קריאה ב"חייו של טאו" מעלה על הדעת רשימת מכולת של קלישאות מדע בדיוני – מלחמה שמתרחשת מתחת לאפם של בני האדם ומעצבת את ההיסטוריה, חייזרים שנכנסים לגופם של אנשים, וגיבור שהופך בעזרת הקול שבראשו לסוכן חשאי מהמעלה הראשונה. לרוע המזל, משם זה רק מידרדר.

"חייו של טאו" עוקב אחרי רואן טאן, איש מחשבים שמנמן, חסר חיים חברתיים וחסר מוטיבציה שהופך להיות מארחו של טאו, חייזר המסוגל להתארח בתוך בני אדם (או דינוזאורים), לדבר איתם ולהדריך אותם. לטאו יש היסטוריה מפוארת של מארחים שכוללת את ג'ינגיס חאן, קיסר שושלת מינג, ונאצי אקראי. לכן אפשר לתאר את אכזבתו כשהוא נאלץ להתאכסן אצל רואן. עד מהרה טאו מכניס את רואן למשטר אימונים מפרך ומעביר אותו מהפך שלא היה מבייש את תוכנית סיום העונה של "היפה והחנון". בדרך להפוך לסוכן חשאי הוא כמובן משיג את אהבה, עובר משבר מוסרי, פורש מהמאבק וחוזר כדי להציל את אהובתו.

הבעיה המרכזית בספר היא דמותו של רואן. מכיוון שבתחילת הספר מדובר בדמות קרטון חסרת רקע או היסטוריה, קשה להזדהות רגשית עם המהפך שהוא עובר. גם המשבר המוסרי שהוא חווה אינו מעורר אמפתיה אצל הקורא, פשוט מכיוון שהוא לא הצליח מעולם להתפתח מעבר לקריקטורה.

גם דמויות המשנה מתקשות לפתח אופי. זה נכון למשל לג'יל, שאין בה דבר מעבר להיותה מושא אהבה, וגם לדמות הרשע: פסיכופט, שיטתי ובעיקר לא מעניין. רק חתול לבן חסר לו כדי להיות נבל בונד ממוצע.

הדמות המעניינת ביותר היא טאו – חייזר שקבוצה מגזעו נקלעה לכדור הארץ לפני מיליוני שנים, ומאז הם מאכלסים גופים במטרה למצוא דרך לבנות חללית ולחזור אל כוכב הלכת שלהם. מלחמה בין שתי סיעות של החייזרים, הגנג'יקס והפרופוס, מספקת את הבסיס שסביבו עלילת הספר נבנית. זהו מאבק איתנים שהחל בתקופת הרנסנס ומעצב מאז את כל התרבות האנושית. מדובר ברעיון מעניין, אם כי לא חדשני במיוחד, שהיה יכול לשמש בסיס לספר מרתק, אם רק היו עוסקים בו יותר.

גם ההיסטוריה של טאו, שלכאורה אפשר היה לחשוב שבה הספר "חייו של טאו" עוסק, מובאת בפסקה בודדת בתחילת הפרקים, בצמצום רב. היא כמו מתגרה בקורא – מספרת לו שקיים רקע עשיר לעולם, אבל במקום זאת עליו לקרוא עוד פרק על רואן מתלונן על אימוני ריצה ואוכל פיצה. אחד הרגעים המתסכלים ביותר בספר הוא זה שבו סוניה, סוכנת פרופוס, מספרת לרואן כל הלילה על ההיסטוריה של המלחמה, אך לא ניתן שום פירוט מעבר לעצם העובדה שסיפרה אותה. "הראה, אל תספר" זו אחת מהדרישות הבסיסיות ביותר לכתיבה טובה.

במהלך כל הספר רואן מתנדנד בין משימות ריגול לרחמים עצמיים. הוא חסר מוטיבציה עד הרגע האחרון, ולא ברור מה מניע אותו מלבד השנאה העזה לחייו הקודמים. בין משימה למשימה הוא מפתח את הרומן שלו עם ג'יל, וכל אותו זמן הוא מתקשה לפתח ולו קמצוץ של אופי שיעורר הזדהות, או אפילו מידה סבירה של חיבה.

נקודה חשובה אחת בספר ראויה להערכה – אף אחד מהדמויות הראשיות איננה גבר לבן. רואן טאן אינו לבן וסוניה היא אישה שחורה. אף שהבחירה הזאת תורמת ללא ספק להכנסת קולות שונים למדע הבדיוני, חבל שהרקע של רואן אינו בא בכלל לידי ביטוי בסיפור. בשל כך מתעורר הרושם שמדובר רק ביציאה ידי חובה, ולא ברצון לפתח נרטיב תרבותי של דמויות לא לבנות. בפועל הסופר, וסלי צ'ו, היה יכול באותה מידה להחליף את רואן בגבר לבן, או בטוסטר משולשים, בלי שהסיפור היה מושפע כהוא זה.

התרגום עושה את עבודתו נאמנה בסך הכל, אבל שגיאה עיצובית אחת מקשה על שטף הקריאה – הספר מכיל מונולוגים פנימיים רבין בין טאו לרואן, אולם במקום להציג אותם בטקסט נטוי או מודגש, ההוצאה בחרה להציב אותם בלי מרכאות. התוצאה היא שנוצר בלבול בין המונולוגים הפנימיים לבין תיאור העלילה, ושטף הקריאה נפגע.

ברגעיו הטובים ביותר של הספר הוא חסר ייחוד, ורוב הזמן הוא סתם משעמם. מדובר בהחמצה משמעותית, מכיוון שהרעיון מאחורי הספר ראוי לפיתוח טוב בהרבה. לאור זאת שמדובר בספר ביכורים של סופר צעיר, אפשר לקוות שספרי ההמשך בסדרה ישכילו לפתח קול עצמאי ויתעלו מעבר לקלישאות ש"חייו של טאו" נקבר תחתן.

תמכתי בהוצאת נובה בפרויקט מימון ההמון שלה וקיבלתי את הספר במסגרת התמיכה. חבל בעיניי שההוצאה בחרה לפתוח את פעילותה דווקא בספר כה חסר ייחוד. למרבה השמחה, הספר השני בהוצאתה, "מת ברובו", מוצלח הרבה יותר, ו"עקורה" שאמור לראות אור בהמשך באותה הוצאה הוא אחד מספרי הפנטזיה הטובים שיצאו ב2016. כולי תקווה שהמגמה תימשך ותרבה את התרגומים של ספרי ז'אנר איכותיים לעברית.

(הוצאת נובה, 2016. מאנגלית: דידי חנוך. 366 עמודים).