעיתון ונתקל בשם.
"עזרת לנו למנוע יותר מרצח אחד", גימזו אמר, מתעלם מההצהרה של אלון ומהנושא. "אני זוכר לפחות ששה מקרים בהם תפסנו את החשודים עם הנשק ביד, ועוד עשרות פעמים שבהם היה לנו ברור שתפסנו את הבן-אדם הנכון, גם אם היה קשה להוכיח את זה". אלון הנהן, מחייך בסיפוק. המשטרה שכרה את שירותי החיזוי שלו לעיתים קרובות, והוא תמיד סיפק את הסחורה. הם אמנם שילמו פחות מלקוחות פרטיים, אבל תמיד טוב לעשות עסקים עם המדינה.
"אלי מגדה בא אליך לייעוץ הבוקר", גימזו אמר, ואלון נזכר בלקוח הראשון של היום. אידיוט קמצן שלא ממש האמין ביכולת שלו לראות את העתיד. "אמרת לו שהוא עלול למות בקרוב, אבל סירבת להסביר לו איך להימנע מכך". גימזו לקח לגימה מהקפה ובחן את התגובה של אלון. קודם הניצוץ של הזיהוי בעיניו, ואחר-כך עיקום האף.
"נכון", אמר אלון. "יעצתי לו בחום לקבל חיזוי יותר ממוקד, אבל הוא לא רצה. הוא אמר כל מיני דברים לא יפים על מגידי עתידות בכלל, ועלי בפרט. הוא כמעט שבר את הדלת כשהוא יצא".
גימזו הטיח את הכוס בשולחן. הוא פנה לדפדף בתיק שמולו, וסגר אותו בחבטה. "מגדה קרא לך סחטן", הוא אמר. אלון הנהן בשפתיים קמוצות. "הוא צדק, וגרוע מכך. אתה דרשת ממנו עשרים אלף שקל כדי להמשיך בחיזוי. כשהוא סירב, אתה נמנעת מלעזור לו. הוא יצא מהחנות שלך, התקשר עצבני לאשתו בפלאפון ועשה תאונה חזיתית. הוא נהרג במקום ושני נוסעים ברכב השני נפצעו קשה. אתה ידעת איך למנוע את התאונה, אבל בחרת לא לעשות זאת. הכל בגלל בצע כסף".
"לא בדיוק ידעתי איך למנוע את התאונה", אלון אמר. הקול שלו היה צלול ורגוע, בניגוד לפקד שצעק לתוך הפנים שלו רגע קודם. "רק ידעתי שהוא עומד למות. לא ידעתי בדיוק איך ומתי. פרטים מדויקים דורשים רמת ריכוז שאני לא מגיע אליה בחיזוי רגיל. בגלל זה אמרתי לו שכדאי לו לשלם עבור חיזוי יותר מדויק".
"עשרים אלף שקל?" גימזו היה צרוד מרוב צעקות.
"מחיר פעוט עבור חיים של בן-אדם", אלון אמר בחיוך. הסיסמה הזו כבר שכנעה יותר מאדם אחד לשלם.
"וכשהוא לא רצה, פשוט נתת לו ללכת אל מותו?" גימזו שאל, מניד את ראשו מצד לצד.
"מה רצית שאעשה? שאתן לו חיזוי בחינם?"
"כן!"
אלון הביט בפקד הנזעם בעיניים פעורות בפליאה. "אה", הוא אמר. עברו רגעים ארוכים לפני שחשב על עוד משהו להגיד. "למה?"
"כי זו חובתך למנוע מוות אם אתה יכול".
"אני יכול למנוע הרבה מקרי מוות", אלון אמר ונאנח. "כל יום אני עובר ברחוב עשרות אנשים שעתידים למות מוות לא טבעי. אני אמור לעצור ליד כל אחד מהם ולתת לו חיזוי בחינם? אני אתמוטט מתשישות לפני שיעבור שבוע".
"לא כל אחד", גימזו אמר. "אבל מגדה היה לקוח שלך. הוא שילם לך עבור החיזוי".
"והוא קיבל תמורה מלאה עבור הכסף שלו. זו לא אשמתי אם הוא בחר לא לקנות חיזוי יותר מדויק. אם בן-אדם הולך לרופא, ואחר-כך לא לוקח את התרופות שהרופא רושם לו, זו אשמת הרופא שהוא מת?"
המבט בעיני גימזו עבר את גבול הכעס, ונראה כמעט כמו שנאה. "רופא לא מבקש עשרים אלף שקל עבור התרופות", הוא אמר.
"באמת?" אלון צחק בזלזול. "למזלך אתה לא צריך תרופות שלא מוכרות בסל הבריאות. עשרים אלף זה כסף קטן".
בכבדות, כאילו הקפה בבטנו שקל מאה קילו, גימזו קם ויצא מהחדר. אלון ידע טוב מאוד מה התרחש בחוץ. הוא השתתף במספיק חקירות מהצד השני של החוק. פקד אחד ושניים או שלושה עורכי דין עמדו מעבר לקיר המראה והתווכחו על האפשרות להגיש נגדו תיק אישום. אלון התגבר על הדחף לנופף להם לשלום, ונשען אחורה בכיסא שלו. התהליך יכול היה לקחת זמן רב.
לשמחתו, אלון לא היה צריך לחכות יותר מדי. גימזו נכנס לחדר בפנים סמוקים לאחר כמה דקות בלבד. "אין שום דבר בחוק שמחייב אותך לנסות לחזות את מותו של אדם כדי להזהיר אותו", הוא אמר, והטון שלו הבהיר שהוא היה רוצה לשנות את החוק. "אתה חפשי ללכת, אבל אני מקווה שבפעם הבאה הכסף לא יעוור את ה"עין השלישית" שלך".
בלי לומר דבר, אלון קם וצעד לאורך המסדרון החוצה לאויר הלילה הקר. ליד הפתח שכבה קבצנית זקנה שהתחילה ליילל כשעבר לידה. אלון עצר להסתכל עליה, ואז פלט קללה עסיסית שלא היתה מכוונת אליה, אלא אל העולם בכלל ואל האירוניה שעמדה בבסיסו. הוא ניגש אל האישה והתכופף לעברה. היא רטנה בקול רם יותר כשגילתה שהוא לא מציע לה כסף.
"תעברי למקום אחר", אלון אמר, ולא היה בקולו משום הצעה. "בעוד חצי שעה מישהו ינסה לפוצץ את תחנת המשטרה הזאת עם רימון. הוא לא יצליח, אבל הכניסה תפגע קשה". האישה הסתכלה בו בעיניים מכווצות, כאילו מנסה להחליט אם הוא שפוי. אלון נתן לה דחיפה קלה והוסיף: "עופי מפה!"
אלון ראה בסיפוק את האישה אוספת את מעט חפציה ומתרחקת מפתח התחנה. היא לא עשתה שום דבר לאף אחד; לא מגיע לה למות. לא כמו הנאחס הקטן שדיבר אליו בזלזול בבוקר. אלון חייך, בטוח שהמחשבה האחרונה שעברה לאלי מגדה בראש היתה: "המניאק צדק".
