לפעמים לא כדאי לגשת לספר עם ציפיות גבוהות.

"הנערה עם כל המתנות" של מ.ר. קרי היה ספר מבריק בעיניי. אין ספק שהוא הספר הכי מטלטל שקראתי השנה. הוא לקח דמות מעניינת – נערה לא אנושית – והצליח לגרום לי לחבב אותה ולהזדהות איתה גם כשעשתה דברים נוראים. כשהגיע לידיי "פלסייד", ספרו החדש של אותו סופר, ציפיתי לגדולות ונצורות.

והן לא הגיעו.

פלסייד הוא שמו של כלא פרטי לנשים ביורקשייר, והוא מקום ההתרחשות של רוב הספר. גיבורת הספר היא ג'ס מולסון, נרקומנית שהורשעה ברצח של ילד בשם אלכס, אחרי שנקבע שהיא הציתה שריפה בביתה  והילד נלכד בלהבות ומת. היא עצמה לא זוכרת דבר ממה שאירע, כיוון שהייתה תחת השפעת הירואין, אבל היא מלאה רגשי אשם ורוצה למות. המצב משתנה כשרוחו של אלכס מחלצת אותה מתהומות המוות ומעניקה לה ייעוד חדש לחייה – למצוא את הרוצח האמיתי שלו.

ברקע נמצאת הסביבה האלימה מאוד של כלא פלסייד, שנשלט ביד רמה בידי גרייס, מנהיגת האסירות באגף ומנהלת רשת של הברחת סמים אל בין כתלי הכלא, ודוולין, הסוהר הראשי המושחת של האגף. לצדם נמצאים רופא הכלא דוקטור סלזר, האחיות שלו, וכמובן עשרות אסירות, שחלקן מקבלות במה יחסית גדולה בעלילה והשאר נשארות רוב הזמן ברקע.

לכאורה נמצאים פה כל המרכיבים לסיפור טוב ודרמטי: דמויות שבורות, סביבה סגורה ומבעבעת, קונפליקטים ותעלומת רצח. כל מה שנשאר הוא להניח להם להתבשל ולראות איך ייצא הנזיד.

וזו בדיוק הבעיה. הספר נראה כאילו קרי כתב אותו על פי מתכון. לכל הדמויות הראשיות יש סיפורי רקע קורעי לב, התמכרויות, טרגדיות – והכל בנוי במטרה לפרוט על הרגשות הכי קשים. נכון, הגיוני למצוא בכלא אנשים שבורים, אבל הגיוני באותה מידה לצפות למגוון של רגשות – תאוות כוח, שנאה, אהבה, שאיפת נקם. כל אלה קיימים רק בשוליים, בשעה שקרי מעדיף להתמקד שוב ושוב באומללות, ולהעמיד אותה ברקע של כמעט כל רגש וכל תכונה אחרת. כשזה חוזר שוב ושוב נוצרת תחושה מלאכותית, של יד מכוונת של סופר שמכתיב לדמויות שלו מה לעשות ומה להרגיש, גם כשאולי היה מתאים להן לעשות דברים פחות טוטליים ויותר מורכבים.

פועל יוצא של זה הוא שלא הצלחתי להזדהות עם אף דמות. ג'ס עצמה היא אישה חלשה מאוד, מפורקת וכבויה. היא נגררת מעצם טבעה אחרי אחרים, ואפילו כשהיא כבר לוקחת יוזמה היא עושה את זה בשביל אלכס, ולא למען עצמה. כדמות היא מעניינת. כגיבורה היא מתקשה להחזיק את הספר על גבה – היא חלשה מדי, עלובה מדי ובמקום להזדהות איתה מצאתי את עצמי מטפח כלפיה רגשות של מיאוס.

בעיה קרובה היא דמויות המשנה, מפני שפרט לדוולין וגרייס הן לא משתלבות טוב בעלילה. הדודה של ג'ס, למשל, מופיעה לרגע בתחילת הסיפור ואז נעלמת פרט לאזכורים מעטים באמצע – דווקא מי שאמורה להיות העוגן הכי יציב של ג'ס. אפשר היה להפיק הרבה יותר מיחסיה עם ג'ס. האסירות באגף של ג'ס מגיחות ונעלמות שוב ושוב, בלי רצף שיאפשר התפתחות עלילתית עקבית. זה נכון גם לדמויות משמעותיות מאוד בסיפור, כמו הבריונית ליזי ארנשו, שצצה ברגעים הנכונים-עלילתית ונעלמת בשאר הזמן, בלי שארגיש שאני מכיר ומבין אותה או שחוויתי התפתחות כלשהי בדמותה. רוב הזמן היא פשוט עוד פרצוף בתוך ערב-רב של פנים של אסירות שמאמללות את ג'ס.

וזה משאיר את העלילה, שאמנם יש בה הפתעה אחת גדולה, אבל רוב הזמן היא מתנהלת על פי תבניות. זה בולט במיוחד בסצנת בית משפט במהלך הערעור של ג'ס, שכתובה כמו תסריט של סדרת בית משפט טלוויזיונית, עם כל השטנצים המוכרים של עורכי דין מניפולטיביים, עם התנגדויות צפויות ותמרונים מבריקים-אך-נדושים-בעליל. ראיתי את זה כבר די והותר פעמים בסדרות אמריקאיות ובסרטים. מהסופר של "הנערה עם כל המתנות" אני מצפה שיזעזע אותי באמת ויחדש לי – לא שיעתיק תסריטים הוליבודיים.

כל זה מצער, כי קרי כבר הוכיח שהוא יודע לזעזע באמת כשצריך, ולהיות מעודן בנסיבות המתאימות, בלי ליפול לקלישאות. הוא גם אמור לדעת איך ללכת עד הסוף עם המנוע הפנטסטי של העלילה.

ב״הנערה עם כל המתנות״ הזומבים הם אמנם קלישאות, אבל קרי השתמש בהם היטב והלך עד הסוף עם האפשרויות שהם פתחו לפניו. כאן לא – ג׳ס ואלכס מהלכים בלילות בתוך מציאות ״חלומית״ ומשחקים תפקיד פעיל בחלומות של שאר האסירות – אבל קרי כמעט לא משתמש בזה, מלבד כשזה נוח לו עלילתית. אסירות מרגישות בנוכחות שלהם בחלומותיהן – ולא עושות דבר. אף אחת פרט לאסירה יחידה לא משלמת מחיר על החדירה לנפשה ואף אחת לא מנצלת לצרכיה את היכולת המופלאה הזאת. אפילו ג'ס נזהרת הרבה יותר מדי. נדמה כאילו קרי מפחד לחקור את הכלי המסוכן שהוא יצר, ובמקום זה משחק בטראומות, בלי למצות שום דבר.

אינני יודע אם הייתי חושב אחרת על הספר אלמלא אהבתי כל כך את ״הנערה עם כל המתנות״. המגרעות שציינתי, אחרי הכל, אמיתיות. אין ספק עם זאת שהאכזבה העצימה את חוסר ההנאה שלי מהספר. אני רק מקווה שבספריו האחרים קרי יעז יותר. כשהוא עושה את זה נכון זה מבריק.

(הוצאת יניב, 2016. מאנגלית: חמוטל ילין. 487 עמודים).