יהונתן גפן הוא מהיוצרים המחוננים שפועלים בישראל כבר שנים רבות. הוא כתב במשך השנים שירים ופזמונים, ספרי ילדים ומבוגרים, מחזות, תרגומים וטורים. להצלחה גדולה במיוחד זכה ספר שירי הילדים שלו "הכבש השישה עשר", שעובד גם למחזה ולאלבום אהוב ומוכר. לכן אין כל הפתעה בכך שהוא ניסה את כוחו גם בכתיבת דיסטופיה.

"כתר זמני" מגולל את סיפורה של מדינת ישראל בעתיד הקרוב מאוד. כמיטב המסורת של הז'אנר, בישראל העתידית שולט משטר טוטליטרי והיא מתמודדת בעת ובעונה אחת עם איומים חיצוניים ממדינות ערב וגורמים חתרנים מבפנים בדמות מחתרות ליברליות ופעילי גרינפיס.

ראשי הממשלה האחרונים הסיתו נגד קודמיהם, שנרצחו בתפקידם. בישראל הזאת אין עיתונות חופשית אלא רק אתר אחד ועיתון אחד, שופר של השלטון, שממומן בידי מקורב עשיר של ראש הממשלה. גם צבא ההגנה לישראל פורק והוחלף בצבא שכיר ("לגיון הזרים לישראל") המורכב מאספסוף של רוצחים ופושעים המקבלים משכורות נדיבות ומטילים את אימתם על התושבים. כמו כן ישראל הסתפחה למדינת ארצות הברית הגדולה, הכוללת גם את מערב אירופה ומדינות רבות נוספות – כחלק ממלחמת הציבילזיציות נגד האסלאם.

על רקע המציאות הקשה הזאת נרקם סיפור אהבה בין גילי, סטודנטית ומלצרית בשנות השלושים לחייה ששכלה את אביה ואילו אמה מאושפזת במוסד סגור, לבין מתי, עיתונאי בגמלאות בשנות השישים לחייו ששכל את אשתו לפני עשור. מתי הוא מעין אב מייצג לכל תחום העיתונאות הביקורתית בארץ. בסיפור חייו נמצאים דיווחים מעשרות אסונות ברחבי העולם, יחד עם מלחמה בחזית המצרית, דיווח על סיפור שמזכיר את פרשת קו 300 במציאות שלנו ועוד.

השניים מתאהבים במסעדת חוף רעועה שירדה מגדולתה עם פתיחתה של מסעדת דגים יפנית בסמוך לה. בחוף שליד המסעדה עובדות זונות רבות, מולה עומדים רבי קומות השייכים לעשירים ומעל לה חולפים מטוסים משדה תעופה צבאי סודי. מקומות נוספים שמככבים בעלילה הם דירתו של מתי, שעדיין מלאה ביצירות קרמיקה של אשתו המנוחה, ודירתה של גילי שאליה מתפרץ גרושה השוטר האלים ומנסה להשתלט על הנכס.

נדמה שיותר מכל חסר בספר מעט עידון, כלומר יכולת לבטא מסר מורכב ובעל הבחנות דקות. כתוצאה מכך אנו מקבלים דמויות חסרות עומק ומעוף, שאינן נראות הגיוניות. לדוגמה, גפן מעניק לדמותה של כישורי לחימה כמעט סופרמניים כשהיא נדרשת להתעמת עם חיילים מצבא הלגיון הזר: "שיתקתי שניים מחבריהם ללגיון במכת קרטה ישירה ביד פתוחה לצוואר ואחר כך גם הקשתי את שני הראשים הגדולים שלהם מזה בזה, איזה צליל נחמד זה היה!" (עמ' 190).

גם הסגנון שבו בחר גפן לספר את הסיפור מעיק וקשה לקריאה. הספר נע הלוך ושוב בין נקודת מבטו של מתי לנקודת מבטה של גילי, עם חורים בין הפרקים שמוסברים באופן חלקי בלבד. האמצעי הטכני-עלילתי שמניע את הדיאלוגים הוא הפתירה המשותפת של גילי ומתי את התשבץ בעיתון. אמצעי לגיטימי, אבל כתוצאה מכך עולה התחושה שגפן מאכיל אותנו בכפית את העלילה והרגשות שלא הצליח להכניס לדיאלוגים, ובמקביל נדמה כאילו נקלענו לשיעור הכנה לא מוצלח למבחן הפסיכומטרי.

גם ביצירת העולם העתידני הדיסטופי גפן לא התאמץ במיוחד. אין בו כלל טכנולוגיות מיוחדות או עתידניות השולטות על חיי האזרחים. במקום זאת המציאות בספר היא העתק מוקצן של המציאות המוכרת לנו: בישראל העתידית הזאת "כיפת זהב" שמגנה מטילים מחליפה את "כיפת ברזל" שלנו, אירוע "קו 400", בא במקום פרשת קו 300, העיתון היחיד הוא במימון מקורב לראש הממשלה וכן הלאה.

לכאורה הספר נכנס בטבעיות לתוך כל המאפיינים של ז'אנר הדיסטופיה – מערכת אהבה בלתי אפשרית על רקע מציאות קודרת, התקדמות מקבילה בין קו עלילה פנימי בין הגיבורים למציאות הפוליטית שבחוץ, עולם סטטי וניתוק בין הגיבורים לעולם שבו הם חיים. המרכיבים בעוגה הזאת קיימים, אבל משהו במתכון שלה הקדיח. חשובה איכות המוצרים, המינון שלהם וההרכבה שלהם יחד.

בכך גפן כושל נחרצות – אחד המרכיבים המהותיים ביצירה דיסטופית היא תחושת הניתוק מהעולם הסובב את המדינה הטוטליטרית שבה מתרחשת העלילה. כאן התחושה הזאת נעדרת לחלוטין, והגיבורים יכולים לתקשר עם אנשים מחו"ל ולהביע את התנגדותם למשטר כמעט בלי פחד מתגמול, ובלי לחוש שהשלטון עוקב אחרי כל צעד ושעל שלהם ושולל מהם את כל חירותם.

עוד מאפיין בולט של ספרות הדיסטופיה הוא הניגוד שהיא עושה בין עולם קפוא ולא משתנה לבין גיבור מתפתח שעבר שינוי מוסרי לאורך העלילה. זה למשל מה שעובר על וינסטון סמית', גיבור "1984", במלחמתו חסרת הסיכוי נגד האח הגדול. לעומת זאת, ב"כתר זמני" הניגוד הזה לא פועל. העולם אמנם סטטי, אבל העלילה מנותקת ממנו ויכלה באותה מידה להתקיים בעולם שלנו. בעקבות זאת אין שום סיבה להשקיע מחשבה במהלך הקריאה במציאות הדיסטופית שגפן מנסה להציג, וכך הביקורת החברתית של גפן מתפוגגת בתוך רומן סתמי.

מעבר לכך יש לתמוה על האופן שבו ההוצאה לאור (כנרת, זמורה ביתן, דביר) בחרה להביא את הספר לדפוס. עוביו אמנם דומה לכל ספר פרוזה רגיל בארץ – כ-300 עמודים, אך הפונט גדול במיוחד והשוליים רחבים מאוד, כנראה כדי לפצות על הטקסט הקצר יחסית. כתוצאה מכך הספר איננו נוח לקריאה ותוכנו דל גם ברמת האורך שלו.

(הוצאת דביר, 2013. 303 עמודים).