אחת לעשר שנים הדרקון לוקח נערה מהכפר. לכולם ברור שבפעם הבאה זו תהיה קאשה, שגדלה מילדות בידיעה שזה גורלה: היא הנערה הכי יפה, הכי אמיצה והכי מוכשרת בכפר. אבל למרבה ההפתעה הדרקון בוחר דווקא בחברתה הטובה ביותר אגניישקה, גיבורת הספר. יש לו סיבה טובה מאוד לכך, גם אם הנערה אכן רחוקה מלהיות כלילת השלמות כמו קאשה.

כך מתחיל "עקורה": סיפור אגדה, מסע הרפתקאות, פנטזיה מלאת פוליטיקה ותככים, קרבות אפיים, כישוף – וכל מה שחובבי פנטזיה מחפשים כשהם לוקחים ספר לידיהם.

המכורים למיתולוגיות וסיפורי עמים ייהנו מההתרחקות ממערב אירופה, מן המעשיות הגרמניות והצרפתיות המוכרות לעייפה של האחים גרים והסיפורים מלאי התוכחה החברתית של הנס כריסטיאן אנדרסן, אל עבר שטרם נחקר די הצורך בספרות המערבית: מעשיות ומיתוסים ממזרח אירופה. הסופרת, נעמי נוביק, לוקחת את קוראיה לעולם של אגדות סלאביות שוקקות יצורי יער זרים ומוזרים, קסמים ועלילות שטרם ראינו כמותן.

הספר מתרפק בנוסטלגיה על סיפורי מעשיות העוסקים בממלכות עתיקות, ומציע לצדם שלל אלמנטים רומנטיים של חזרה לטבע. בו בזמן נוביק יוצרת בעולמה משהו חדש לגמרי שמדבר מאוד אל בני תקופתנו, ורוקמת מהחומרים הישנים יצירה חדשה ומקורית.

עם זאת, מדי פעם הכתיבה המתומצתת של סיפור מעשייה מקשה מעט לחוש הזדהות או חיבור לדמויות. מדובר כמובן בעניין של טעם, והסגנון הזה עשוי לדבר לאנשים מסוימים יותר מלאחרים, אבל אני חשתי שהשפה יוצרת ריחוק מסוים מהדמויות, אם כי העלילה המותחת מפצה על כך בהחלט.

ניכר גם שהסופרת יודעת היטב שאי אפשר לכתוב בימינו על עלמות במצוקה ואביר על סוס לבן בלי להוסיף לזה עוקץ כלשהו בסגנון "לשבור את הקרח" של דיסני. היא גם איננה יכולה לכתוב על דמויות שמאופיינות על ידי תפקידן במעשייה בלי להוסיף לזה נדבך של מורכבות שיעורר פליאה בלבו של הקורא המודרני, המנוסה, שכבר מכיר את התבנית.

לכן נוביק לוקחת את התבניות המוכרות ויוצקת בהן תוכן שונה ובלתי צפוי. היא עוברת בזה אחר זה על התפקידים הסטריאוטיפיים במעשיות המוכרות: העלמה במצוקה, המנטור/ית, הפיה הסנדקית, הדרקון, הנסיך המקסים, המכשפה ביער, האחות החורגת הקנאית, ומציגה אותם בצורה שונה לגמרי מכל מה שראינו עד כה. בדרך המיוחדת שבה היא משלבת את סיפורי העם והמעשיות בפנטזיה מודרנית, נוביק יוצרת אמירה מרתקת על תפקידם של הסיפורים בחברה שלנו ועל הצורך שלנו בהם. על הדרך היא שוזרת מערכת יחסים מורכבת בין בני האדם, הקסם והיער.

במידה רבה הדמויות, הממלכה והיער עוברים בסיפורה מעין תהליך טיפולי, התמודדות שיכולה להוציא ביבליותרפיסטים מגדרם מרוב אושר. נוביק מעלה תהיות לגבי היער ומה שהוא מייצג באגדות העם ובמעשיות. היא ממחישה היטב איך האדם רואה בין עצי היער את אפלת נפשו שלו וממלא אותו ביצירי דמיונו המבעיתים – מכשפות, זאבים ומפלצות. באמצעות המעשייה בת זמננו נוביק בוחנת איך השתנה הקשר בינינו לבין היער בחלוף השנים ולמה הפכו הזוועות שאנו רואים נעות בצללי היער העבות. היא מבהירה כאן היטב שהנושא עודנו רלוונטי ממש כפי שהיה כששייקספיר כתב את "חלום ליל קיץ".

בספר כזה, שעניינו בחינת הסטריאוטיפים במעשיות ואגדות עם, קשה גם להתעלם מהדיון במגדר. לגיבורות במעשיות הקלאסיות יש תפקיד מגדרי ברור מאוד – במרבית סיפורי העם והאגדות הגיבורה הנשית היא מעין קורבן פסיבי, טרף או פשוט עלמה במצוקה. אפילו שמותיהן מאפיינים אותן לא פעם לפי מראן החיצוני: שלגייה, לכלוכית, היפהפייה הנרדמת ואפילו כיפה אדומה קיבלו את שמותיהן לפי דבר מה שמאפיין את המראה החיצוני. במרבית המקרים תכונות אופי שמורות לגיבור הגברי או לנסיך המושיע.

"עקורה" אמנם אינו חף מבעיות בנושא מגדר, אך הנשים של נוביק חזקות. היא מציבה מודלים של דמויות נשיות הלקוחים הן מהפנטזיה והן מהחיים האמיתיים – למשל העלמה המפוזרת שמתקשה לשמור על שמלתה נקייה במשך יותר מדקות ספורות, או הקוסם הזקן והשולייה הצעיר שעליו להדריך, ללמד ולכוון. גם כאן ניכר מודעות לקונבנציות של הז'אנר, והסיפור מרשה לעצמו לשחק עם הסטריאוטיפים, לבחון אותם ולקחת אותם לכיוונים בלתי צפויים.

אנחנו חוזים כאן בייצוג נוגע ללב של חברות אמיצה בין נשים בלי לייפות את המציאות; מערכת היחסים בין הנשים סובלת מעליות ומורדות בעקבות אורח החיים שנכפה עליהן, והן מתגברות על המכשולים שמוסכמות החברה מציבות בדרכן. זה בולט במיוחד באחת הסצנות שמבחינתי נכנסה לפנתאון העימותים החזקים והיפים ביותר בספרות הפנטזיה. 

נוביק מתעמתת באורח מעורר התפעלות עם נושא הקנאה בין נערות ונשים, ומראה איך עניין ה"נבחרת" משבש את חייהן ואת ידידותן בדרכים סמויות מן העין. היא לא מוחקת את צרות העין וההפרדה החברתית בין נשים – אדרבה, היא מכירה בקיומה, מראה איך הן מתמודדות איתה וגוברות עליה וחשוב מכל – מפנה אצבע מאשימה לאן שצריך. ולא, האשמה איננה באף אחת מהנשים שמנסות לתחזק חברות במצב בלתי אפשרי. מדובר ברגע בולט מאוד בסיפור, והוא כתוב נפלא בעיניי.

תרגמה את הספר יעל אכמון, שחתומה גם על "ההוביט" ו"משחקי הרעב". הספר הזה מתאים לה כמו הנעל לסינדרלה; שפת הסיפור קולחת דרכה ללא מאמץ, וגורמת ליער המזרח אירופי להיראות מקומי וטבעי כמו חורשה בגליל העליון.

"עקורה" הוא כל מה שגדלנו עליו: טולקין, מיאזאקי והסדרה "סיפורי עמים", בשילוב עם מה שאנחנו מחפשים בפנטזיה המודרנית. ואם לדייק יותר: יש בו מכל טוב, כל מה שטוב בפנטזיה שבין "משחקי הרעב" ל"משחקי הכס". אל תפספסו.

(הוצאת נובה, 2016. מאנגלית: יעל אכמון. 529 עמודים).