הסיפור הוא חלק מפרויקט "קצרערים" – סיפורים קצרים שנועדו להרחיב את עולם "שומרי הערים", על ידי חיבור בין המיתוס של רוחות הערים ושומרי הערים לבין נקודות ציון בהיסטוריה.

"מקצף גל ועננה,
בניתי עיר לי לבנה.
כמותם קוצפה, כמותם שוטפה,
כמותם יפה.
עם בוקר צח חלון נפקח
ואת ילדה צופה בו כך,
כמו יונה הנכונה למעופה".

קולו הרך של אריק איינשטיין מרחף מעל נתיבי איילון ונחל איילון, מלווה באורגן וחליל צד, מרעיד את ענפי העצים בשכונות נחלת יצחק, בורוכוב וקריית יוסף. שתי השכונות האחרונות הן הבעיה שלי כרגע. עיניה של גבעתיים קשות כמו לבני אבן שהונחו בשנת 1922 וסירבו בעקשנות לכל ניסיון הזזה או הריסה. היא מתנשאת גבוה מעלי, כאילו ביקשה לנצל את מלוא גובהה של הגבעה הגבוהה ביותר בגוש דן ואת קצהו של מגדל מצפה הכוכבים כדי להיראות מאיימת. היא הורסת את הרושם כשהיא מחייכת לקשיש שחולף על פנינו, מברכת אותו בבוקר טוב בקול רם ומציעה לו תוכנייה של תיאטרון גבעתיים. היא משיבה את מבטה לפני ונדמה כאילו גבהה בעוד חמישה סנטימטרים בתנועת הראש הקלה. "שלא תעז להגיד משהו כמו 'אני לא מבין מה הבעיה'", היא מתרה בי. היא משחילה את המשפט בדיוק במרווח הנשימה הארוך של אריק איינשטיין בין שורה לשורה.

אני משתדל לא לגלות שזה בדיוק מה שהתכוונתי לומר.

"זה שיר יפה", אני מנסה לפייס אותה, או לפחות להישמע מפייס, אבל בניגוד אליה לא תכננתי את מילותיי בין המשפטים בשיר, ואני נאלץ לצעוק מעל המוזיקה מחרישת האוזניים.

"מקסים", היא עונה. "במיוחד כשאת עיר בלי זקנים ותינוקות שמנסים לישון צהריים". למרות ששנינו מדברים בצעקות היא מצליחה, בדרך מרשימה, לגרום לטון שלה להישמע יבש.

"יש לא מעט מהם –" הפעם אני עוצר ומחכה שאריק איינשטיין יסיים את המשפט. "– גם בתל אביב, את יודעת".

"ויש לא מעט צעירים אצלי, אתה יודע", היא צועקת. "רובם ברחו ממנה בגלל מחירי השכירות. היית מצפה –" השיר מתגבר, והיא עוצרת וממתינה בשפתיים הדוקות לסוף המשפט. "– שהיא תתחשב יותר בתושבים שלעבר".

אני מנצל את המעבר המוזיקלי כדי להנמיך את קולי. החליל והאורגן גורמים להכל להישמע רך יותר. "תני לה להתאבל. הוא היה חשוב לה מאוד".

"אני יודעת", אומרת גבעתיים. קולה הולך ומתגבר עם המילים. "לכן נתתי לה לעשות את זה בשנת 2013, וב-2014, ואפילו ב-2015. עברו שלוש שנים, שומר!" היא מוסיפה בקול נמוך וחד יותר, "הבטחת שהיא לא תהיה הפייבוריטית שלך".

אני נאנח ומשפשף את מצחי. לכל רוח עיר, ולכל אדם, יש אבל משלהם. חוויתי את שני הדברים על בשרי. אבל היא צודקת כמובן. הבטחתי.

"תל אביב חמה,
תל אביב צוחקת
אנחנו עוד קטנים
ויש מעט מאוד…
עיר של אהבה,
עיר שלא חונקת.
שמש בגני
היה היו לילות".

"אני לא מבינה למה זה כל כך מפריע לה", אומרת תל אביב. "רוב התושבים שלה בטח מתים על השירים האלו. הם מכירים אותם מאז שהם נולדו".

"אני לא מבין איך לשתי ערים שכנות יכולות להיות כל כך הרבה דעות קדומות זו על זו", אני ממלמל. כאן, בבית הקברות טרומפלדור, השירים נשמעים שקטים יותר, עמומים, כמו בעין הסערה. אולי פשוט אין מערכות כריזה באזור.

"טוב, אני לא מפסיקה את זה", היא אומרת. "שתתמודד".

"אביב…" אני מלטף באצבעותיי את הפס הכחול בשיערה.

"אתה לא יכול להכריח אותי", היא מתעקשת, אבל לא מתחמקת ממגעי. "זה אולי לא מנומס, אבל אין שום חוק נגד זה".

אנחנו יושבים על החומה, רגלינו באוויר, זרועי כרוכה סביב כתפיה. לצדנו, חבוקים כמעט באותה צורה, יושבות דמויותיהן המפוסלות הקטנות של אריק איינשטיין ואורי זוהר. הפסל הלא-רשמי הוסר אחרי השבעה, אבל הוא מופיע תמיד בתקופה הזאת של השנה. סביב הקבר מפוזרים פרחים, מכתבים וציורים. גם הם מופיעים תמיד בתקופה הזאת, בלי השפעתה של רוח עיר מסוימת שמביטה בי כרגע בעיניים שהולכות ומתכהות, כמו הלילות המחשיכים מוקדם. הוא הלך לעולמו בדיוק כשהחורף התחיל.

"מה עם חוק שעות המנוחה?" אני שואל. "את משתמשת בצופרים של האזעקות. וחלק מהשירים האלו מושמעים רק כשיש פיגועים, זה מלחיץ אנשים".

"הוא שנא להיות זמר פיגועים", היא ממלמלת.

"הוא שנא הרבה דברים, לפי השמועות", אני אומר. "שנא להיות מפורסם. שנא להופיע, שזה קצת מצחיק בשביל זמר. לצאת מהבית".

חיוך קל נח על שפתיה. "כן. ניסיתי להוציא אותו מדי פעם. בדרך כלל זה לא עבד".

אני מקמט את מצחי. "מה היית עושה? מעלימה לו את החלב מהמקרר או משהו?"

"לא, אידיוט." היא צוחקת צחוק רך, כמעט עצוב. "הייתי דופקת על הדלת ושואלת אותו אם בא לו לטייל על החוף או בדיזנגוף או –"

"רגע". אני מרפה ממנה ומסתובב על החומה כך שאני יושב כמעט מולה. "אריק איינשטיין הכיר אותך?"

"ברור". היא מגלגלת את עיניה. "הוא חי כאן כל חייו, אתה יודע".

אני מנופף בידי. "את יודעת למה אני מתכוון".

"כן. הוא הכיר אותי. חשבתי שידעת. זה בשירים שלו, צריך רק להקשיב. הוא הכיר את כולנו. הוא שר על ירושלים ועל סן פרנסיסקו ועל פראג –"

"הוא לא כתב את רוב השירים האלה", אני אומר.

היא מהנהנת. "אבל הוא ידע על מה הוא שר. לכן אנשים כל כך אהבו אותו. ולכן אני אהבתי אותו". שפתיה נמשכות לאטן לחיוך רך, חם, שחשבתי ששמור רק לי. אני מדחיק את הקנאה המגוחכת ששוטפת אותי פתאום. "ו…" אני בולע את רוקי. "את והוא…"

היא לא מביטה בי אלא אל מקום אחר, אל זמן אחר, כמו ילדה שנזכרת בחבר אהוב ששיחק איתה בקוביות בגן; כמו נערה שנזכרת בנשיקה הראשונה שלה. הרגשות עמומים, רחוקים, אבל צל שלהם חי עדיין בעיניה.

אני לא מקנא.

"לא, לא ממש", היא עונה לבסוף. "כלומר, יצאנו לתקופה קצרה, אחרי שהוא נפרד מאלונה בפעם הראשונה. אבל נשארנו חברים כל הזמן. והוא כן כתב עלי כמה שירים בעצמו". היא מפנה את פניה אלי ובוחנת אותי לרגע ארוך. שעשוע מחלחל לחיוכה. "יוני. זה היה לפני שנים. עשרות שנים. עוד לא נולדת אפילו". ואז החיוך גווע, כמו מסיבת רחוב ספונטנית שהחלה בשעות הלילה הקטנות ולא נותר לה זכר עם עלות הבוקר. "אני פשוט מתגעגעת אליו כל כך. אתה יודע מה רוחות ערים הכי אוהבות?"

"שרואים אותן, זוכרים אותן ומדברים אליהן", אני אומר מיד. זו שאלה קלה.

"בסדר, אתה צודק". חיוכה חוזר. "והדבר השני שהן הכי אוהבות?"

אני חושב לרגע, אבל אין לי תשובה מיידית. עיניה של אביב משוטטות אל החולצה שלי. אני עוקב אחרי מבטה. זו טי-שירט פשוטה, עם הדפס "אני אוהב את ניו יורק", אבל לקו הרקיע הישר התווספה גבעה עם מבנה צר שאני מזהה כמצפה הכוכבים של גבעתיים. הוא גבוה מדי כמובן ביחס לגורדי השחקים של ניו יורק, אבל היא מעולם לא ביקרה שם, כך שאי אפשר להאשים אותה על התחקיר הלקוי. תל אביב מעווה את פניה ומחליקה אצבע על מצפה הכוכבים, שהופך לשלושת מגדלי עזריאלי. הם באמת נראים הרבה יותר מתאימים לקו הרקיע, אבל אני בכל זאת מגלגל עיניים והודף אותה קלות.

"הדבר השני שאנחנו הכי אוהבות הוא שאנשים מדברים עלינו", היא אומרת. "כשהם כותבים, ויוצרים, ומציירים, ושרים ומספרים… זה אומר שאנחנו חשובות להם".

"תסתכלי סביבך, אביב", אני אומר, ומחווה בידי. "את חשובה למאות אלפי אנשים".

"אני מקום לגור בו עבור מאות אלפי אנשים", היא מתקנת בעדינות. "רחובות ובניינים ודירות ומיטה להניח בה את הראש, וחניה אם יש להם מזל. אבל יש כמה אנשים שבשבילם אני בית". היא עוצמת את עיניה. "לשמוע אותו שר עלי – אפילו שירים כואבים וכועסים כמו 'תל אביב, גדות הירקון' – אתה לא מתאר לעצמך כמה זה היה חשוב לי".

גרוני חנוק פתאום. הלוואי שיכולתי לעשות את זה בשבילה, בשביל האחרות. אני רואה יותר מכל אדם אחר, אבל לא מסוגל לטוות ולרקום במילים את היופי והייחוד שלהן. הלוואי שיכולתי. הלוואי שהייתי מסוגל לכתוב ספרים שלמים על כל אחת ואחת מהן, כדי שכל התושבים שלהן יידעו עד כמה התמזל מזלם. או אפילו שיר, כמו אחד מאותם שירים מופלאים בדיוקם של אריק איינשטיין.

אני מקמט את מצחי. "נעמי שמר כתבה את 'העיר הלבנה'".

"מה?"

"אריק איינשטיין לא כתב אותו. הוא רק שר אותו. אבל הוא מדויק מאוד. גם היא… הכירה אותך?"

החיוך שב ומתפשט על פניה, מלא שובבות כמו ילדים משחקים בחוף. "אני לא מגלה", היא אומרת, ואני מגלגל בראשי לרגע קצר את כל השירים שאי פעם נכתבו על תל אביב, את כל המשוררים והמשוררות, ומחליט לא לחשוב על כך יותר לעולם. "טוב, רודנית מרושעת", אני אומר. "יש לי הצעה בשבילך".

"נו?" היא משלבת את זרועותיה על חזה כמו מתכנתת מבריקה בראיון עבודה בחברת הייטק ברמת החייל.

"את תפסיקי את הרעש הזה –"

"רעש?!" היא מוחה.

"תני לי לסיים." אני מרים יד במחווה שאני מקווה שהיא מפייסת. "את תפסיקי את הרעש הזה, או לפחות תחלישי אותו לווליום שלא יפריע לגבעתיים, ואני אמצא את הגיטרה שלי שקבורה איפשהו במחסן, אחלץ אותה ואנגן לך את השירים שלו. דיל?"

היא בוהה בי, עיניה נוצצות. "אתה מנגן?"

"גרוע מאוד", אני מתריע. "ואני שר איום ונורא".

"דיל", היא מסכימה.

"וקפה".

"עלי. אין בעיה". חיוכה נראה כמעט מרושע הפעם. היא קופצת בקלילות מהחומה.

"אני לא מקבל הפוך, נכון?" אני שואל ונאנח.

"טורקי. אל תדאג, אתה תאהב אותו. זה עולמי". היא מתחילה ללכת, ואני ממהר לרדת מהחומה ופוסע בעקבותיה. סביבנו, מנגנים שוב אותם אורגן וחליל צד, מלווים את קולו הרך, נטול המאמץ ומלא הרגש של אריק איינשטיין ב"עיר לבנה", ולרגע אחד קצר, אני שומע אותו כמוה, דרכה, ואני מבין.

"כי בא הלילה השחור
עירי מוארת סחור סחור,
ואורותיה רביד לך
על צוואר.
הנה עירי גדולה כליל,
והיא ארמון ענק אפל
וילדתי בו מולכת
עד מחר".

הסיפור הוזמן על ידי דפנה קירש במסגרת האתר "פטריאון", שמאפשר לתמוך ביצירה קבועה ומתמשכת של יוצרים שאתם אוהבים. רוצים לעזור לרותם ברוכין לכתוב, או אפילו שתכתוב לכם סיפור אישי בהזמנה? הצטרפו עכשיו.

תודה לגלי גולן על הרעיון.

תמונת רפרודוקציה: יעל שחר שריד, על פי צילום של סער יעקב מלשכת העיתונות הממשלתית, 1979.