טים ר' נאפר לוחם בעוני העולמי. באמת – הוא העביר קרוב ל-14 שנה כעובד סיוע במונגוליה, לאוס וויטנאם, ובעוד כמה מקומות באסיה ובאוקיינוס השקט. מאז הוא חזר למולדתו אוסטרליה, זכה בפרס Writers of the future והתחיל לפרסם, בין השאר בכתבי העת אסימוב'ס, אינטרזון (שם גם הופיע סיפורו הנוכחי) ובמות נוספות. בשנה האחרונה גם היה מועמד לפרס דיטמר האוסטרלי בקטגוריית "הכישרון המבטיח". כיום הוא עובד על דוקטורט בכתיבה יוצרת.

המפתח לעלייה ולירידה במדרגות היה להכניס אקראיות ובה בעת לשחק לפי הכללים. הכללים אמרו שאסור לדרוך על כל מדרגה ומדרגה, ואם אפשר לא לדרוך על מדרגות שיש עליהן כתמים ברורים: "עיניים" במדרגות עץ, מסטיק על בטון, דברים כאלה. אז הכללים, כפי שהם, לא הכבידו כל כך. האקראיות נועדה בעיקר להבטיח שלחייזרים שמהמרים על אילו מדרגות אדרוך יהיה שוק הימורים בר קיימא. בחלק מהימים אני יצירתי – מדלג על שלוש מדרגות, דורך על אחת, מדלג על שלוש נוספות. בפעמים האלה אני יודע שיש איזה חייזר מהמר בר-מזל שמחייך בזמן שהוא פודה את רווחי הכרטיס דל-הסיכוי שלו. אבל רוב הזמן אני ממהר, או אדיש או סתם מותש, ומדשדש כזומבי במורד המדרגות וטורח לדלג רק על האחרונה. בימים כאלה אני פשוט מספק החזרי השקעה מזעריים ויציבים לחייזר המהמר השמרן הטיפוסי. זה מה שעשיתי הבוקר. דילגתי רק על המדרגה האחרונה כשהשתרכתי בגרם המדרגות האמצעי אל המטבח.

וגה חייכה בהיסח הדעת כשנכנסתי. היא אמרה: "לילה ארוך?"

"לא ישנתי".

היא נשאה אז את עיניה מהצנים שלה והביטה בי בהטיית-הראש-המאוכזבת הרגילה שלה. היא הביטה בי כך לעיתים קרובות. "אלטאיר".

"וגה".

סכין המריחה שלה, מכוסה בווג'ימייט, ריחף מעל הצנים כמו סכין המריחה של דמוקלס. תהיתי מה הצנים חושב על ההשהיה הדרמטית הזאת. היא אמרה: "נו?"

התיישבתי בגניחה בצד השני של ספסל המטבח. ישבתי על התחת כל הלילה, ובכל זאת התיישבתי בגניחה אמיתית. באטימות מכוונת שאלתי: "מה נו?"

היא היטתה את ראשה לעברי בשנית. "זה היה שווה?"

נאנקתי. "קפה".

"תוצאות, אלטאיר".

נאנקתי שוב. "הפסדתי שלושה מיליון".

"לעזאזל".

"ואז ניסיתי סדרת הימורים על מירוצי סוסים בהונג קונג שאני מתכנן כבר כמה חודשים".

"ו…?"

"הפסדתי שמונה".

"אלטאיר", היא אמרה והורידה את ידיה עד שנחו על קצה הספסל. המושלת העניקה לצנים חנינה, ובמקומו מיקדה בי את השיפוטיות שלה.

"ואז השתגעתי קצת, והימרתי בגדול בהתערבויות טריפקטה באקוודוקט בניו יורק".

"אני לא יודעת מה זה אומר, אבל זה נשמע טיפשי".

"זה היה טיפשי להחריד".

"המחשב שלך, לא הוא זה שאמור לעשות את ההימורים האלה?"

"כן, אבל אני הייתי עסוק בלהיות טיפש להחריד".

היא סקרה אותי במבט דמוי לייזר, שאיכשהו הצליח לשלב גם רנטגן. אם עיניים היו יכולות לצרוב כמו לייזר ובה בעת לראות דרכך, זה היה כוח העל של וגה.

ואז תותחי הלייזר חזרו אל מטרתם המקורית וגורלו של הצנים נחרץ: הווג'ימייט נמרח היטב. היא נגסה בינות לשורות של שיניים לבנות קטנות ואחידות להפליא. היו לה פנים יפות מאוד, ללא ספק, אבל זאת הייתה רק מסכה ערמומית שנועדה לפתות מנהלי חברות אנרגיה שחצנים אל מלכודת הטיטניום העוטפת את המוח של מגנת הסביבה החכמה ביותר בצד זה של קו המשווה. מוח טיטניום, עיני לייזר, כאילו אני נשוי לגיבורת על. והיא גם תיראה לא רע בכלל בתלבושת ספנדקס צמודה.

וגה זקרה גבה. "טוב, אתה יושב שם ומסריח מזיעה ישנה. הזיעה החריפה והעצבנית שנוטפת ממך כשהסוסים שלך לא מנצחים, זאת שלפני שנים רבות הזעת כשרק התחלנו לצאת ביחד. אבל אתה גם מביט בי במבט הזחוח הזה ומבקש ממני קפה, אז אני מנחשת שכל ההימורים הטיפשיים האלה השתלמו בסוף והצלחת לצאת מהבור". היא נגסה שוב ואמרה: "או ששוב אתה מדמיין אותי כנבלת על".

צחקתי. "בחייך, לפחות תני לי לגלות לך לאט".

"אני יותר מדי מאחרת", היא אמרה וגמעה את שארית הקפה שלה, "בשביל לשמוע סיפורי מלחמה מקו החזית של מסלולי המירוצים".

בלי לפחד, היא נכנסה לתחום אדי הריח הרעילים שלי ונישקה אותי על שפתיי. נישקתי אותה חזרה ותהיתי איך התחתנתי בסוף עם האישה הכי חכמה בצריח. תהיתי גם איזה מין ריח יש לי מהפה אחרי שתים עשרה שעות של קפה, בוטנים ולחשים קדחתניים לאלי ההימורים הגחמניים.

וגה התעכבה על המדרגות בדרכה החוצה והפנתה אלי את מבטה. למרבה המזל היא לא הייתה מודעת לשוקי ההימורים של החייזרים ולכן לא נאלצה לציית לחוקי ההליכה במדרגות. היא הפנתה לעברי את הצנים החצי-אכול שלה: "לא יצאת מהדירה הזאת כבר שבועות. אתה מזמין אותי היום לארוחת ערב בחוץ, חבר, אז אתה צריך לישון, להתקלח ולגרגר מה שצריך לגרגר כדי לסלק את צחנת הגיהינום הבוקעת לך מהפה".

"את מעדיפה נענע או מנתה?" שאלתי בחיוך.

"אני לא בטוחה שזה יהיה חזק מספיק".

"רום מאה אחוזי אלכוהול?"

"אולי מדלל צבע יעזור".

חייכנו זה לזה ואז היא הסתובבה ועלתה במדרגות.

שמעתי את הדלת נטרקת למעלה כשפסעתי על המרצפות השחורות והלבנות במטבח. נעתי בצעדי סוס בשחמט – דרכתי רק על שתי משבצות קדימה ואחת הצדה. המרצפות היו גדולות, כך שלא היה סיכון רב לדרוך על הרווחים ביניהן. לא היה שוק הימורים מסודר להליכת המרצפות שלי – עשיתי את זה בעיקר כאמצעי הגנה נגד מזל רע כללי. גישה שמרנית, אך הגיונית.

אמרתי: "מטבח, תן לי אספרסו כפול".

קול יבש וחד-גוני השיב, "כן אדוני".

כעבור עשר שניות הופיע ספל קפה קטן ומהביל על השולחן השחור המבריק. הרמתי אותו ויצאתי מהמטבח לעבר החלונות בסלון, שהשתרעו מהרצפה אל התקרה. וידאתי, כמובן, שהמספר הכולל של צעדים אל החלונות יתחלק בשלוש. תכננתי את זה כך שנדרשו לי עשרים ואחד צעדים.

לגמתי את הקפה שלי והשקפתי על הישימון. שממת המאדים השדופה של המדבר האוסטרלי, אלף קילומטרים של סלעים אדומים מבוקעים ואדמה הסובלת תחת הצריבה חסרת הרחמים של קינתה הארוכה של השמש. עם זאת, בקרוב הנוף האפוקליפטי הזה יעבור הארצה בעזרת סוג אחר של חול, סוג חי: ננוטכנולוגיית צורן דו-חמצני. אשתי המוכשרת שלא כדרך הטבע שיחקה תפקיד ראשי בנס הזה, בהפיכת חול לאנרגיה; מארץ אדומה ואפויה לים כסוף וקפוא. זה יהיה המערך הסולרי הגדול ביותר בעולם והמפתח לעצמאות האנרגטית של אוסטרליה.

אז בזמן שעמדתי שם, בקומה מספר מאתיים בצריח – מחט מבהיקה שמצביעה למרומים, שכל סנטימטר שלה מצופה בחלקיקי ננו-כסף, שהפכו את פני השטח שלה לפאנל סולרי רם ונישא המספק בכוחות עצמו חשמל שדי בו לכל האוכלוסייה בגודל עיר שחיה בין הכתלים הנוצצים – עמדתי שם, על הגלעד הזה לכושר ההמצאה של האנושות, והרהרתי במירוץ השלישי במוּני ואלי. שמתי עין על סוס ששמו גליזה, שאמור לרוץ בעוד שלושה ימים. חשבתי לעצמי שכדאי שאעלה למעלה ואריץ אותו במערכת, כדי לראות מה דעתה.

מישהו כחכח בגרונו. קפצתי ופניתי לעברו, והספל הקטן החליק מידי והתנפץ על הרצפה הנוקשה דמוית העץ.

בחור מוצק שמעולם לא ראיתי ישב על הספה ועישן. רגליו נחו על שולחן הקפה, הוא לבש חליפה אפורה מקומטת וכובע הפדורה האפור שלו נח ליד רגליו. נראה שלא התגלח יום שלם ולאוויר היה ריח של נחושת צרובה. פניו היו תפוחות ולבנות ועיניו היו מעט קרובות מדי זו לזו, כהות ונוצצות, כמו שני חלוקי נחל שחורים בתוך כדור גדול של בצק פיצה לא אפוי.

הוא נד בראשו – כאילו פריצה לביתו של מישהו ישיבה על ספתו ועישון סיגריה הם הדבר הכי רגיל בעולם – ואמר: "אסטרונאוט, מה קורה?"

קפאתי. טוב, כבר הייתי קפוא, אבל אפילו יותר – הייתי קרבונייט. אסטרונאוט היה כינוי מטופש שנתנו לי בתיכון. אני יודע איזה ריח יש לנחושת צרובה, דרך אגב, בגלל הפעם שבה חללית שבניתי לשיעור מדעים נמסה על כן השיגור. תערובת הדלק שרקחתי כילתה את הרקטה בתופת של אש לבנה-ירוקה וקללות נפיצות של המורה למדעים. התברר שמתמטיקה, ולא כימיה, היא התחום החזק שלי. אז קיבלתי את השם אסטרונאוט, אם כי עברו עשרים שנה מאז הפעם האחרונה  שקראו לי ככה.

אבל הפרט הביוגרפי הזה היה שולי כרגע, בהתחשב במצב הנוכחי: הזר האקראי בסלון שלי. הפשרתי וצעדתי אחורה בהליכת סרטן אל המטבח בעוד הפולש צופה בי בשעשוע. לא ספרתי את הצעדים לאחור, כך שייתכן שהם לא התחלקו בשלוש. אפילו גרוע מכך, ייתכן שמספר הצעדים הסתכם במספר ראשוני. עד כדי כך דעתי הייתה מוסחת.

נטלתי מהמתלה את סכין החיתוך הגדול ביותר שהיה לנו ואמרתי בקול רגוע בהרבה מהמצופה: "בית: התקשר לביטחון. תגיד להם שיש פולש בפנים".

חיכיתי. אין תשובה. הפולש חייך, נהנה מנשיפה ארוכה של ענן סמיך וצפה בו מיתמר לאטו אל התקרה.

"בית", חזרתי.

שום דבר.

"בית?"

"כיביתי את מערכת האבטחה שלך, אסטרונאוט", אמר האיש, "אתה מבזבז את הזמן שלך".

"מה? איך?"

"בכוח המחשבה שלי, כמובן".

חוד הסכין, שלאט-לאט הנמכתי מרוב בלבול, עלה כעת שוב והצביע על הפולש. "בטח", אמרתי, ואז הרמתי מבט אל התקרה. "בית?"

הפולש גלגל את עיניו השחורות הקטנות.

נשמתי נשימה עמוקה. "חבר, אתה צריך לעזוב".

"אני אעזוב, אני אעזוב – אין בעיה. ברגע שאקבל את מה שאתה חייב לי".

קימטתי את המצח. הימרתי הרבה – או בכל אופן המערכת שבניתי עשתה את זה – אלפי הימורים אפילו, מדי יום, אבל התגאיתי בכך שמעולם לא לוויתי כסף ומעולם לא התחמקתי מתשלום חובות. לפחות לא מאז פגשתי את וגה.

אמרתי: "אין לי מושג על מה אתה מדבר".

הוא נאנח ובתוך כך נשף עשן מנחיריו. "אני שונא את החלק הזה".

"איזה חלק?"

"השכנוע. כל המהמרים הכבדים כמוך, שמתערבים בענק עם חייזרים על השאלה על כמה סדקים אתם יכולים לדלג, או כמה מספרים ראשוניים תראו במהלך עשרים וארבע שעות, או על אילו מדרגות תדרכו או מה שלא יהיה. ההימורים הגדולים האלה, אבל כשאנחנו יורדים לגבות את הכסף אתם עושים את עצמכם מופתעים, כאילו לא הייתם מודעים להתחייבויות שלכם".

הוא איבד אותי. "הא?"

הוא הוריד את רגליו משולחן הקפה, רכן קדימה ודיבר לאט. "אתה רוצה להגיד לי שכשאתה עולה ויורד במדרגות אתה לא מכניס אקראיות לצעדים שלך כדי ליצור שווקים לבורסות הימורים חוצניות?"

"כן", אמרתי, "אבל…"

"אבל?"

"אבל זה רק בראש שלי".

הוא הניד בראשו והשליך את בדל הסיגריה אל הרצפה. "שום דבר בעולם לא נמצא רק בתוך הראש שלך. אתם פשוט לא מצליחים לקלוט את זה".

הבטנו זה בזה בשקט. הפולש הדליק סיגריה נוספת. תהיתי אם אני חולם, או גרוע מכך – אם זה מתחיל שוב.

הפולש כחכח בגרונו ואמר, "ראשית, תפסיק לקרוא לי הפולש. אתה יכול לקרוא לי ברוס".

הסכין, שנשכח בינתיים, התנדנד עתה באחת מידיי. לחשתי: "אתה יכול לקרוא את המחשבות שלי?"

"אסטרונאוט, אתה יוצר את השווקים להימורים שלי בראש שלך כבר שנים עשר חודשים, ברור שאני יכול לקרוא את המחשבות שלך".

לא הייתה לי תשובה לכך. אחרי הכל, הוא צדק. אז השעיתי את חוסר האמונה שלי, ולו רק לרגע. "ברוס", אמרתי, "אתה חייזר שקוראים לו ברוס".

"סתם בחרתי שם שכיח של אוסטרלים. לא לכולכם קוראים ברוס?"

הנדתי בראשי. "מעולם לא שמעתי שקוראים ככה למישהו". הלכתי לשולחן המטבח והתיישבתי בגבי אליו, כשעיניי נעוצות בפולש. החייזר. ברוס. "אתה לא מדבר כמו חייזר".

ברוס משך בכתפיו. "ברור שלא. אם הייתי מדבר בשפה שלי, האשכים שלך היו נקרעים והמוח שלך היה נוזל לך באטיות דרך האף".

אחזתי באשכים שלי. "באמת?"

הוא צחק. "ברור שלא. פשוט לא תוכל לשמוע את זה".

"מה הדבר השני?"

"הא?"

"אמרת, 'ראשית, תפסיק לקרוא לי פולש'. מה הדבר הבא?"

"אה נכון", הוא אמר ונד בראשו לעצמו, "הדבר השני הוא שאתה לא משתגע. זאת הבעיה של בני האנוש, יש לכם מוחות פנומנולוגיים. אתם לא יכולים לחוות את היקום שמעבר לחלל הצר שבין האוזניים שלכם, מה שתמיד גורם לשיחות האלה שאני מנהל איתכם להיות מייגעות במידה קיצונית. בדרך כלל זה גם מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה: אתם משוכנעים שאני הזיה ולי אין כלים להוכיח לכם שאתם טועים".

"הא. אז התודעה שלך לא נמצאת בגוף פיזי? כמו רוח חלל טלפתית או משהו כזה?"

"או משהו כזה", הוא אמר ביובש, "אני רק שלוחה, אפשר לומר, של ישות גדולה בהרבה".

"כמו זרוע?"

"אני לא עד כדי כך חשוב".

"ציפורן?" שאלתי בחיוך.

בלי לחייך, הוא סקר אותי. "אני מניח שאפשר לקרוא לי האגרוף". הוא שאף מהסיגריה. "זה השלב שבו העסק הופך לא נעים".

לפני שהבנתי מה קורה, הסכין זז, ויד ימין שלי היא זו שהזיזה אותו. בעיניים פעורות ראיתי את עצמי מושיט קדימה את זרוע שמאל שלי וחושף את אמת היד. באטיות, ביציבות וללא שמץ של השתהות, הצמדתי את להב סכין הבשר אל העור הלבן והרך של האמה שלי. חשקתי שיניים, טיפת זיעה זלגה במורד מצחי, אבל לא יכולתי לעשות דבר מלבד לצפות בסכין חותך את אמת היד שלי חתך ארוך ועמוק. ניסיתי לצרוח אבל הלסת שלי כמו קפאה במקום. דם נקווה בפצע, זרם מטה וטפטף על הרצפה.

אחיזת הפלדה העל-טבעית בגופי נגוזה. נפלתי מהספסל ונחתּי באנקה על הרצפה דמוית-העץ הקשה, והסכין החליק על הרצפה. דם נקווה בין אצבעותיי כשניסיתי ללחוץ על הפצע ואז ברוס הופיע, תחבושת לבנה בידו, והוא חבש את הפצע בזרועי. הוא הנחה אותי אל הספה והושיב אותי, תוך השמעת קולות מרגיעים. ואז הוא התיישב מולי, הרים את רגליו על שולחן הקפה והדליק עוד סיגריה.

ישבתי ובהיתי בו בפה פעור. מעולם לא נדקרתי, ובוודאי לא נדקרתי-בשליטה-מוחית-של-חייזר-גובה-חובות-מהימורים-דמיוניים. אתם יכולים להבין את ההלם שלי.

אחרי זמן מה נהיה ברור שהוא מחכה שאגיד משהו. אז זה מה שעשיתי, בגמגום. "אני… אני… אני יכול לשלם לך. אני עשיר מאוד".

"זה כבר נשמע טוב יותר, אבל אני חושש שהמטבע שלך לא מתאים", אמר בחביבות, כאילו כל עניין השיסוף שלי בסכין כבר נשכח, "הוא קונספטואלי – הרעיון של ערך המיוצג בצוברי נתונים במערכות המחשבים הארכאיות שלכם. אנחנו נפטרנו מכסף קונספטואלי לפני אלפי שנים; הוא פגיע מדי, בלתי צפוי מדי ונוטה לשכפל את עצמו בהתאם לדמיון הפרוע של הטפילים רודפי הבצע ששולטים במערכות הפיננסיות. הוא פרימיטיבי בלשון המעטה".

הוא שאף שוב מהסיגריה ונשף את העשן מאפו. "המטבע שלנו נמדד ביחידות אנרגיה מוחשיות ושימושיות. כולן אמיתיות וערכן גבוה להפליא בזכות עצמן. הן כסף, אבל הן גם הדלק שמשמש אותנו לקיפול החלל, הכוח שמניע את העולמות שלנו והחומר שמקיים אותנו. אנחנו מתייחסים לכסף שלנו בכבוד".

"כבוד", חזרתי אחריו. הייתי עצבני, לא אכפת לי להודות, והעצבים נלחמו בפחד שלי. "ביצירת שוקי הימורים המבוססים על ההימורים הדמיוניים של מהמרים מעולם של טפילים פרימיטיביים?"

ברוס החייזר זקף בו זמנית את אצבעו ואת גבותיו. "אבל זה העניין, אסטרונאוט – הדמיון הפרוע שלכם הוא אחד הדברים היחידים שאנחנו לא יכולים לחזות במדויק. המוח האנושי: תערובת בלתי מדוללת של הגיון ואי-גיון, לוגיקה וזעם ותוקפנות הניזונה ממין. וחוסר עקביות – אסטרונאוט, קח לדוגמה את סוג המוח בעל מבנה הנוירונים הלא-טיפוסי שלך – אתה הפריק של הפריקים. לבני האנוש יש אי-רציונליות מופלאה ופראית. יש לכם סיכוי של אחד לחמישים למות בכל פעם שאתם שולחים מישהו למושבה שלכם במאדים, ובכל זאת אנשים עומדים בתור כדי לנסוע לסלע האדום והמת הזה; אתם חושפים את עצמכם לקרינת השמש כדי להכהות את עורכם, אפילו שארבעים אחוז מהאוסטרלים מפתחים סרטן עור כתוצאה מכך; יש לכם סיכוי של אחד לארבע-מאות-שבעים למות ממחלה מידבקת, ועדיין אתם מקדישים את כל המחקר הרפואי שלכם לזקפות ולהדפסה תלת-ממדית של פנים ושדיים חדשים; ואם כבר הזכרנו את זה, אחד מכל ארבעים וחמישה התקפי לב מתרחש במהלך סקס נמרץ, ועדיין אתם לא מפסיקים להזדיין. בבניין הכסוף הזה שלך יש כרגע תשעה עשר זוגות שמקיימים יחסי מין, שניים עשר מהם בפראות, אחד בשילוב נדנדה ומוזיקה רועשת של להקה שנקראת AC/DC. אתם באמת אחד המינים הכי מוזרים והכי נוטים להסתכן בגלקסיה. פלא שהחזקתם מעמד עד עכשיו".

הנחתי יד מתחת לזרועי הפגועה והקלתי חלק מהלחץ שהיה עליה. לא הייתי בטוח איך להגיב. היום הזה לא אפשר תגובה רגשית פשוטה.

"אתה יושב וצופה באנשים מקיימים יחסי מין?" שאלתי.

עיניו של ברוס הצטמצמו. "אני לומד אתכם, כמו שאתה מקדיש שעות רבות מספור ללמוד נתונים של סוסים כדי להזין אותם כקלט לאלגוריתם ההימורים שלך".

"כן, אני לא זוכר שאי פעם למדתי איך הסוסים האלה מזדיינים".

"הכל חלק מהבנת השוק".

הנהנתי כמו שמהנהנים כשחושבים שמישהו מבלבל את המוח: לאט, ובעיניים פעורות לרווחה בהסכמה סרקסטית. "כן. מחקר. ברור". נשענתי לאחור כנגד העור הרך של הספה. "בתור מין שכל כך מתעניין בהימורים, נראה לי שאתם סולדים מאוד מסיכונים".

"אף אחד לא מת מהימורים, אסטרונאוט. המין שלנו לא מת בכלל, למען האמת, אם כי חלקנו בוחרים לדעוך. משחקי המזל בשוקי ההימורים הטלפתיים של צורות חיים נחותות הם אחת הדרכים המעטות שבהן אנחנו יכולים לחוות את הריגוש שבסיכון ובאקראיות. הם מאוד פופולריים".

הוא פרש את כפות ידיו. "לא, הימורים אינם מסוכנים בכלל", אמר ושפת הגוף שלו השתנתה כליל – מעבר חלק מחביב למאיים. "לא לגזע שלי, בכל אופן".

"למה הכוונה?"

"אנשים במצבך, שמקבלים את ההחלטה ליצור איתנו שוקי הימורים, טוב, הסיכוי שתמותו הוא בערך שניים משלושה".

התפתלתי במושבי. "מה? איך?"

"כמו שכל המהמרים מתים, אסטרונאוט. ראשית אני שובר את הברכיים, וכשזה לא עובד, את הצוואר. אני עושה את זה כבר הרבה זמן, אז תקשיב לי כשאני אומר לך שבחצי מהמקרים מי שמת, מת כי סירב להאמין. אי-היכולת לשלם הורגת בחצי השני".

"בסדר, בסדר", אמרתי ובידי הבריאה טפחתי באוויר בצורה מרגיעה, "כמה אני חייב לך?"

"שלוש יחידות אנרגיה".

"אה. זה הכל?"

"שלוש יחידות אנרגיה שוות בערך לכשני מיליארד דולר, במטבע שלכם".

שתקתי. הזרוע שלי כאבה. הייתי זקוק לקפה. למקלחת. ולשני מיליארד דולר. "כמה זמן יש לי?"

"שבוע".

"אתה צוחק עליי".

"לא. אני צריך ללכת עכשיו. ביקורים כאלה עולים הרבה אנרגיה, שאוסיף לחשבון שלך. אתה צריך לעלות ולרדת במדרגות חמש מאות פעמים היום. באופן אקראי לגמרי. ניכנס בשוק חזק ומהר. הליכת המדרגות הצפויה שלך בתקופה האחרונה רוששה אותי, והלקוחות שלי מעלים את כמות ההימורים על דפוסי ההליכה השכיחים ביותר שלך. זה יכה אותם בתדהמה".

"חמש מאות?" בדירה שלי היו שלוש קומות ושישה גרמי מדרגות, וכולם היו מחוברים זה לזה. הייתי רזה למדי, אבל הסיבה לכך הייתה ששכחתי לאכול כשלמדתי את הנתונים של מירוצי הסוסים, ולא התעמלות. היה לנו חדר כושר בקומה התחתונה, אבל אני חושב שהמשקולות עדיין נחו באריזות הפלסטיק שלהן. אמרתי: "אני לא בטוח שאני מסוגל לעשות את זה".

עיני חלוקי הנחל השחורים של ברוס נצצו. "אתה תעשה את זה, אסטרונאוט. כי אם לא, אני לא ארדוף אחריך, לא בהתחלה בכל אופן. אני ארדוף אחרי וגה".

הרגשתי שהפנים שלי מתלהטות. קמתי וצרחתי, "שלא תעז–" אבל הוא כבר נעלם, והותיר אחריו רק את ריח הסיגריות והנחושת הצרובה.

---

שעות הערב. ספוג זיעה. באותם הבגדים מליל אמש. הגעתי למאתיים שמונים ושלושה טיולים במעלה המדרגות ובמורדן. הקרסול השמאלי שלי כאב כי סובבתי אותו כשניסיתי לדלג על שש מדרגות בבת אחת, ודם בצבץ מבעד לתחבושת הלבנה שעל זרועי. שכבתי על הספה ונחתי.

"אלטאיר? מה זה לעזאזל?"

קפצתי. התנמנמתי כנראה. מחיתי את הרוק מזווית הפה שלי והבטתי סביב.

וגה עמדה על יד ספסל המטבח כשידיה על מותניה. "מה קורה פה? אפילו לא החלפת בגדים מאז הבוקר". קולה הכיל תערובת של רוגז ואכזבה. את האחרונה תמיד כאב לי לשמוע.

"אני מצטער", אמרתי בקול צרוד מתשישות.

היא רחרחה באוויר, ואז דיברה במהירות של מכונת ירייה. "יש כאן ריח של גרבי התעמלות. אתה נראה נורא. ושל מי בדלי הסיגריות שעל הרצפה?"

היססתי. לא הייתה באמת שאלה אם לספר לה על החייזר הפולש. אמרתי: "שלי. הייתי לחוץ אז ניסיתי לעשן. זה היה מטומטם במידה שאי אפשר להסביר במילים".

היא נשמה עמוק. "למה אתה כל כך לחוץ?"

"אני, אה, נתקלתי בבעיה מסוימת. אני חושב שיש תקלה באלגוריתם של הרשת העצבית. כל ההימורים שלי כשלו היום. ניתקתי אותה כדי לחפש את מקור הבעיה".

וגה נדה בראשה, אבל לא בגלל מה שאמרתי. "אני מבינה שזה אומר שאתה לא יכול לצאת מהדירה?" היא שאלה.

כוחי הספיק לי רק כדי להנהן פעם אחת.

פניה היו חסרות הבעה. "מה בוער לך?"

"הא?"

היא התהלכה בחדר, עיניה נעוצות בי, ונעצרה מול החלונות. "למה לך למהר ולתקן את האלגוריתם? אין שום סיבה לתקן אותו דווקא היום, נכון?"

תרתי בראשי אחר תירוץ, אבל הייתי פשוט עייף מדי לחשוב על שקר נוסף.

הבעתה התרככה. "אלטאיר?"

"וגה".

"שוב לא לקחת את התרופות שלך?"

נענעתי בראשי. "אני לא לוקח אותן כבר כמה שבועות ואני בסדר. אני לא זקוק לתרופות".

"אתה לא לוקח אותן כבר כמה שבועות", היא חזרה אחריי. המבט שנתנה בי הביע הכל: אכזבה, עצב ומנה יפה של טוב, ברור שאתה זקוק לתרופות.

וגה נאנחה והתיישבה על הספה לצדי. היא החוותה בעיניה לעבר התחבושת שלי. "מה קרה?"

"אה", השפלתי את עיניי אל זרועי, "אני פשוט עייף. החלקתי כשניסיתי להכין כריך. את יודעת".

"כריך גדול?"

חייכתי חיוך רפה.

היא הניחה את ידה על רגלי. "מותק. סבבי ההימורים שלך מתארכים יותר ויותר, ואתה מהמר יותר ויותר בעצמך במקום לתת למכונת ההימורים שלך להמר בשבילך. אתה לא ישן ולא אוכל, ואתה מסרב לצאת מהבית. בטח דיברת עם עצמך כל היום, אני צודקת?"

בעיניה ניכרה דאגה. עיניי החלו לנצוץ. אמרתי: "כן". היא צדקה. ברוס נראה כל כך רחוק עכשיו – סוריאליסטי ולא-ייאמן. נענעתי בראשי והזעפתי פנים כשחשבתי על היום שעבר עליי. "את צודקת".

היא נאנחה. "לא נתחיל את זה שוב, אלטאיר. אתה מסוגל ליותר מזה. אז זה מה שאנחנו הולכים לעשות: אנחנו נאכל ארוחה טובה. כאן. ואז אתה תיקח כדור שינה. בבוקר אתה תהיה איש חדש. מחר בבוקר נצא להליכה טובה וארוכה, ואולי ננסה את ארוחת הבוקר באחד מבתי הקפה החדשים האלה שבקומה מאה".

גם הפעם היא צדקה. היא תמיד צדקה. הנהנתי.

התקלחתי ושטפתי מעלי את הזוהמה ואת הפחד. הייתי מורעב ואכלתי קערת ריזוטו ענקית. הייתי תשוש ונטלתי גלולה ונרדמתי כשידה של וגה בידי.

---

וגה לא התעוררה בבוקר.

בהתחלה לא שמתי לב. התעוררתי רגוע להפליא. שיערה השחור הקצר של וגה כיסה את עיניה. היא נראתה שקועה בשינה עמוקה וראשה טמון בכר. הלכתי למטבח, מזגתי לי אספרסו כפול, הלכתי עשרים ואחד צעדים אל החלון והשקפתי על נוף המאדים. לאחר מכן עליתי במדרגות, כשאני מקפיד לא לדרוך על כולן, ובחנתי את האלגוריתמים החדשים שלי, ששקללו את דפוסי מזג האוויר מעל מגרשי המירוצים של הונג קונג.

שקעתי במתמטיקה ורק בשעה עשר הבחנתי שווגה לא התעוררה. היא מעולם לא איחרה לעבודה.

ירדתי שוב במדרגות ומצאתי אותה בדיוק באותו מקום שבו השארתי אותה, ראשה טמון עדיין בכר. החזה שלי התכווץ. "וגה?"

שום תגובה.

הלכתי אל הצד שלה במיטה, הנחתי יד על כתפה ואמרתי, בקול רם יותר הפעם: "וגה?"

היא לא זעה.

טלטלתי אותה, אמרתי את שמה בקול רם יותר ויותר. גופה היה רופס וקר למגע. הצמדתי את קצות אצבעותיי לצווארה. תחילה לא הרגשתי דבר, אבל אז מצאתי דופק, חלש ולא סדיר.

צרחתי על הבית שיזמן לדירה צוות רפואי. הם הגיעו כעבור חמש דקות, ואני הייתי מוטרף וברברתי לעברם שטויות כשירדנו במדרגות ונכנסתי להם בין הרגליים כשהם מדדו את סימני החיים שלה.

הפרמדיקית פרשה מסך גמיש בקצה המיטה ובחנה את הסימנים הירוקים הזוהרים שנגללו על המסך. שאלתי אותה מה הבעיה.

היא הביטה בשותף שלה ואז בי. "אני לא יודעת, זה נראה כמו…" קולה השתרך.

"כמו מה?"

"כמו תרדמת".

"היא הייתה בסדר גמור אתמול בלילה", אמרתי וזעם חלחל לקולי, "בסדר גמור. איך זה יכול להיות?"

הארשת המקצועית שלה חזרה לפניה. "אני לא יודעת, אדוני. ניקח אותה עכשיו לחדר המיון".

"כן, כן. טוב".

"היא משתמשת בסמים?" היא שאלה בזמן שהם העבירו אותה לאלונקה כסופה שנראתה מרחפת באוויר בקצה המיטה.

הנדתי בראשי. "לא, מעולם לא".

"היא נוטלת תרופות?"

"שום דבר. כלום".

"בטוח?"

"בטוח. עכשיו תפסיקי לשאול שאלות טיפשיות וקחי אותה לבית החולים".

היא הביטה בי בתגובה ללא הבעה. "מיד, אדוני".

הלכתי בעקבותיהם כשהם ניווטו את האלונקה במעלה המדרגות. כשהגעתי אל הרחבה שליד דלת הכניסה, משהו צד את עיני בקצה שדה הראייה שלי. הסתובבתי ושם, במסדרון קצר שיצא מדלת הכניסה, ניצב ברוס. הוא עמד גלוי לעין כל במשרד שלי. פיו חייך, עיניו היו קרות. נראה היה שהפרמדיקים אינם מבחינים בו.

האישה הביטה בי. "אדוני, אתה בא?"

הצצתי שוב אל ברוס. הוא נענע את ראשו לאט והמשיך לחייך.

שפשפתי את מצחי והנחתי את ידי על החזה של וגה. פניה היו חיוורות ומכוסות בברק קלוש של זיעה. הפרמדיקים הצמידו מכשיר עגול קטן אל מצחה. אורות ירוקים קטנים הבהבו סביבו. דמעות נקוו בעיניי. כחכחתי בגרוני ואמרתי: "עוד רגע. עוד רגע".

הפרמדיקים הביטו זה בזה. האישה אמרה לי: "נביא אותה לאגף החירום בקומה שתיים".

הם לא חיכו עוד. הדלת נסגרה. עמדתי וקפצתי ופתחתי את כפות ידיי. בראשי חזרתי כמו על מנטרה: קופסה שחורה קופסה שחורה קופסה שחורה קופסה שחורה. התכופפתי אל סל הכביסה שעמד בין דלת הכניסה לבין המשרד שלי (קופסה שחורה קופסה שחורה קופסה שחורה קופסה שחורה) ואז שבתי למקום שבו המתין ברוס (קופסה שחורה קופסה שחורה קופסה שחורה קופסה שחורה), מבט מבולבל על פניו. צעדתי היישר אליו (קופסה שחורה קופסה שחורה קופסה שחורה קופסה שחורה) ודחפתי את המברג שהחבאתי מאחורי גבי לתוך בטנו.

ברוס גנח, עיניו נפערו בהפתעה והוא קרטע לאחור.

אמרתי: "אני זוכר פחות או יותר כל דבר שאי פעם קראתי, ברוס. זאת אחת המוזרויות של המוח הלא-טיפוסי שלי".

הוא ניסה לשלוף את המברג מבטנו, וחולצתו הלבנה נהייתה לכתם מתפשט של דם טרי.

המשכתי. "לפני ארבע שנים קראתי סיפור על שליטה מוחית. יצירה ספקולטיבית, אבל בכתב עת מדעי".

ברוס צנח על הרצפה הקשה במרכז החדר.

"הוא עסק בניסויים חדשים – ניסויים צבאיים למעשה – בנושא דפוסי מחשבה ושליטה מוחית. זה מה שהם הוכיחו: ממש ממש קל לשבש דפוסי מחשבה. פשוט צריך לחזור על אותו משפט שוב ושוב ושוב".

ברוס הביט בבטנו. ידיו החלקות מדם לא הצליחו לאחוז בידית המברג.

חגתי סביבו באטיות. "זאת הבעיה שאתה עומד בפניה כשאתה מתעסק עם משוגע, ברוס: הוא משוגע. יש לי בעיה כזאת, אתה מבין, שמקשה עלי לחוש אמפתיה. וזה עוד כלפי בני אדם. תאר לעצמך איך אני מרגיש לגבי חייזר מאפיונר גובה חובות". נעצרתי מולו והשפלתי את מבטי, "שפוגע באשתי".

ניסיונות האחיזה שלו פסקו בהדרגה. בריכת הדם שברוס ישב בתוכה הייתה גדולה עכשיו והמשיכה להתרחב. הוא הביט בי פעם אחת אחרונה, ניסה לומר משהו, ואז שב והתמוטט על הרצפה. עיניו המזוגגות פנו אל התקרה.

המשכתי לעמוד שם, מעל הגופה.

לא קראו לי אסטרונאוט כי העליתי את הטיל באש. קיבלתי את השם הזה עוד לפני שתקרית הטיל בכלל התרחשה. קראו לי אסטרונאוט כי הייתי מוזר. גובל באספרגר, אמרו. או שלא דיברתי בכלל בכיתה, או שדיברתי ללא הפסקה בתשובה לשאלה מסוימת עד שהילדים האחרים התחילו לצחוק והמורה הוציא אותי החוצה. לא יכולתי להסתכל לאנשים בעיניים, לתפוס כדור או להבין מה מצחיק בבדיחות פלוצים.

יום אחד אחד הילדים התגרה בי, בדיוק כפי שהוא עשה בכל יום אחר. הייתי הרבה יותר קטן וצעיר מהילדים האחרים – אז היה קל במיוחד להיטפל אלי, לקרוא לי מפגר ולתקוע אותי במכל האשפה. אני פשוט הבלגתי. אבל דווקא ביום הזה התפרצתי והכיתי אותו עד זוב דם. אני הושעיתי. וככה הסיפור נגמר.

התקרית היא סיבה נוספת לחוסר היכולת שלי להבין את העולם. בריון יכול לנהוג בבריונות שנים ארוכות, לשבור את חבריו לכיתה נפשית וגופנית, להפוך את שנות ההתבגרות לסוג של עינוי ארוך ומתמשך שכדי להתגבר עליו נדרשת לעתים תקופת חיים שלמה – אבל אם תשבור את לסתו של הבריון באלת קריקט, אתה תצא הרע בסיפור.

בני האדם וחוקיהם השרירותיים נותרו תעלומה בעיניי. אבל מתמטיקה – היא הסבירה לי פנים. היא לבדה הצליחה לנחם אותי, ואני שקעתי בה כל אימת שרק יכולתי. המספרים היו טהורים ונקיים ומסודרים, ואם עבדת די זמן הם היו חושפים בפניך את סודותיהם.

לא הייתי סתם טוב במתמטיקה, הייתי עילוי.

אבא שלי נהג לספר – טוב, לכל מי שהקשיב – על הפעם ההיא כשהייתי בן שנתיים, בארוחת חג המולד המשפחתית, שבה הסברתי את חוקי החשבון לבן דודי הגדול, שהיה אז בן שש. למדתי אותם מצפייה ברחוב סומסום.

בגיל תשע הייתי המשתתף השני הכי צעיר בתולדות האולימפיאדה המתמטית הבינלאומית. בגיל חמש-עשרה קיבלתי תואר שני במתמטיקה טהורה מאוניברסיטת סידני, ובגיל עשרים קיבלתי דוקטורט מהאוניברסיטה של הרפובליקה העממית של קליפורניה. בגיל עשרים ושתיים מוניתי לפרופסור מן המניין במכון למדעי המתמטיקה באוסטרליה ובגיל עשרים ושלוש קיבלתי את פרס האוסטרלי הצעיר של השנה בזכות פריצות הדרך שלי באנליזה הרמונית ובתורת המספרים האנליטית.

"ובגיל עשרים וארבע גילית את מרוצי הסוסים".

קפצתי, פשוטו כמשמעו. מאחוריי, בפתח הדלת, עמד ברוס וחייך אלי את חיוך הבצק הרקוב שלו. הצצתי אחורה: הגוף השני שלו עדיין היה שם.

ברוס הכניס סיגריה לפיו והדליק אותה. הוא שאף עמוק, נשף דרך אפו והחזיק את הסיגריה גבוה בין האצבע המורה לאמה. "אני חייב לומר, הדבר הכי טוב פה הוא מקלות הניקוטין האלה. טעים".

הוא הסתובב בחדר וסקר את המשרד שלי. הוא היה מרוהט בפשטות: שלושה מסכי טאי גדולים לצפייה במירוצים וכובע עצבי כסוף ואלגנטי, מונח על מעמד שחור קטן, שמאפשר לי לצפות במירוצים האלו בתוך ראשי כשאני רוצה בכך. ספת עור חומה וחבוטה שעליה יכולתי לנמנם כשמערכת ההימורים עיבדה נתונים והמערכת עצמה: קופסה שחורה מבריקה שבה אור אדום מהבהב יחיד.

ברוס סקר את כל זה בזמן שדיבר. "בגיל עשרים וארבע גילית את מירוצי הסוסים – התחרות היפהפייה הזאת, הבעיה המתמטית המושלמת. כל כך הרבה משתנים, כל כך הרבה אי-ודאויות: מצב המסלול, מזג האוויר, הרקע והפסיכולוגיה של הסוס; קצב המירוץ; הרוכבים – המזג שלהם, מצבם המשפחתי, מה הם אכלו לארוחת הבוקר; המאלף; מידת השחיתות בכל מסלול; וכולי וכולי. כל כך הרבה משתנים, כל כך הרבה אי-ודאויות, אבל עדיין בעיה שאת פתרונה האמנת שתוכל למצוא. כמו חשבת שתוכל לפתור את המקבילה של מירוצי הסוסים למשפט האחרון של פרמה".

הוא נעצר ליד קופסת ההימורים השחורה, והשפיל אליה את מבטו. "היית מעביר חיים שלמים ליד המסלול, אילו היו נותנים לך. היית שותה תה בחינם ממיחם, מושך את זוג המכנסיים היחיד שלך גבוה מעל המותניים, מהמר בעשרים הדולר האחרונים שלך על סוס חסר סיכויים במירוץ האחרון של היום".

ברוס פנה להביט בי. "הימים הכי טובים בחיים שלך, נכון?"

הנהנתי לאט. "עד שפגשתי את וגה".

"עד שפגשת את וגה כעבור כמה שנים. כבר לא היית חסר בית, הצלחת לא רע – היית אפילו עשיר; אבל עדיין מוגבל, עדיין הסתובבת במסלולי המירוצים, יום אחרי יום. היית בודד לגמרי, המשפחה שלך נטשה אותך. אבל היא שכנעה אותך לבנות את המערכת שלך, אמרה שאתה 'בחור אנלוגי בעולם ננוטכנולוגי'. היא צדקה, נכון?"

"למה אתה יודע עלי כל כך הרבה?"

"פשוט מאוד. אתה הסוס המנצח שלי, אסטרונאוט. אני יודע עליך הכל. אני לומד אותך כמו שאתה לומד את הסוסים שלך".

ברוס ניגש אל גופו השני, ששכב על הרצפה. הוא הניד בראשו לעברו בהערצה. "על זה אני מדבר, אירציונליות מרהיבה: כאילו שאתה יכול להביס ציוויליזציה חייזרית מתקדמת במברג. אנחנו פשוט לא יודעים מה יהיה הדבר הבא שאתם בני האדם תעשו".

"אבל הדם הזה", הצבעתי ביד רועדת על בריכת הארגמן על הרצפה, "הוא אמיתי. הרגתי אותך".

"אתה לא יכול להרוג אותי, אני הקרנה. אני בכלל לא כאן".

"אבל אתה מעשן סיגריה אמיתית. אתה יכול להרים דברים ולהזיז אותם. חבשת את הזרוע שלי".

ברוס חייך ונענע בראשו. "אתם בני האדם באמת פרימיטיביים".

הוא התקרב אלי והניח את ידו על כתפי. הבטתי בה, משותק. הוא אמר: "אסטרונאוט, אנחנו צריכים להרוויח עכשיו קצת כסף, כי אני לא יודע אם אשתך תשרוד יום נוסף".

---

שלוש שעות מאוחר יותר גררתי את עצמי במעלה המדרגות ברגליים רועדות מתשישות. מבית החולים ניסו ליצור איתי קשר מאז שהפרמדיקים עזבו. אמרתי להם שיעדכנו אותי אם מצבה של וגה ישתנה. האישה בעברו השני של הקו אמרה שאני צריך למלא טפסים על ההיסטוריה הרפואית של אשתי. ניתקתי את השיחה.

קרסתי על המדרגה העליונה. זרועותיי נחו על ברכיי והחולצה נדבקה לי לגב מרוב זיעה. הנחתי את ראשי על סורגי המעקה והבטתי מטה בגרמי המדרגות הלולייניות שהשתפלו אל הרצפה הקשה הרחק מתחתיי. נשכתי את שפתיי כדי להחניק את היפחה שעלתה בחזי ועצמתי את עיניי. לחצתי את מצחי בחוזקה כנגד הסורגים, כמו בניסיון להעניש את העצבות שלי.

אחרי זמן מה הפסקתי להרגיש כך. פקחתי שוב את עיניי ובהיתי מטה. כל גרם מדרגות נסמך על אחד מארבעה קירות, כך שהמתבונן בהם מלמעלה ראה שהם יוצרים ריבוע. המדרגות הוצבו בזווית קלה, כך שהמעקה של הקומה העליונה ניצב בדיוק מעל המדרגה התחתונה של גרם המדרגות האחרון, שלוש קומות מתחתיו.

הזדקפתי במקומי. ידעתי מה עלי לעשות. רקעתי ברגליי ברחבי המשרד שלי וצרחתי על ברוס שיגיע הנה. כעבור רגע הוא היה שם, נשען על המשקוף, כובע הפדורה הצל על עיניו וריח הנחושת הצרובה מילא את החדר.

"כן, אסטרונאוט?"

ניגשתי אליו בנשימות מהירות שנבעו מתשישות ומהתרגשות. "אתה מחשב את סיכויי ההימורים של המדרגות, נכון?"

"נכון".

"אז מה קורה כשאני בוחר צירוף שלא הימרו עליו?"

"זה לא יקרה. כל האפשרויות מכוסות".

"בוא נעמיד פנים שזה קרה. הבית מקבל את סכום הזכייה המלא?"

ברוס משך בכתפיו. "כמובן".

"הסכום גדול יותר מהחובות שלי?"

"בהרבה".

גיליתי לו את התוכנית שלי. באצבע אחת הוא הדף את הפדורה גבוה על מצחו, והסתכל לי בעיניים. "אתה בטוח?"

"אני בטוח".

הוא חייך את החיוך הקר שלו, עיני חלוקי האבן השחורות שלו נצצו, והוא הניח יד על כתפי. "ידעתי שאפשר לסמוך עליך, אסטרונאוט".

---

התבוננתי מטה מבעד למעקה. אני לא מפחד מגבהים כשלעצמם; זאת לא פוביה שאופיינית לי. אבל עדיין, כולם מפחדים מגבהים. קראתי איפשהו שלבני האדם יש רק שני פחדים שאיתם הם נולדים, כחלק ממצבם הטבעי: מאש ומנפילה. ניחמתי את עצמי בכך שגרם המדרגות אינו עולה באש והעברתי את רגליי מעל הסורגים, כך שהישבן שלי נח על המעקה.

אמרתי: "בית: התקשר לבית החולים. תגיד להם שישלחו פרמדיקים".

"כן אדוני. מהו טיבו של מצב החירום הרפואי?"

"נפלתי נפילה רצינית".

"כן אדוני".

לא היססתי. קפצתי, בניסיון לפגוע באחת משלוש המדרגות האחרונות או בכולן. בהחלט פגעתי בהן.

יכול היה להיות נחמד אם בשלב הזה הכל היה מחשיך. מעבר מהיר לסצנת בית החולים. בסופו של דבר זה קרה, אבל לא לפני ששכבתי על הרצפה דמוית העץ כשפי פעור בצעקה אילמת והתבוננתי בעצמות שהזדקרו מתוך רגליי. ניסיתי לשווא לעצור את זרם הדם שפרץ מהפצעים, וידיי חסרות התחושה היו רטובות מדם. לא לפני שהקאתי מעוצמת הכאב. קולות ההקאה שלי הזכירו חיה פצועה. אבל כן, אחרי כל זה, הכל החשיך.

---

קירות לבנים, סדינים לבנים והחיוך של וגה, שחייכה אלי מלמעלה. היא ישבה על קצה המיטה ואחזה בידי.

"אלטאיר".

לחצתי את ידה בחזרה. פי היה יבש. ראשי היה צלול יותר ממה שהייתם מצפים, בהתחשב במצב. "וגה".

"התעוררת".

"גם את".

"הממ… התעוררתי, בריאה לחלוטין, בדיוק ברגע הנכון לשמוע שלקחו אותך לחדר המיון". היא הטתה את ראשה לעברי. "תהיתי מה יידרש כדי להוציא אותך מהדירה".

חייכתי. "אולי בפעם הבאה אסתפק ביציאה לארוחת ערב. פחות בלגן".

היא השיבה לי חיוך, אבל בעיניה ניכרה דאגה. "כן. אני חושבת שנצטרך לדבר על זה".

במשך כמה רגעים שתקנו. אני לא יודע אילו תרופות נתנו לי, אבל הן היו אלוהיות; לא הרגשתי דבר מהמותניים ומטה. אמרתי: "הם הצליחו להבין מה קרה לך?"

היא הרימה גבה. "הם מטומטמים".

שיניתי תנוחה והרמתי את עצמי גבוה יותר כנגד הכרית. "מה הם אמרו?"

"הם אמרו שלקחתי מנת יתר של כדורי שינה".

הרגשתי שחזי מתכווץ. "מה?"

"שטויות, אני יודעת".

שפשפתי את ראשי. אני מזגתי לה את כוס המים שהיא שתתה ממש לפני שהלכה לישון באותו לילה. גירדתי את הצלקת הדקה שסכין החיתוך השאיר באמת היד שלי.

וגה אמרה משהו.

לחשתי. "מה?"

היא הניחה יד קרירה על המצח שלי. "אתה איתי? אמרתי – מה קרה?"

כחכחתי בגרוני. "סליחה, מה קרה באיזה נושא?"

היא זקרה גבה. "הנפילה מהמדרגות".

שאפתי שאיפה עמוקה ואחזתי בידה. "אה. כלום. סתם, אה, הייתי מגושם, נראה לי".

"היית מגושם", היא חזרה על דבריי.

שכבתי שם בשקט, דעתי הייתה מוסחת, וניסיתי למצוא את ההיגיון ברצף ההתרחשויות.

"חשבתי שאולי שתית, חגגת את הזכייה הגדולה שלך".

"הא?"

היא הטתה את ראשה לעברי. "אמרו לי שהתרופות שאתה מקבל לא ישפיעו על הצלילות שלך. עוד שטויות, לפי איך שזה נראה". היא הניחה את ידה השנייה על חזי, כדי לוודא שכל תשומת הלב שלי מופנית אליה. "קיבלתי הודעה מהבנק אתמול בערב. התשלומים על הדירה שלנו שולמו, במלואם".

שכבתי שם בשקט, המחשבות בראשי התרוצצו, בזמן שווגה התבוננה בי בציפייה. חייכתי אליה חיוך רפה והיא חייכה אליי בחזרה חיוך גדול. השקר שבא בעקבות החיוך שלי היה חלש כמותו. "אולי באמת שתיתי קצת. אני, אה, התכוונתי להפתיע אותך".

האמת, כמו תמיד, הייתה עול שנשאתי בו לבד.

וגה עמדה להגיד משהו כשאח נכנס לחדר מבלי לדפוק. חלוק כחול, הבעה טרודה, הוא הניד בראשו לעבר וגה ואמר לי: "בוא נדבר על התרופות שלך".

וגה ליטפה את שיערי ונישקה אותי במצח, ואז התנצלה ויצאה להשיג קפה.

האח הניח לפני מגש פלסטיק קטן שבו היו קבועים תאים מרובעים קטנים. כל אחד מהם הכיל גלולה אדומה, גלולה כחולה וגלולה ירוקה-לבנה. הוא הצביע עליהן בידו. "יש לנו כאן כמה דברים שיסדרו את הגוף ואת הנפש שלך".

"הנפש שלי?"

הוא נאנח ונד בראשו לעבר הדלת שדרכה יצאה וגה. "דבר עם אשתך. אתה רק חוזר לתרופות הקודמות שלך, זה הכל. יש כאן גם קצת ננו-תרופות, כדי להאיץ את ייצור הדם שלך ולעזור לעצמות שלך להתאחות. תוכל לצאת מפה בעוד יום או יומיים". הוא הניח כוס פלסטיק קטנה מלאה במים על יד המגש, ואז הרים גלולה צהובה-לבנה שהייתה מונחת בנפרד מהאחרות. "קח את זאת עכשיו, ואז שלוש מכל אחת מהגלולות האחרות בששת הימים הקרובים. בעוד שבוע תצטרך לחזור לבית החולים לביקורת".

בהיתי במגש. היו שם שש שורות, שלוש גלולות בכל שורה, ונוסף עליהן זו שבידו של האח. תשע עשרה גלולות.

"אדוני?"

נשאתי את עיניי. "בטח, כן, אני מבין. תודה".

הוא הרים גבה. "ואל תפספס אף אחת מהן. תזדקק לכולן כדי להחלים".

"אין בעיה", אמרתי ונפנפתי בידי כדי שילך.

האח משך בכתפיו ויצא מהחדר תוך שהוא בוחן את המסך הגמיש המואר שלו, וככל הנראה, את המטופל הבא .

אחרי שהלך חזרתי להביט בשורות הגלולות. תשע עשרה. מן הסתם לא אחלים אם אטול מספר ראשוני של גלולות. זה, לפחות, היה ברור. לקחתי שלוש מהגלולות ודחפתי אותן מתחת למזרן. נשארו שש עשרה. אני יכול להסתדר עם שש עשרה. בלעתי את הגלולה הצהובה-לבנה ושקעתי חזרה בכרית שלי.

חייכתי כשחשבתי על וגה, מוגנת, ואיך אחזור איתה לדירה שלנו, יחד. חשבתי איך אעמוד ליד החלונות ואשתה את הקפה שלי ואצפה בלהט של אשתי משנה את עצם האדמה שעליה עומדת העיר.

אבל מעל הכל חשבתי על המירוץ השלישי במוני ואלי.