ישבתי עם דנה בפארק. יש לנו שם פינה ששתינו מאד אוהבות, על ספסל מתחת לפלפלון עם עלווה סמיכה, בקצה של שביל צר שמעטים עוברים בו, מה שיוצר פינה פרטית שאפשר להעמיד בה פנים שכל בני האדם נעלמו מסיבה זו או אחרת מפני כדור הארץ. קיוויתי שזה יהיה יום טוב לגלות לה. כבר המון זמן שאני מנסה.

בשלב הנוכחי, בכל אופן, דנו בדודה ואלופה הנוכחי של דנה, שאותו תיארה במונחים שאינם משתמעים לשתי פנים ועושים שימוש נרחב במידות ובמשקלות. אני הזדעזעתי כראוי.

"אני ממש לא מבינה אותך", אמרתי לה, כשהיא הפנתה את פניה אל מעט השמש שחדרה בין ענפי הפלפלון. "שמעת פעם על הדבר הזה שנשים אמורות לחפש, את יודעת, קוראים לזה אהבה? דבר נחמד. שווה לך לבדוק אותו פעם".

"אויש, אל תהיי לי כזאת יאכנע", המחאה נשמעה פחות משכנעת כשנאמרה במלמול מתפנק מול קרני השמש. "יש זמן לאהבה. לא בוער לי כלום".

"דווקא נראה לי שמשהו כן בוער לך, ובלי הפסקה. את לא מתביישת להיות כזאת…" חיפשתי את המילה הנכונה.

"שרמוטה?" דנה תמיד מוצאת מילים בקלות. בטח מחפשת מתחת לפנס. "לא, אני לא מתביישת. אני לא חושבת שאנחנו צריכות בימינו להיות דבוקות לרדיפה המטומטמת הזאת אחרי בעל ומשפחה. אחרי הכל, בימינו נשים כבר לא צריכות שיפרנסו אותן".

"אבל הוא כן מפרנס אותך", הזכרתי לה את המציאות.

"אל תבלבלי אותי עם עובדות", התמתחה דנה. "הוא לא מפרנס אותי כי זאת החובה שלו. הוא מפרנס אותי כי בא לו לבזבז עלי כסף. זה לא אותו דבר".

התבוננתי בטפח הבטן הגלויה שנחשף מתחת לקו החולצה הקצרצרה כשהתמתחה, ושתקתי. אם לי הייתה בטן כזאת שטוחה, אולי גם אני הייתי מדברת ככה. בטן, ושאר האלמנטים, כמובן. ידעתי שאני חייבת לספר לה. לא יכולתי להמשיך לחשוב על זה שבכלל אין לה מושג.

"ובכלל, את גם כן, לאן הגעתי עם כל החיפוש הזה אחרי בעל?" היא פקחה את עיניה והסתכלה עלי. "מי המניאק האחרון ששבר לך את הלב?"

"למה אני ממשיכה לדבר איתך, לא ברור לי", אמרתי.

"מסתרי הבריאה", אמרה דנה. "ובכל זאת?"

"רזי, מהספריה". תמיד חשבתי שבחור שעובד כספרן חייב להיות שייך לדור אחר. לדור שלי. שיניתי את דעתי ביום שבו חטפתי את דלקת הגרון האיומה ההיא, והוא הלך לו לרקוד, כי חבל לו לבזבז זמן עם חברה חולה בבית. טכנית, אני זרקתי אותו. טכנית.

"נו, לא נשבר לך לצאת עם חְנונים? את לא רואה שלא יוצא מהם כלום?"

"ועם מי אני אמורה לצאת? עם מר ישראל, כמוך?"

"למה שלא תקחי את זה קצת בקלות? תזדייני קצת, תבלי קצת, קחי את החיים באיזי. למה את תמיד מוצאת את עצמך בסוף מייללת על איך שדפקו אותך וזרקו אותך?"

"את לא חייבת להיות כל כך גסת רוח. זה שיש מילים לזה בעברית עוד לא אומר שחייבים להשתמש בהן".

"אוף, תעשי לי טובה, תשתחררי קצת". היא התרגזה, נשכבה עוד קצת לאחור ועצמה את עיניה.

"אני לא יכולה", אמרתי. "זה לא מתאים לאופי שלי. זה לא מתאים – "

"כן, כן, אני יודעת", היא אמרה בעצלתיים. "זה לא מתאים לך. מה עוד חדש, פולניה שכמוך? יושבת בבית ומבכה את כל הבעלים שמתבזבזים".

"זה לא זה", התחלתי להתרגז. באמת בער לי לספר לה כבר, לפרוק את זה מהלב. אבל ידעתי שהיא לא תבין את זה נכון. "יש… יש דברים אחרים שאני צריכה לחשוב עליהם".

"מה לחשוב? איזה דברים? אפשר לחשוב שאת מחוייבת למישהו".

"אז זהו, ש…" המתח החונק בגרון אמר לי שאני עומדת לגלות לה, אבל עדיין לא מעיזה לפלוט את זה החוצה.

"שמה?" היא אמרה בלי סבלנות.

"שאני חייבת לשמור על הערכים האלה. חייבת. זה חלק ממה שאני". כמעט. כמעט.

"מה שאת? מה את, לכל הרוחות? רווקה פולניה מתוסכלת?"

"לא", הזדקפתי והסתכלתי בה במבט יציב, שלא ממש הגיע למטרתו מול עיניה העצומות. "אני גיבורת-על".

שום דבר בדנה לא זז, פרט לעיניה שנפקחו בבת אחת והביטו בי במבט לא מאמין. "שיבולת שוורצמן, עכשיו אני באמת מאמינה שהתחרפנת".

"ידעתי", אמרתי בשפל קול. "ידעתי שלא תאמיני. אבל זו המציאות. וכגיבורת-על, יש לי אחריות. אני לא יכולה להעביר את החיים שלי בקלות דעת כמוך. יש לי מחויבות למוסר".

"שו גיבורת-על? תגידי, יצאת מדעתך הקטנה והעלובה? גיבורי-על יש רק בסרטים! או בקומיקס! או בסדרות טלוויזיה מחורבנות! אין דבר כזה גיבורי-על!"

"זה לא סרט, זו מציאות. ואני חלק מזה. ואני לא יכולה לברוח מזה".

"על מה לעזאזל את מדברת? איזו מין גיבורת-על את, 'סופר-יאכנע'? גיבורת-העל הפולניה שמביסה את כל הרעים במטח של רגשות אשם?"

"טוב…" היססתי. "קצת קשה להסביר את זה".

"תנסי", היא אמרה. הסתכלתי לכיוון נצנוצי השמש שחדרו דרך הענפים של הפלפלון ואמרתי לה, "אני יכולה להעביר, הממ, משהו, לא יודעת איך בדיוק להסביר את זה…"

"חבל מאד", נשמע פתאום קול שלא היה קולה של דנה. מצמצתי והבטתי לעבר השיח שממנו הוא נשמע, והלב קפץ לי לגרון כשראיתי שהוא מחזיק משהו שנצץ וסינוור בשמש. אקדח? מכוון ישר אלינו?

"חבל מאד שאת לא יודעת להסביר את זה, כי זה יצטרך לחכות לאחר כך", הוא פירש. "ידיים למעלה, ובלי תנועות פתאומיות. אני רוצה את כל מה שיש לכן. כסף, תכשיטים, הכל".

"השתגעת? אנחנו סטודנטיות! מאיפה יהיו לנו תכשיטים?"

"אני בטוח שיש לכן קצת כסף בארנק. אני בטוח שיש לכן איזו שרשרת או שתיים. אני בטוח שיש לכן מה לתת", והוא נופף ברשעות באקדח, "אם לא בכיסי המכנסיים, אולי בתוך המכנסיים?" והוא צחק לעבר רגליה של דנה. "תורידי ת'מכנסיים, שרמוטה!" דנה הביטה בו בפה פעור, והוא הוסיף בזעף, "עכשיו!"

דנה הסתכלה בי בחוסר אונים, ואני הסתכלתי בה. האיש יישר את ידו האוחזת באקדח לעבר שתינו בתנועה מאיימת. התבוננתי בו וידעתי שאין לי ברירה.

הישרתי מבט לעיניו, תפסתי בכוח את ידיה של דנה ונתתי לזה לצאת. בכוח.

הוא הסתכל בי במבט מבולבל, לא מבין, וידו האוחזת באקדח רעדה. הרגשתי את הגל יוצא ממני בכל עוזו ומתגלגל לעברו, רסיסים ניתזים לכל הכיוונים, גם עלי, גם על דנה – גל מוצק של כאב ועלבון וקיפוח ונטישה. הפעם שבה ההורים שלי השאירו אותי לישון בחדרי החשוך והלכו להם לקונצרט. הפעם שבה דודה ז'ניה הכינה לכולם את המנות שהם אוהבים ורק עליי שכחה שאני צמחונית. הפעם שבה החברים שלי מהתיכון ארגנו טיול לכנרת ולא הכלילו אותי.

האיש החל לרעוד, וידיי הלבינו ממאמץ על ידיה של דנה, מונעות ממנה להיסחף בהשפעתו של הגל. ידעתי שזה ישאיר סימנים, ידעתי שהיא ממש לא תעריך את מה שאני עושה עכשיו, ידעתי שהיא סופגת הרבה מהגל והיא לא תסלח לי על זה אחר כך, אבל הגברתי את הקצב. ידעתי שאני חייבת.

הפעם שבה, כשהיה לי גבס בגלל הנפילה במדרגות, הלכתי ברגל לקנות למני את הגלידה שהוא אוהב, בזחילה, והוא בכלל לא בא בסוף. הפעם שבה עזרתי לגליה ללמוד למבחן בסטטיסטיקה כל הלילה, והיא קיבלה ציון יותר גבוה ממני ואפילו לא אמרה לי תודה. הפעם שבה הכנתי לאורי ארוחת צהריים על חשבון זמן לימודים, והוא התלונן שזה לא טעים כמו אצל אמא שלו.

האיש רעד בעוז עכשיו, דמעות גדולות מתגלגלות על לחייו, ידו האוחזת באקדח מתרוממת בהדרגה, במאמץ, כמו בניגוד לרצונו. אצבעותיי כמעט נקבו חורים בידיה של דנה, אבל לא הנחתי לה להשתחרר מהאחיזה שלי. רק אלוהים יודע מה היא יכולה לעשות עם מה שהיא סופגת עכשיו.

גלגלתי לכדור אחד, הצורב ביותר, את רזי, את חוסר האכפתיות כשהשאיר אותי לבדי, בבית, חולה, והלך לו לבלות, והטחתי אותו אל תוך הגל. ראיתי את הגל מתנפץ ברעש שכמעט נשמע לאוזן על האיש עם האקדח, ראיתי את היד שלו מתרוממת אל פיו, ראיתי אותו מכניס את האקדח לתוך הפה, צונח על ברכיו…

רעם האקדח השתבר על אוזניי. הגל התנפץ. האיש צנח אל הרצפה.

ודנה החלה לצרוח, תערובת של בכי נואש וצווחת בעתה היסטרית, ולא הפסיקה זמן רב. לא יכולתי להסתכל לה בעיניים.

אי אפשר לומר שזה לא היה צפוי. כנצר לשושלת של שבעה דורות של אמהות פולניות טהורות, משהו כזה היה חייב לקרות. והוא קרה. כוחותיהן של כל אמות השושלת שלי התרכזו בי, היכולות המרוכזות לידות בנבלים את כל תחושות הנטישה והקיפוח שלי, לגרום להם אשמה אינסופית ולשתק אותם. ואני יודעת שעליי להשתמש בהם למען האנושות, גם אם זו איבדה את המוסר שלה. גם אם זו אינה מעריכה את זה. גם אם זו אפילו לא מוכנה להאמין בקיומי.

אל תדאגו, אני פה כדי להגן עליכם, עד טיפת דמי האחרונה. אתם לא חייבים להודות לי, למרות שאני מוציאה את נשמתי בכל פעם כזאת. העיקר שתהיו מוגנים, אפילו אם אתם בכלל לא מודעים לזה, בכלל לא זוכרים אותי.

זה בסדר, תמשיכו לחיות את חייכם. אני רק אבכה לי פה לבד בחושך.