הפנטזיה המודרנית כבר מזמן אינה מוגבלת לממלכות רחוקות או לתבנית אחת של ימי ביניים קסומים בהשראת טולקין. בשני העשורים האחרונים אנו רואים פריחה מרשימה של פנטזיה שחוקרת את גבולות הלא-נודע והולכת מעבר להם, לסגנונות ומקומות חדשים. אם בעשור הקודם הפנטזיה האורבנית הייתה הרעיון החדש והמסקרן ביותר, כיום סופרים חוזרים לחקור מחוזות חדשים שלא נחקרו עדיין בפנטזיה המסורתית.

זה, בערך, מה שמקס גלדסטון מנסה לעשות בסדרת ספרי "האוּמנות". "מת ברובו", ספרו הראשון שתורגם לעברית, שייך לסדרה הזאת אך עומד לגמרי בפני עצמו. הוא לוקח קצת פנטזיה קלאסית, מתבל בפנטזיה אורבנית, ועל הדרך זורק את כל המיתולוגיות לפח ומכניס לעולם אלים ממשיים מאוד, שנוכחים בעולם והכוח שלהם ניתן לחיקוי על ידי בני אדם מיומנים מספיק, שעוסקים באוּמנות וחותרים בעצמם לאלוהות.

גיבורת הספר היא טארה אברנת'י, בחורה צעירה ומוכשרת, שהושלכה (פשוטו כמשמעו) מבתי הספר הנעלמים לקסמים אחרי פעולה של מרד באחד המורים שלה. כעת היא עושה את צעדיה הראשונים כאומנית במשרד חקירות יוקרתי, ונשלחת מטעמי להבין מדוע מת אל האש של העיר אלט קולומב ואין יוכלו להחזיר אותו לתחייה בתנאים הטובים ביותר. החקירה תוביל אותה ללבה של קנוניה שמעורבים בה אלים, בני אדם וגרגוילים, כשברקע עוד מורגשים הדיה של מלחמת האלים הגדולה שהסתיימה כמה עשורים קודם לכן.

מעל לכל הספר מתמקד בשאיפה של בני האדם לגדולה. זה נכון במיוחד למזימה של "הרע", שבחר לתמרן את כוחות האלים לצרכיו האנוכיים, אך הוא אינו היחיד. האומנים כולם הם בני אדם שסיגלו לעצמם כוחות אלוהיים ומצאו איך לרתום אותם לצרכיהם. אנחנו, בעולמנו נקרא לזה קסמים; עבור הדמויות בספר מדובר בטכנולוגיה – מלאכה שדורשת מיומנות וידע ומאפשרת לשנות את העולם הפיזי. האלים זקוקים לאמונה כדי לפעול. בני האדם צריכים רק כישורים.

כפי שמתברר בהדרגה, לעיסוק בכוחות אלוהיים יש מחיר, ואומנים שעסקו בכך יותר מדי שנים מאבדים חלק מאנושיותם. העובדה שאנשים עושים את זה בכל זאת, והולכים בעיניים פקוחות לעתיד שבו יהפכו למשהו אחר, מעוות, היא רק עדות נוספת לכוחה של השאפתנות. גלדסטון, כביכול, לוקח כאן נושא שמעסיק מאוד את המדע הבדיוני הקשה העכשווי, על הטכנולוגיה שיכולה להפוך אותנו לאלים במחיר אובדן האנושיות שלנו, והופך אותו ממטפורה מד"בית למציאות פנטסטית.

טארה היא אמנם הגיבורה הראשית, אך פרט לה יש עוד כמה דמויות משמעותיות. הראשונה היא הבוסית שלה בתאגיד החקירות, איליין קווריאן, שמגלמת את מה שטארה עשויה להיות כשתגדל: קוסמת מוכשרת מאוד, נבונה ומיומנת להפליא, שעשתה הרבה בחיים ואיבדה הרבה. היא מתמרנת אנשים במיומנות רבה ומשתמשת באומנות כמעט כלאחר יד. האומנות הפכה עבורה לטבע שני.

השני הוא אלברד, טכנאי/כהן מתלמד במקדשו של אל האש קוס, שאתרע מזלו להיות בתפקיד בדיוק כשהאל שלו מת. אבלרד, מאמין אמיתי ומסור, מוצא את עצמו שלא בטובתו בלב החקירה של טארה וגברת קווריאן הכופרות, ונאלץ לפעול נגד אנשים במסדר שלו ונגד כוחות אדירים של אלים ואנשי אומנות. למרות מעמדו הנמוך והיכולת המוגבלת שלו להשפיע על המציאות, הוא דמות פעילה עם השפעה עצומה על העלילה ועל הדמויות החזקות ממנו, דווקא בזכות היושר שלו ואמונתו הטהורה.

לצדם יש עוד פסיפס מורכב של אלים וגרגוילים, כוהנים וערפדים, וכמובן האומן הבכיר אלכסנדר דנובו שנשלח מטעם הנושים של קוס כדי לקדם את האינטרסים שלהם בחקירה, אך מהר מאוד מתברר שיש לו גם אינטרסים משל עצמו. וישנם גם האלה צדק ועושי דברה בחליפות השחורות שאמונים על אכיפת החוק בעיר.

"מת ברובו" הוא פנטזיית בלשים אפקטיבית. הוא ספר מותח, מלא אקשן, אינטליגנטי, עם דמויות מעניינות. גם התרגום שלו טוב, אך מבחינתי מעיבה עליו החלטת המתרגם (או העורכת) לשמור באופן עקבי את המידות האמריקאיות, הבלתי מוכרות לקורא הישראלי. ההחלטה הזאת תקעה אותי שוב ושוב באמצע משפטים, בניסיון לפענח כמה זה חמש ליברות, או כמה מטרים בדיוק עברה דמות זאת או אחרת בהנחה שרגל זה בערך 30 סנטימטר. לפעמים יש הצדקה לשמור בתרגום על מידות זרות לקוראים, כדי להעביר תחושה של הימצאות בתרבות שבה הספר נכתב. כשמדובר בעולם פנטזיה מומצא לחלוטין, הבחירה הזאת הפריעה לי מאוד לקריאה, וחבל.

כך או כך, מדובר בספר מבדר ומהנה – התחלה מבטיחה של סדרה שאפשר לקוות שגם ספרים נוספים מתוכה יראו אור בהמשך.

(הוצאת נובה, 2016. מאנגלית: אורי שגיא. 365 עמודים).