אוליבר קריספ הוא ילד רגיל עם הורים רגילים בעלי עבודה משונה – הם מגלי ארצות. אוליבר התלווה להוריו בכל מסעותיהם ברחבי העולם, כולל מפגש קרוב עם קניבלים, בריחה מהר געש מתפרץ ועוד. הוא ילד נועז ורב תושייה, ועם זאת רוצה משהו שמעולם לא קיבל – בית.

הסיפור מתחיל ביום שבו הוריו של אוליבר מחליטים לחזור לביתם. לראשונה מאז נולד עומד להיות לאוליבר חדר משלו והוא אפילו עומד ללכת לבית הספר! אוליבר מאושר כל כך מהבית החדש שלו, עד שכאשר הוריו מגלים איים מוזרים במפרץ ויוצאים לחקור אותם הוא מחליט לא להצטרף אליהם. ההורים עולים על סירת הגומי ונוסעים אל האיים בזמן שאוליבר פורק את המזוודה ומתרגש מהשגרה המצפה לו.

אבל יש בעיה – ההורים של אוליבר לא חוזרים, וכשאוליבר מציץ שוב מהחלון הוא מגלה שכל האיים נעלמו פרט לאחד אחרון. כילד מלא תושיה הוא אורז מהר את תרמילו ויוצא לבדוק מה קרה להוריו.

מכאן מתחיל מסע שכולל בת ים קצרת רואי, אלבטרוס נרגן ואי מלא היסוסים. במהלך הספר אנחנו נחשפים לחיים הסודיים של האיים הנודדים, להמוני קופי ים מוזרים ורעשנים ולבריון אחד דחוי שמנסה להשתלט על העולם ,אפילו אם זה דורש ממנו לפגוע תוך כדי כך בהוריו של אוליבר.

אוליבר קריספ עצמו הוא ילד שיצא מהספרים הישנים שגדלתי עליהם. הוא אמיץ, מוכן לכל, יודע לכרוך חבל ולהשתלשל במערות מסוכנות, לא מפחד מדבר ותמיד מסוגל לפתור בעיות. בת הים המתלווה אליו, איריס, גם היא מלאת תושיה, מוכנה לכל וחברה תומכת ועוזרת. לשניהם יש רגעים של פקפוק עצמי שמוסיפים לדמויות אמינות.

הדמויות האחרות בספר קצת יותר קרטוניות. ההורים של אוליבר הם זוג שמוכן לסכן את עצמו רק כדי לגלות דברים חדשים, האיים הנודדים מאד חד-מימדיים (משעשע מעט להגיד את זה על איים, ובכל זאת), ובנות הים זכו לאפיון גנרי וחסר מעוף. רק הביריון המרושע טרייסי מקבל רגע של חסד לקראת סוף הספר, כשדמותו הופכת מבריון חד-ממדי לילד דחוי ובלתי אהוב.

יחד עם ציורי הקומיקס המשעשעים והמשפטים הקלילים, "אוליבר והאיים הנודדים" מעלה בעיה אמיתית – הוריהם של טרייסי ושל אוליבר משדרים להם שהילדים נמצאים במקום נמוך בסדר העדיפויות שלהם. הוריו של אוליבר מוכנים לנטוש אותו בשביל תגליות חדשות, ואילו לטרייסי יש פשוט הורים מזניחים שלא מתעניינים כלל בבנם. כל אחד מהילדים מוצא דרך אחרת להתמודד עם הדחייה של הוריהם – אוליבר מנסה להשתלב במשימת גילוי הארצות של הוריו, וטרייסי לעומת זאת פשוט בורח מהבית ומחליט להשתלט על העולם. מעניין שאף על פי שאוליבר הוא זה שבחר בבחירה "הנכונה" מבחינה מוסרית, הזדהיתי הרבה יותר דווקא עם טרייסי, שלא מסוגל להיאבק על מקומו בלב הוריו.

מבחינתי זו הייתה הפתעה לגלות דילמה אמיתית וכואבת במרכז ספר שנראה ונקרא בדיוק כמו ספרם הקודם של ריב ומקינטייר, "עוגות בחלל". "אוליבר והאיים הנודדים" כתוב במשפטים פשוטים, חלקם מתחרזים, מלא בציורים מבדרים ודמויות שמעירות הערות ציניות על המתרחש בסיפור. אבל למעשה מדובר בספר בוגר יותר ורציני יותר, שלדעתי מתאים גם לגיל מעט מבוגר יותר.

כרגיל בהוצאת "עוץ", התרגום של גילי בר-הלל סמו מצוין. השפה "שקופה", והסיפור קולח ונהדר. גם הספר עצמו מופק מצוין. הדפים עבים, הכריכה עמידה, ולמרות הידיים הרבות שעבר בביתנו הוא עדיין לא מראה סימני בליה. יש לי הרגשה שהוא עמיד גם במים, אם כי אין לי כמובן כוונה לנסות את זה. אולי אם אגיע פעם לאי נודד אמיתי.

הבעיה העיקרית שלי עם הספר היא גודלו הפיזי. המבנה שלו זהה ל"עוגות בחלל", שהיה קטן ונוח להחזיק ביד אחת. אבל "אוליבר והאיים הנודדים" הוא ספר ארוך יותר, עם יותר מלל ולכן כבד יותר וצורתו מקשה להחזיק אותו ביד. הוא אמנם קטן מספיק כדי שילד יוכל להחזיק אותו ביד אחת, אבל כבד מכדי שיהיה נוח.

"אוליבר והאיים הנודדים" הוא ספר בוגר יותר מקודמו ומתייחס לנושאים כבדים יותר מ"עוגות בחלל". קהל היעד שלו הוא האחים הבוגרים של מי שנהנה מ"עוגות בחלל", או לאותם ילדים שמאז כבר התבגרו בשנה או שנתיים.

(הוצאת עוץ, 2016. איורים: שרה מקינטייר. מאנגלית: גילי בר-הלל סמו. 201 עמודים. אוליבר והאיים הנודדים).