מבוא
שלושים ושניים מגידי עתידות

מאת הארלן אליסון

מה שאתם מחזיקים בידכם הוא יותר מספר. אם אנחנו בני-מזל, הוא מהפכה.

הספר הזה, כל מאתיים שלושים ותשעה אלף המילים שבו, האנתולוגיה הגדולה ביותר של סיפורים מקוריים בלבד שאי-פעם התפרסמה בספרות הספקולטיבית, ובהחלט אחת מהגדולות ביותר מכל סוג שהוא – הורכבה על-פי קווים ברורים של מהפכנות. היא הייתה אמורה לנער את העניינים. היא נהגתה מתוך צורך באופקים חדשים, בתבניות חדשות, בסגנונות חדשים, באתגרים חדשים לספרות בת זמננו. אם נעשתה כהלכה, היא תספק את האופקים והסגנונות והתבניות והאתגרים החדשים הללו. אם לא, זו עדיין חת'כת ספר טוב גדוש בסיפורים מבדרים.

ישנו חוג של מבקרים, מנתחים וקוראים, שטוען ש"בידור בלבד" אינו מספיק, שבכל סיפור חייבים להיות תמצית ותוכן, מסר או פילוסופיה מרחיקי לכת, או שפע עצום של מידע. אף שוודאי יש ערך לטענותיהם, לעתים קרובות מדי נהפכו אלה לרזון ד'אטר של הספרות, ההרהורים המנופחים באמירה של דברים. אמנם, אף שאיננו יכולים לטעון שסיפורי אגדה נמצאים ברמה הגבוהה ביותר שאליה יכולה להגיע הספרות המודרנית בדיוק באותה מידה שאיננו יכולים לטעון שהתאוריה צריכה לגמד את העלילה, אם נהיה כפותים בשלשלאות ועל ראשנו ירחף איום בעינוי של תקיעת שבבי במבוק מתחת לציפורניים, ניאלץ לבחור בראשון על פני האחרון.

למרבה השמחה, נראה שהספר הזה פוגע בדיוק בגבול שבין שתי המטרות. כל סיפור מבדר כמעט ללא פשרות. אבל כל אחד גם מלא ברעיונות. לא רק רעיונות ממוצים ששמעתם מאה פעמים לפני כן, אלא רעיונות חדשים ונועזים; בדרכם שלהם, חזיונות מסוכנים (אם כי, למעשה, זו יותר מליצה מאשר תנאי קבלה).

מדוע כל הפטפוטים האלה על בידור לעומת רעיונות בהקדמה ארוכה מעט, לספר ארוך עוד יותר? למה לא פשוט להניח לסיפורים לדבר בעד עצמם? בגלל… אף שייתכן שהוא הולך כמו ברווז, מגעגע כמו ברווז, נראה כמו ברווז וצועד בשורה של ברווזים, הוא לא חייב להיות ברווז. זוהי אסופה של ברווזים שיהפכו לברבורים ממש לנגד עיניכם. סיפורים אלה מבדרים כל-כך, עד שנראה בלתי סביר שהמניע לכתיבתם היה פנייה לרעיונות. אבל כך אכן היה, ושעה שאתם צופים בתדהמה בברווזי הבידור הללו משתנים לברבורי רעיונות, תוצג בפניכם הדגמה של שלושים ושניים סיפורים של הדבר החדש – הנובל ווג, אם תרצו, של כתיבה ספקולטיבית.

ובזה, קוראים יקרים, טמונה המהפכה.

ישנם אלו האומרים שהספרות הספקולטיבית החלה עם לוסיאן מסמוסטה או אסופוז. ספרגו דה קמפ, ב-Science Fiction Handbook (הרמיטג' האוס, 1953) המצוין שלו, מציע את לוסיאן, וירגיליוס, הומרוס, הליודורוס, אפוליוס, אריסטופנס, טוקידידס, וקורא לאפלטון "'האבא של המדע הבדיוני' היווני השני". גרוף קונקלין, ב-The Best of Science Fiction (קראון, 1946), טוען שאפשר למצוא ללא קושי את המקורות ההיסטוריים בגוליבר של הכומר סוויפט, ב"The Great War Syndicate" של פרנק ר' סטוקטון, ב"The Moon Hoax" של ריצ'ארד אדמס לוק, ב"Looking Backward" של אדוארד בלמי, בוורן, בארתור קונאן דויל, בה"ג וולס ובאדגר אלן פו. באנתולוגיה הקלסית Adventures in Time and Space (רנדום האוס, 1946), הילי ומק'קומס בוחרים באסטרונום הדגול יוהנס קפלר. לדעתי, הפנטזיה שהיוותה את ההשפעה המקורית על כל ספרות ספקולטיבית גדולה היא התנ"ך (כולנו נעצור למיקרו-שנייה של תפילה שאלוהים לא יכה בברק את הטחול שלי).

אבל לפני שיאשימו אותי בכך שאני מנסה לחטוף בכוח את הפרסום מידיהם של ההיסטוריונים המכובדים של הספרות הספקולטיבית, אני מבטיח לכם שהצעתי את השורשים המכובדים הללו רק כדי להעיד שעשיתי את שיעורי הבית שלי, ולפיכך רשאי אני להעלות את ההערות החצופות שלהלן.

הספרות הספקולטיבית בעידן המודרני התחילה באמת בוולט דיסני, בסרט ההנפּשה הקלסי שלו, Steamboat Willie, ב-1928. ברור ששם היא התחילה. כלומר: עכבר שיכול להפעיל ספינת נהר עם גלגל?

אחרי הכול, זה מקור התחלה הגיוני לא פחות מאשר לוסיאן, מכיוון שכשאנחנו באמת יורדים למקור העתיק, ההתחלה של הספרות הספקולטיבית היא בקרו-מניון הראשון, שדמיין מה נמצא שם בחוץ, מרחרח בחשכה שסביב המדורה שלו. אם הוא דמיין את זה כבעל תשעה ראשים, עיניים מרובות פאות, מלתעות רושפות אש, נעלי ספורט וגופייה מבד משובץ, הוא יצר ספרות ספקולטיבית. אם הוא ראה את זה כאריה הרים, כנראה היה סתם au courant, והוא לא נחשב. חוץ מזה, הוא היה פחדן.

איש אינו יכול להכחיש בדעה צלולה שאמיזינג סטוריז של גריינסבק מ-1926 הוא האבא הבולט ביותר של הדבר שאנחנו קוראים לו היום, בספר זה, "ספרות ספקולטיבית". ואם טענה זו מתקבלת, אזי אנחנו חייבים לקוד עמוקות בפני אדגר רייס בורוז, אי' אי' סמית, ה"פ לאבקרפט, אד ארל רפ, רלף מילן פארלי, סרן ס"פ מיק, ארה"ב (במיל')… כל החבורה הזאת. וכמובן, לג'ון וו' קמפבל הבן, שבעבר ערך כתב עת של מדע בדיוני שנקרא אסטאונדינג, ושעורך כעת כתב עת שמפרסם הרבה סרטוטים סכמתיים, שנקרא אנלוג. מר קמפבל נחשב בדרך כלל ל"אב המייסד הרביעי של הספרות הספקולטיבית המודרנית" או משהו, מפני שהוא היה זה שהציע שהסופרים ינסו להכניס דמויות למכונות שלהם. מה שמביא אתכם ואותי לסביבות שנות הארבעים, עם סיפורי הפטנטים.

אבל זה לא אומר הרבה על שנות השישים.

אחרי קמפבל הגיעו הוראס גולד וטוני בושר ומיק מק'קומס, שהיו חלוצי הרעיון הקיצוני, שצריך לשפוט את המדע הבדיוני באותם סטנדרטים גבוהים של כל הז'נרים הספרותיים. עניין זה היה מכה מזעזעת לרוב הטיפוסים הזקנים שכתבו ומכרו בתחום. משמעות הדבר הייתה שהם נאלצו ללמוד לכתוב היטב, ולא רק לחשוב חמוד.

ומן הרקע הזה אנחנו מגיעים עכשיו, מבוֹסְסים עד הברך בסיפורים נוראיים, לשנות השישים העליזות. שעדיין לא התחילו לעלוז באמת. אבל המהפכה נמצאת בהישג יד. הישארו עמי.

במשך עשרים וכמה שנים נהג החובב הנאמן של הספרות הספקולטיבית להלום על חזהו וליילל על כך שהזרם המרכזי בספרות אינו מכיר בכתיבה יצירתית. הוא קונן על העובדה שספרים כמו 1984, עולם חדש מופלא, Limbo ועל החוף זכו להכרה ספרותית, אבל מעולם לא סווגו כ"מדע בדיוני". למען האמת, התאונן, הם הוצאו מיד מהז'נר על בסיס התאוריה הפשטנית ש"אלה ספרים טובים, הם לא יכולים להיות מדע בדיוני זבלי". הוא נאחז בכל יצירה גבולית, לא חשוב כמה קודרת הייתה (למשל: The Lomokome Papers של ווק, המנון של איין ראנד, White Lotus של הרשי, כוכב הקופים של באולי), רק כדי לעודד את עצמו ולחזק את טיעונו שהזרם המרכזי גנב מהז'נר, ושהיה עושר רב לחלק באוברייג' דה לונג האלין* שהיה המדע הבדיוני.

כעת נעשה החובב הקנאי הזה מיושן. הוא מפגר בעשרים שנה. עדיין אפשר לשמוע אותו מלהג ברקע מתוך פרנויה, אבל כעת הוא שריד מאובן, חסר כוח. הספרות הספקולטיבית התגלתה, והשתמשו בה לטובה, בזרם המרכזי, וכעת היא נמצאת בתהליך של היטמעות. התפוז המכני של ברג'ס, יברך אותך אלוהים, מר רוזווטר ועריסת חתול של וונגוט, The Child Buyer של הרשי, Only Lovers Left Alive של ואליס ו-You Shall Know Them של ורקורס (אם לציין כמה דוגמאות מהזמן האחרון) הם ספרות ספקולטיבית סוג אל"ף, והם משתמשים ברבים מהכלים שהשחיזו סופרי המדע הבדיוני בז'נר המערבולת המהופכת הקטן שלהם. לא מתפרסם כיום גיליון אחד של כתב עת בלי שתופיע בו איזושהי הכרה בספרות הספקולטיבית, אם על-ידי אזכור נבואה של התפתחות נוכחית במדע הפופולרי, או על-ידי אכילה מאותה צלחת של השמות המובילים בתחום באמצעות הכללת עבודותיהם לצד הג'ון צ'יברסים, הג'ון אפדייקים, הברנרד מלמודים והסול בלויים.

אנחנו כאן, וזוהי המסקנה הבלתי נמנעת.

אבל החובב הצעקני להחריד הזה, וכל הסופרים, המבקרים והעורכים הרבים שפיתחו ראייה צרה במשך שנים של תחושת גטו, מתעקשים להמשיך ביללנותם שמלפני המבול, ומסתייגים מההכרה שעל חסרונה הם בוכים. זה הדבר שצ'ארלס פורט כינה "זמנו של מנוע הקיטור". כשיגיע הזמן להמצאת מנוע הקיטור, גם אם ג'ימס וואט לא יעשה זאת, מישהו אחר יצליח.

זה "זמנו של מנוע הקיטור" לסופרי הספרות הספקולטיבית. האלף מתקרב. מה שקורה זה אנחנו.

ורוב קנאי ספרות הפנטזיה שונאים את זה. שכן, לפתע פתאום אפילו נהג האוטובוס והשיננית ובטלן החופים ונער המשלוחים מהמכולת קוראים את הסיפורים שלהם; ומה שגרוע יותר, ייתכן שהמאחרים לנשף הללו לא יפגינו את הכבוד הראוי לענקי התחום הזקנים, ייתכן שהם לא יחשבו את סיפורי סקיילארק למבריקים, לבוגרים ולמשכנעים; ייתכן שלא יתחשק להם להתבלבל מהמונחים שהתקבעו במד"ב זה שלושים שנה, ייתכן שהם ירצו להבין מה קורה; ייתכן שלא יישרו קו עם הסדר הישן. ייתכן שיעדיפו את מסע בין כוכבים ואת קובריק על פני בארסום וריי קמינגס. ולכן הם זוכים לנחרת הבוז של החובב, לעיקול השפתיים שדומה להתקמטות מהדורה זולה בכריכה רכה של ספרוני מתח ומסתורין.

אבל נתעבת אפילו יותר היא כניסתם לז'נר של סופרים שהדרכים הישנות אינן מקובלות עליהם. הילדים החכמים בלילה שכותבים את "כל החומר הספרותי הזה", שלוקחים את הרעיונות המקובלים והעתיקים של התחום הספקולטיבי ומעמידים אותם על הראש. הבחורים האלה הם כופרים. אלוהים ישלח ברק כדי להכות את הטחול שלהם.

אבל הספרות הספקולטיבית (הבחנתם איך אני נמנע באופן מחוכם מלהשתמש בשם הבלתי הולם "מדע בדיוני"? הבנתם את המסר, חברים? קניתם את אחת מאותן אנתולוגיות של מ_ע-ב____י ואפילו לא ידעתם! ובכן, אם כבר זרקתם את הכסף שלכם, אולי כדאי שתישארו ותזכו לקצת השכלה) היא הקרקע הפורייה ביותר לצמיחת כישרון כתיבה ללא גבולות, עם אופקים שנראה שלעולם אינם מתקרבים. וכל אותם פרחחים חוכמולוגים ממשיכים להגיח, מבריחים את הגוורדיה הישנה בטירוף ממשמרתה. ואלוהים! איך נפלו גיבורים; רוב "השמות הגדולים" בתחום, ששלטו בעטיפות ובמשכורות כתבי העת במשך יותר שנים משהגיע להם, אינם יכולים לספק עוד את הסחורה ולהביא תוצרת; או שהם עברו לתחומים אחרים, והשאירו תחום זה לחדשים המבריקים, ולאלו שפעם היו חדשים ומבריקים, ונשארו מאחור מפני שלא היו "שמות גדולים".

אבל למרות העניין החדש של הזרם המרכזי בספרות הספקולטיבית, למרות הסגנונות הרבים והמגוונים של הכותבים החדשים, למרות הגודל וההתפשטות של הנושאים הפתוחים בפני הכותבים האלה, למרות מה שמבחוץ הוא שוק בריא בצמיחה מהירה… ישנה צרות מוחין מגבילה מצד רבים מהעורכים בתחום, מכיוון שרבים מהם היו פעם סתם חובבים, והם שימרו את הדעות הקדומות הייחודיות למד"ב של נעוריהם. סופר אחר סופר מגלים שעבודתם מצונזרת עוד לפני שנכתבה, שכן הם יודעים שהעורך הזה לא יסכים לעסוק בפוליטיקה בין דפיו, ושההוא מסתייג מסיפורים החוקרים את הסקס בעתיד, ושזה כאן למטה בגובה הרצפה משלם רק בשעועית חומה ובאורז, אז למה לטרוח לשרוף את כל התאים האפורים על רעיון נועז, כשהפרעוש הזה יקנה את השטיק הישן של הנערה-במכונת-הזמן.

הדבר הזה נקרא טאבו. ואין עורך בתחום שלא יישבע לאחר שיאויים בעינוי המים שהוא אינו סובל מזה, שהוא אפילו מרסס את המשרד בקוטל חרקים בגלל הסיכוי הקלוש שהטאבו דוגר לו בארונות התיוק כמו חיפושית דג הכסף. הם אמרו את זה בכנסים, הם פרסמו את זה בדפוס, אבל ישנם תריסר סופרים בספר זה לבדו, שלאחר נדנוד קל יספרו סיפורי אימה וצנזורה שכוללים כל עורך בתחום, אפילו את זה שחי בגובה הרצפה.

אה, ישנם אתגרים בתחום, ויצירות שנויות במחלוקת ופוערות עיניים מגיעות לפרסום; אבל יש כל-כך הרבה שמושלכות לפח.

ואיש מעולם לא אמר לסופר הספקולטיבי: "תשחרר את כל המעצורים, בלי הגבלות, תגיד את זה!" עד שהספר הזה הגיע.

אל תסתכלו עכשיו, אתם בקו האש במהפכה הגדולה.

ב-1961 הייתי עורך…

…חכו שנייה. בדיוק חשבתי על משהו שכדאי שייאמר. ייתכן שהבחנתם בהיעדר כובד ראש ואיפוק מצדו של האני העורך. הוא לא נובע כל-כך מהתרוממות רוח של נעורים – אף שלגיונות שלמים יסכימו להישבע על כך שאני בן ארבע-עשרה כבר שבע-עשרה
שנים – אלא מחוסר רצון מצדו של האני לקבל את המציאות הקשה, שהאני שהוא כולו סופר הסכים לפנות אזור קטנטן בתוכו כדי להיעשות עורך. נראה לי מוזר שמבין כל הראשים החכמים יותר בתחום, כל האנשים שמתאימים בצורה כה בולטת לעשות ספר חשוב כמו שהייתי רוצה להחשיב את הספר הזה – התפקיד נפל בחיקי. אבל לאחר הרהור נראה שזה בלתי נמנע; לא כל-כך מתוך כישרון כמו מתוך תחושת דחיפות ונחישות שהדבר צריך להיעשות. אילו ידעתי מההתחלה שיידרשו יותר משנתיים להרכיב את הספר הזה, ואֵילו כאבי לב והוצאות יהיו כרוכים בכך – הייתי עושה אותו בכל מקרה.

אז בתמורה לכל התופינים הכלולים, תצטרכו להשלים עם ההפרעה של העורך, שהוא סופר כמו כל הסופרים האחרים כאן, ומלא עונג על יכולתו לשחק את אלוהים רק הפעם.

איפה הייתי?

אה. ב-1961 היה העורך הזה עסוק בהוצאת סדרה של ספרי כיס להוצאה קטנה באבנסטון, אילינוי. בין המיזמים שרציתי להעלות לפס הייצור הייתה אסופת סיפורים של ספרות ספקולטיבית מאת סופרים בכירים, מקוריים כולם, וכולם שנויים במחלוקת. שכרתי עורך אנתולוגיות ידוע, שעשה מה שרבים היו מכנים עבודה טובה. אני לא חושב כך. הסיפורים נראו לי מטופשים, חסרי טעם, גסים או משעממים. כמה מהם התפרסמו מאז במקומות אחרים, ואפילו היו ביניהם כמה סיפורים "טובים ביותר" מאת לייבר, ברנטור והיינלין. אבל הספר לא הלהיב אותי כמו שחשתי שספר כזה צריך להלהיב. כשעזבתי את החברה, ניסה עורך נוסף לעשות את זה עם אנתולוגיה שנייה. הם לא הגיעו רחוק יותר. המיזם גווע באִבו. אין לי מושג מה קרה לסיפורים שהעורך ההוא אסף.

ב-1965 אירחתי את הסופר נורמן ספינרד בבית העץ הקטנטן שלי בלוס אנג'לס, הקרוי בצניעות "אליסון בארץ הפלאות", על שם הספר שנושא כמעט את אותו השם. ישבנו ודיברנו על הא ועל דא, כשנורמן החל להתבכיין על עורכי אנתולוגיות מסיבה כלשהי שכרגע פרחה מזיכרוני. הוא אמר שלדעתו אני צריך ליישם כמה מהרעיונות המקוממים שפיזרתי בנוגע ל"דבר החדש" בספרות הספקולטיבית, באנתולוגיה דומה. אני נחפז לציין ש"הדבר החדש" שלי איננו "הדבר החדש" של ג'ודית מריל וגם לא "הדבר החדש" של מייקל מורקוק. חפשו אותנו לפי הסמל המסחרי שלנו.

חייכתי באווילות. מעולם לא ערכתי אנתולוגיה, מה לעזאזל ידעתי אני על כך? (גישה שמבקרים רבים של הספר ישמיעו לכשיסיימו. אבל נמשיך…)

זמן קצר לפני כן מכרתי לרוברט סילברברג סיפור קצר לאנתולוגיה שהוא ערך. התלוננתי על עניין פעוט כזה או אחר, וקיבלתי תשובה, שחלק ממנה מופיע להלן בסגנונו הבלתי ניתן לחיקוי של סילברברג.

2 אוק' 65'. הארלן היקר: תשמח לדעת שבמהלכו של חלום ארוך ומתיש בלילה האחרון צפיתי בך מקבל שני פרסי הוגו בכנס העולמי של השנה שעברה. היית זחוח למדי בגלל זה. אני לא בטוח באילו קטגוריות זכית, אבל סביר להניח שאחת מהן הייתה התבכיינות חסרת בסיס. הרשה לי להוסיף הרצאה קצרה ואבהית בתשובה למכתב האישור שלך לאנתולוגיה (שאני בטוח שתזעזע את הגברות החסודות בדואל, סלואן ופירס)…

בנקודה זו הוא פתח בגינוי קטלני של יחסי לקבלת סכום פעוט כלשהו תמורת הדפסה חוזרת באנתולוגיה של סיפור סוג ב', שהוא היה צריך להיות חכם מכדי להכלילו מלכתחילה. לאחר מכן באו כמה פסקאות של שיחה בטלה שיועדו (ללא הצלחה, אוכל להוסיף) לרכך אותי; פסקאות אלה מצחיקות, אבל נושאות חשיבות מעטה לכאן ולעכשיו, כך שתיאלצו לקרוא אותן מתישהו בעתיד בארכיון של אוניברסיטת סירקיוז. אבל עכשיו אנחנו מגיעים לנ"ב שנכתב כך ולהלן:

"למה שאתה לא תערוך אנתולוגיה? הארלן אליסון בוחר קלסיקות לא רגילות של מד"ב, או משהו…"

הוא חתם על המכתב "איוואר יורגנסן". אבל זה סיפור אחר.

ספינרד נִדנד לי. תערוך, תערוך, מיין קינד. אז הרמתי טלפון לשיחתחוץ (זו מילה אחת, למדתי אותה מסבתי היהודיה, שהחווירה בכל פעם שהציעו לערוך שיחה כזו) ללורנס אשמיד בדבלדיי. הוא מעולם לא דיבר איתי לפני כן. אילו רק ידע אילו זוועות חדשות! זוועות חדשות! מצפות לו בגלל האדיבות הפשוטה שלו, היה משליך את המכשיר התוקפני מחלון הקומה השמינית של הבניין בסגנון מיניסטריון האמת שבפארק אווניו, מנהטן, שבו נמצאים משרדיה של דבלדיי.

אבל הוא האזין. טוויתי קורים קסומים של אשליה עכבישית. אנתולוגיה גדולה, מלאה בסיפורים חדשים, שנויים במחלוקת, חזקים מכדי שכתבי עת יקנו אותם, סופרים בכירים, מובילי דרך בזרם המרכזי, פעולה, הרפתקה, פתוס, צוות של אלפי אנשים, וכולם בחווה של הדוד משה.

נתפס. במקום, נתפס. הנואם בעל לשון הכסף פגע שוב. הו, הוא אכל את הרעיון. ב-18 באוקטובר קיבלתי את המכתב הבא:

הארלן היקר, העורכים שעיינו בהצעה שלך לחזיונות מסוכנים הסכימו שאנחנו צריכים דברים ברורים יותר להתבסס עליהם… אם לא תוכל לגלות בדיוק מה אפשר להשיג בתחום הסיפורים המקוריים ולא תספק לי רשימה סופית למדי של תוכן העניינים, אין לי סיכוי להשיג אישור למיזם מוועדת ההוצאה לאור שלנו. כיום יש תריסר אנתולוגיות בפרוטה, ואלא אם כן הן מיוחדות, הן פשוט לא מצדיקות מקדמה גדולה. למעשה, המדיניות שלי היא להגביל אנתולוגיות (אלא אם כן הן "מיוחדות") לסופרים שמוסיפים ספרים באופן סדיר לרשימה של דבלדיי. לכן, אם תוכל להתחייב לרוב התוכן של חזיונות מסוכנים בצורה ברורה… ואני יודע שמצב זה כמוהו כמצבו של איש ממתק החמאה שלא יכול לרוץ עד שלא התחמם ולא יכול להתחמם עד שלא רץ, אבל…

ועכשיו פיסת מידע היסטורית. באופן מסורתי הורכבו אנתולוגיות מסיפורים שכבר פורסמו בהמשכים או בכתבי עת. אפשר לרכוש אותם לאנתולוגיזציה בחלק קטן ממחירם המקורי. הרווח לכותב מגיע ממכירות אחרות, מהדפסות חוזרות של ספרי כיס, מזכויות תרגום וכו'. ומאחר שכבר שילמו לו פעם אחת על היצירה, מדובר ברווח קל. לכן מקדמה של אלף וחמש מאות דולרים שמשולמת לעורך כנגד תמלוגים, משמעה שהעורך יכול לחתוך מחצית מהעוגה לעצמו, ולפרוס את שבע מאות וחמישים הדולרים הנותרים לאחד-עשר או שנים-עשר סופרים, ולהוציא ספר בגודל מרשים למדי. אולם הספר הזה נהגה כאוסף מקורי בלבד, ופירושו היה שהסיפורים ייכתבו במפורש בשביל הספר (או במקרים נדירים, יהיו סיפורים שנכתבו כבר לפני זמן רב ונדחו על-ידי כל השווקים האפשריים על בסיס טאבו כזה או אחר; מקרים אלה, כמובן, היו מושכים הרבה פחות, מאחר שבדרך כלל – אלא אם כן הסיפור לוהט מדי – אפשר למכור אותו איפשהו; אם איש לא קנה אותו, יש סיכוי טוב מאוד שהוא פשוט נוראי ביותר, ולא שנוי מדי במחלוקת; עמדתי לגלות מוקדם מדי שחשיבתי נכונה; סיפורים בעלי אופי שנוי במחלוקת לרוב נקנים על-ידי עורכים, לא כל-כך מפני שהם מזעזעים ומפתיעים, אלא מפני שהם נכתבו על-ידי "סופרים ידועים" שיכולים לצאת מזה ללא פגע; לסופרים הידועים פחות קשה הרבה יותר לפרסם סיפורים כאלה; ואלא אם כן יהיה שמם מפורסם יותר בשלב מאוחר יותר, והם יחזרו לחפור את הסיפורים ה"לוהטים" מהקבר, הסיפורים לעולם לא יראו אור).

אבל כדי שסופר יכתוב סיפור לספר, המחיר שאשלם לו חייב להתחרות בזה שיציעו לו כתבי העת למכירה ראשונה. ופירוש הדבר היה שהמקדמה המקובלת של אלף וחמש מאות דולרים לא תספיק. לא אם זה אמור להיות מיזם גדול, רחב יריעה ומייצג.

לשלושת הסנטים הנוספים למילה ששולמו על פרסום בכתב עת הייתה משמעות רבה לעצמאי שמתפרנס אך ורק מכתבי עת של הז'נר. לכן הייתי צריך שלושת אלפים דולר לפחות, כפליים מסכום המקדמה. אשמיד, שאינו מורשה על-ידי נלסון דבלדיי לתת לצדקה יותר מאותם אלף וחמש מאות הדולרים, ייאלץ לפנות לוועדת ההוצאה לאור, והוא לא חשב שהם יהיו נלהבים במיוחד בשלב הזה של המשחק. הם לא רצו לתת את אלף וחמש מאות הדולרים הראשונים.

לכן הנואם בעל גרון הקדמיום נדרש פעם נוספת לקו הטלפון. "הי, לארי, חמודי אהובי!"

מה שיצא לבסוף הוא הקומבינה הגדולה ביותר מאז שערוריית כיפת התה*. אשמיד היה אמור לתת לי את אלף וחמש מאות הדולרים הראשונים כמקדמה, ובהם אקנה רק כשלושים אלף מילים מתוך שישים אלף המילים המוצעות. אז אשלח לו את הסיפורים ואומר שאני זקוק לאלף וחמש מאות דולרים נוספים כדי להשלים את המיזם, ואם הכול יפעל כצפוי, לא אמורה להיות בעיה לקבל מהוועדה את יתרת התשלום.

עכשיו, אחרי מאתיים שלושים ותשעה אלף מילים ותשעה-עשר חודשים, חזיונות מסוכנים עלה לדבלדיי שלושת אלפים דולרים, לי הוא עלה אלפיים שבע מאות דולרים מכיסי (וללא שכר עורך), ולסופר לארי ניבן שבע מאות וחמישים דולרים, שאותם השקיע במיזם כדי לוודא שיבוצע כהלכה. כמו כן, ארבעה מהסופרים הכלולים בזה עדיין לא קיבלו תשלום. סיפוריהם הגיעו באיחור, כשהספר היה כבר סגור כביכול; אבל לאחר ששמעו על המיזם ונדלקו עליו, רצו להשתתף, והסכימו לקבל תשלום דחוי, שיגיע מחלקו של אליסון ברווחים, ולא מתמלוגי הסופרים.

המבוא כמעט הגיע לסופו. תודה לכוכבים. רבות מהתקריות הבלתי ייאמנו שאירעו במהלך הולדתו של הספר לא יסופרו כאן. הסיפור של תומס פינצ'ון. האנקדוטה של היינלין. הפרשה של לאומר. התקרית של שלושת סיפורי ברונר. הטיסה בדקה התשעים לניו יורק כדי להבטיח את האיורים של דילון. אחרית הדבר של קינגסלי אמיס. העוני, המחלה, השנאה!

רק כמה מילים אחרונות על אופי הספר. ראשית כול הוא כוּון להיות סקירה של סגנונות כתיבה חדשים, פרדות נועזות, מחשבות לא מקובלות. אני חושב שפרט ליוצא דופן אחד או שניים, כל אחד מהסיפורים הכלולים מתאים לכוונה זאת. אל תצפו לשום דבר, הישארו פתוחים למה שהסופרים מנסים לעשות, ותיהנו.

ישנם סופרים רבים המוכרים לקוראי הספרות הספקולטיבית, שעבודתם אינה כלולה כאן. זו לא אמורה להיות אנתולוגיה פתוחה לכול. על-פי אופי כתיבתם, סופרים רבים הוצאו מהספר מפני שאמרו את מה שהיה להם לומר לפני שנים. אחרים גילו שלא היה להם שום דבר שנוי במחלוקת או נועז להוסיף. כמה הביעו חוסר עניין במיזם. אבל למעט יוצא דופן אחד, הספר הזה מעולם לא היה סגור בפני סופר בשל דעה קדומה מצד העורך. לפיכך תמצאו בו סופרים צעירים חדשים, כגון סמואל דילייני, לצד אומנים מוכרים כגון דיימון נייט. תמצאו אורחים מתחומים אחרים, כגון הווארד רודמן מהטלוויזיה, לצד ותיקי מלחמות המד"ב, כדוגמת מרים אלן דה'פורד המקסימה (ובמקרה זה המפחידה). תמצאו כותבים מסורתיים, כדוגמת פול אנדרסון, צמודים לסופרים ניסיוניים ביותר, כמו פיליפ חוזה פארמר. חיפשתי רק את החדש והשונה, אבל בכמה מקרים הסיפור היה כל-כך… סיפור (כמו שכיסא הוא מאוד כיסא), עד שהוא היה חייב להיכלל.

ולבסוף, הייתה זו זכות לעשות את הספר הזה. אחרי מתקפת המליצות הנבובות משפט זה עלול להיראות לקורא כצניעות מזויפת ופשטנית בסגנון ג'ק פאר. כל מה שאפשר להציע בתגובה הוא הבטחתו של העורך שהמילה "זכות" עדינה מדי. לראות את צמיחת הכרך מלא החיים והמרתק הזה היה לזכּוֹת בהצצה לא רק לעתיד, אלא לעתיד תחום הכתיבה הספקולטיבית.

מהצצה זו, אחרי ששלושים ושניים מגידי העתידות סיפרו את סיפוריהם על המחר, היה העורך הזה מסוגל להגיע למסקנה שהנפלאות והעושר שהוא ראה בתחום זה, כשהחל ללמוד את אומנותו, באמת נמצאים שם. אם יש לכם ספקות, עִברו לסיפורים עצמם. אף אחד מהם לא ראה אור בשום מקום לפני כן, ולפחות במשך השנה הבאה אף אחד מהם לא יופיע בשום מקום אחר, כך שרכשתם בתבונה; וגמלתם לגברים ולנשים שזכו לחזיונות המסוכנים הללו.

תודה רבה לכם על תשומת הלב.

(הוצאת אופוס, 2004. תרגום: אורי שגיא. 568 עמודים)

* מצרפתית: ז'נר בעל אורך נשימה. (המתרגם)

* שערורייה מתחילת שנות העשרים בארצות הברית, שבה סנטור אמריקאי השכיר מאגרי נפט ציבוריים לחברות פרטיות. (המתרגם)