בחוץ
מאת אביב שנר
אלון עמד מול הדלת.
לעבור?
לא לעבור?
אמא תכעס. אוח, איך שאמא תכעס. אבל אמא גם כעסה כשאלון שבר פעם כוס. זה לא כל כך נורא.
אלון עשה צעד לכיוון הדלת, הרים את ידו, אבל למרות שניסה לא הצליח לנער את קולה של אמו מראשו. בחוץ? אין כלום בחוץ. מחלות. אנשים רעים. לא, חמוד. בבית עם אמא, כאן הכי בטוח בשבילך.
מספיק. צריך לראות מה זה הבחוץ. אמא תמיד דיברה על מחלות, דברים לא נעימים. כמו כשאלון התעטש. אבל אלה היו רק שתי התעטשויות, והן היו… טוב, מדגדגות.
"ככה זה מתחיל", אמרה אמא ושמה את ידה על לִבה. "עכשיו זה ככה, קטן. אבל אוי, מחר אתה תתחיל להקיא, ואז, ירחם השם, יעלה לך החום, וצריך תרופות, ואם התרופות לא יעזרו", היא הניחה יד שניה על לבה, "אתה תגסוס לי. הבן הקטן שלי ימות. הכל בגלל המחלות".
אבל אולי כבר אין מחלות, אמר לעצמו אלון ונגע בידית הדלת. אמא סתם פחדנית, החליט. יש עוד אנשים בחוץ, חייבים להיות. ועכשיו, אלון יראה מי הם.
"חמודי".
אלון קפא במקום. "כ-כן אמא".
"בוא, תעזור לאמא להכין עוגיות. בסדר?"
"טוב". ידו של אלון עזבה את הידית, ועם מבט מושפל הוא נכנס אל המטבח. אמו עמדה ליד השיש והכינה את הבצק.
"אתה יכול להכין צורות", אמרה וחייכה לעברו. "כמו שאתה אוהב".
"בסדר". אלון התיישב לידה, תבנית עם צורות של ליצנים מולו. "אמא".
"כן?"
"מה יש בחוץ?"
המערוך נשמט ונפל על הרצפה. אמא לא התכופפה כדי להרים אותו. "חשבתי שסגרנו את הנושא".
"אבל – "
"אבל כלום. בחוץ יש דברים רעים. יש מח–"
"מחלות. אני יודע".
"אז למה אתה עדיין רוצה לדעת מה יש בחוץ? כל מה שאתה צריך נמצא בדיוק פה".
"אבל יש עוד אנשים בחוץ. אני בטוח!"
"כן. אנשים עם מחלות. כשנרשמתי ל – " אמא כיסתה את פיה, ידה רועדת מעט.
"למה נרשמת, אמא?"
"שום דבר. אלון, די. עוד מעט הבצק יהיה מוכן".
"למה אני לא יכול לבוא אתך כשאת הולכת להביא אוכל ובגדים?"
"כי רק לי מותר".
"מי אמר?"
"אני אמרתי".
אלון נאנח. "אפילו לגינה הרחוקה אני לא יכול ללכת".
"את הגינה הרחוקה אפשר לראות יפה מאוד דרך החלונות", אמרה אמא.
"אבל למה אי אפשר לשחק בתוך הגינה?"
"אלון, מספיק עם זה".
אלון הסתכל על החלון שבמטבח. הגן הירוק והפורח נראה בחוץ. בקצה הגן היתה גדר לבנה וגבוהה שהקיפה את הבית והפרידה בין הגינה הקרובה לרחוקה.
מישהו בא פעם לבית. אלון ישן, אבל קם כששמע דיבורים. מכיוון שאמו לא נהגה לדבר עם עצמה, ואלון היה היחיד איתו יכלה לדבר, הדבר נראה לו מוזר, אפילו מפחיד.
הוא הגיע לקצה המדרגות כששמע את אמו מדברת למטה, מתווכחת בעצם, עם האיש השני.
אלון לא הבין על מה האיש ואמו מתווכחים, אבל כן הצליח להבין שהאיש לא רוצה שאמא ואלון יישארו בבית.
"תצאו", אמר האיש כמה פעמים. "זה כבר בסדר".
אמא לא הפסיקה לקרוא לאיש שקרן. היא לא הפסיקה לדבר על המחלות, והפעם השתמשה במילה שלא השתמשה בה מעולם. "המגפה".
אמא גם דיברה על ילדים שאלון לא הכיר. "הילדים שלי", אמרה על סף בכי. "נורית. ירון. מי יחזיר לי אותם? אתה? מי?"
אלון, מציץ מעט מעל המעקה, ראה שהאיש לבש בגדים מוזרים, שהיו כסופים וכיסו את כל גופו. על פניו היתה מעין מסכה שקופה, ואלון לא הבין איך האיש יכול לנשום בחליפה המשונה שלבש.
"אין כלום בחוץ", אמר האיש, שנשמע כבר מיואש. "החליפה הזו מיותרת, את סתם – "
וככה הם המשיכו להתווכח. האיש ניסה לשכנע את אמא לצאת אל הבחוץ, ואמא אמרה לו להסתלק, ושאין סיכוי.
האיש עזב לבסוף, לאחר שאמא אמרה, "אני שילמתי. על הכל שילמתי. אני אבחר מתי לעזוב".
אמא לא דיברה מעולם על האיש המסתורי. אלון פחד לשאול.
אלון שכב במיטתו וחיכה. השעון על השידה הראה שהשעה היא שבע עשרים ותשע. הוא הסתכל החוצה מהחלון. אור. כמה שניות חלפו ועדיין היה אור, כמו בבוקר, כמו בצהריים. שניה נוספת עברה והכל החשיך. לילה.
אמא הלכה לישון מוקדם, לאחר שטענה שהשיחה עם אלון התישה אותה.
אלון יצא מהמיטה, נעל את נעליו וירד במדרגות.
כמו בבוקר, לפני שאמו הפריעה, אלון הניח את ידו על ידית הדלת הראשית, חושב על מה שמחכה לו בחוץ. אני מיד אהיה חולה? מיד יופיעו המחלות? בכלל אמצא את הדרך אל הבחוץ?
הוא סובב את הידית.
מגע הדשא היה נעים, כמו ללכת על שמיכה. ריח התפוזים הזכיר את המיץ שחיכה כל בוקר על השולחן. הגדר הלבנה ניצבה לפניו, מוכנה למנוע מאלון לעשות את מה שאמא לא מוכנה שיעשה. חלק קטן מהחיטה הזהובה בלט מעל הגדר. הירח כיסה את כל האזור באורו הכסוף, והקל על ההליכה בחושך.
אלון המשיך ללכת עוד כמה מטרים, עד שנעצר צעד אחד לפני הגדר הלבנה, שני צעדים לפני הגינה הרחוקה. בכל פעם שיצא החוצה אמרה לו אמא שאסור לו להתקרב אל הגינה הרחוקה ושבשום פנים ואופן לא ינסה לטפס מעל הגדר. אם הוא כן יעבור את הגדר ויגיע אל הגינה הרחוקה, הוא ילך לאיבוד ויתפסו אותו המחלות.
אלון ניסה להסתכל כמה שיותר רחוק בין הרווחים הקטנים שבגדר, אבל לא ראה שום מחלות. למרות שמעולם לא ראה מחלה, פחד אלון שמחלה עלולה להגיע יום אחד הביתה, עם שיניה הגדולות ופרוותה השחורה. היא תנשוך אותו, ואז הוא יהיה חולה ויעשה הרבה אפצ'ים.
אלון הסתכל אחורנית, אל ביתו. מה תגיד אמא? היא תבכה? מאוחר מדי לחזור?
הוא הוציא את המפתח שלקח מהשידה של אמו, והכניס אותו אל המנעול שעל הגדר הלבנה. סיבוב אחד, והדלת נפתחה בחריקה קטנה. רק שאמא לא תשמע. היא עלולה לומר שאלון גנב את המפתח. אבל זה לא יהיה נכון. אלון התכוון להחזיר את המפתח, לא לשמור אותו לעצמו.
נשימה עמוקה, צעד מהסס, ואלון עבר את הגדר.
החיטה הגיעה כמעט עד צווארו, מדגדגת, מגרדת ולפעמים שורטת.
אמא תמיד היתה הולכת בחיטה, עד שהיתה מגיעה לאזור בו החיטה הפכה ממש-ממש גבוהה, והסתירה את כולה. אז היא היתה נעלמת, וחוזרת כעבור זמן לא רב עם המצרכים.
החיטה הכי גבוהה, שהצליחה להסתיר אפילו את אמא, הופיעה כעבור כמה דקות הליכה. אלון השתמש הרים את ידיו לפני גופו והסיט בהן את החיטה לצדדים. הוא הקפיד ללכת בקו ישר, מחשש פן יפנה לא נכון וילך אז לאיבוד. הוא חשב על האפשרות שאולי אמו יודעת על מעבר כלשהו בין החיטה, מעבר שמונע ממנה ללכת לאיבוד בכל פעם. אבל אלון לא הכיר שום מעבר. הוא לא ידע –
ואז נעלמה החיטה.
אלון הרים את מבטו אל השמים. הם ירדו כמו מגלשה. מהבית נראה היה כאילו השמים ממשיכים וממשיכים. אבל עכשיו הם פשוט נעצרו. הקצה שלהם הגיע עד לקרקע החולית ו… הפסיק את העולם. כוכבים, שעד לא מזמן נראו רחוקים וקסומים, נראו כעת כנורות קטנות שהודבקו לשמים, שנראו בתורם כציור קיר יפה. לא יותר.
ברצפה היה פתח.
אלון נשם בהקלה. הוא לא הלך לאיבוד. הוא התקרב אל הפתח וגילה שישנן מדרגות שמובילות אל מתחת לאדמה. אורות דלקו בצדדים, כך שאלון לא פחד מהחושך.
הוא התחיל לרדת, חש את השינוי באוויר, את המחנק שנצמד לגרונו. הוא השתעל כמה פעמים, ושקל לצאת שוב החוצה, רק כדי לנשום את האוויר שהשאיר מאחור. דלת כסופה חיכתה בקצה המדרגות. אבל איפה הידית? אלון עשה צעד נוסף לכיוון הדלת, בתקווה שימצא דרך כלשהי לפתוח את הדלת. לפתע נפתחה הדלת בעצמה. כל מה שאלון היה צריך לעשות זה לעמוד קרוב אליה. קסם!
אלון נכנס פנימה, והדלת נסגרה מאחוריו.
הוא משך באפו, ריח לא מוכר עלה בו. היה קר יותר במקום אליו נכנס, אבל לפחות היה בו יותר אוויר.
"שלום, גברת גנות", אמר קול; אלון חשב שזהו קול של אישה. אלון קפץ והסתכל סביבו. מי שם? אבל לא היה שם איש.
"התאריך הוא חמישה עשר באוגוסט, אלפיים שלושים ושמונה", אמרה האישה. "השעה שבע חמישים ושש".
"מי את?" שאל אלון. "את מכירה את אמא שלי?"
האישה לא הגיבה. אלון הסתכל לפנים. מסדרון ארוך היה לפניו, קירותיו לבנים, רצפתו מבריקה.
הוא החל להתקדם, מקווה לפגוש עוד אנשים, כאלה שיענו לו על שאלות, ואולי, רק אולי, יהיו חבריו. אבל לא היו עוד אנשים באזור. המחלות חיסלו אותם?
שני שלטים ירוקים וזוהרים היו בקצה המסדרון. על הימני היה כתוב, "קבלת הזמנות ומצרכים". ועל השמאלי היה כתוב, "משרדי התוכנית. בירור מידע ועדכונים גלובליים".
אלון לא הבין את השלט השמאלי, אבל ידע שהוא לא בא כל כך רחוק בשביל לקחת מצרכים.
הוא פנה שמאלה והחל ללכת במסדרון נוסף. תמונות נתלו על הקירות. גברים נראו בהן, לובשים בגדים ירוקים, מזיעים, מכוסים בדם, ומסיבה לא מובנת, אפילו מאושרים. אלון מעולם לא ראה גבר. אמו אמנם אמרה שהוא הגבר בבית, אבל אלון בקושי ידע לשרוך את השרוכים בעצמו. לפי הספרים שקרא, גברים אמורים להיות חזקים ואמיצים. גברים אמורים לדעת בלי בעיה איך לשרוך שרוכים.
והנה אישה.
היא ישבה מאחורי דלפק, קוראת ספר ללא כריכה עם דפים אפורים וגדולים. הספר הגדול ביותר שראה אלון בחייו. גבה פנה לכיוונו של אלון, אבל שיערה הארוך סימן שאכן היא אישה. כמו אמא.
אלון חייך; הוא שמח לראות שהמחלות לא תפסו את כולם. הוא החל להתקדם לעבר האישה, עובר בראשו על כל השאלות שישאל אותה. כל השאלות על הבחוץ.
בדיוק עמד להגיע אל הדלפק, כשהאישה פנתה לעברו.
"מה זה?" שאלה, קמה על רגליה. "מי אתה?"
"אני אלון. ואת אישה".
"אני… כן, אישה. מאיפה באת?"
"מהבית".
האישה הרכיבה משקפיים, ונראתה כמו מורה מספרי הילדים שנהג אלון לקרוא.
"מה שם המשפחה שלך?"
"גנות".
האישה נאנחה. "הגיע הזמן. אתם בין האחרונים".
מבטו של אלון הפך מבולבל.
"איפה אמא שלך?" שאלה האישה.
"ישנה".
"אז באת לפה לבד?"
"כן".
האישה הסתכלה על שעון שענדה על ידה, ויצאה מאחורי הדלפק. היא עמדה עכשיו מול אלון, מסתכלת עליו מלמעלה. "אתה צריך לחזור בחזרה לתא… כלומר, לבית שלך".
"אבל באתי אל הבחוץ".
"כן, אבל אתה לבד".
"לא נכון. את פה".
"אבל אני…" אלון הכיר את המבט הזה, את מציצת השפתיים והעיניים שמתכווצות. גם אמא נראתה ככה כשחשבה על משהו ולא היתה בטוחה מה לעשות.
"טוב", אמרה האישה כעבור כמה שניות של חשיבה ומציצת שפתיים. "בסדר. אני מקווה לא להסתבך, למרות שההנהלה כועסת על המשפחות שעדיין חיות פה, כך שאני לא מאמינה שמישהו יעשה לי בעיות. קדימה, בוא אתי, רק זכור להישאר צמוד אלי". האישה עמדה ללכת, אבל במקום זאת נשארה במקומה והבעה מודאגת על פניה. היא לא הפסיקה לשלוח מבטים משונים באלון, תוך כדי שהיא נדה בראשה ומתופפת עם נעל העקב שנעלה על הרצפה. "אני לא בטוחה שאתה כבר מוכן לאמת, אלון. אני באמת לא בטוחה."
"האמת? זה קשור למחלות?"
"מחלות?"
"כן". איך קראה לזה אמא? "המגפה".
האישה נאנחה, וחיוכה נראה עצוב. עייף. "זה כל העניין, אלון. זה מה שאמא שלך וההורים האחרים שעדיין גרים פה לא מוכנים לקבל. המגפה נגמרה".
"נגמרה? אין מחלות?" אלון קפץ במקום, חיוך מאושר על פניו.
"אין מחלות", אמרה האישה. "עדיין לא הכל בסדר, אבל האנשים פה צריכים להבין שכבר בטוח לעזוב את הבונקר ולצאת החוצה".
"בונקיר?"
"בונקר", תיקנה.
" ואפשר לצאת אל הבחוץ?" שאל אלון.
"כן". האישה חייכה. "הבחוץ".
"ואמא?"
האישה הסתכלה על אלון במבט רציני, שבמהרה הפך לחיוך. "אני בטוחה שברגע שנודיע לה שאתה מחכה לה בחוץ, היא תצטרף אליך".
"בטוחה?"
"בטוחה".
האישה הושיטה את ידה לאלון, שאחז בה אחרי רגע קל של היסוס. מעולם לא אחז עד כה ביד אחרת פרט לידה של אמו. התחושה היתה טובה. חדשה.
"מה שאתה הולך לראות עכשיו יהיה לך מוזר בהתחלה".
"למה?"
"טוב, יחסית לשאר הערים, המצב בחיפה לא רע. עדיין יש הריסות, אבל אנחנו בונים ומשקמים".
"חיפה?"
האישה נדה בראשה. "אוי, אני סתם מבלבלת אותך. עם הזמן תבין".
בדיוק כשעמדו השניים להגיע לדלת כסופה נוספת, ולידה מספרים, אלון התעטש.
"מחלות?" שאל, ידיו רעדו קלות.
האישה חייכה. "לא. אולי סתם הצטננות".
אלון נרגע ונכנס עם האישה אל החדר הקטן והריק.
היא נתנה לו ללחוץ על הכפתור.
"היצמד אלי, אלון. והיזהר מהברזלים," אמרה האישה, שגם אמרה שקוראים לה מרים. מרים הלכה עם אלון יד ביד בין ה… רחובות, כן, ככה היא קראה להם. הם הלכו בין בתים הרוסים ובין אנשים שעבדו ברחובות. אלון לא הפסיק להסתכל סביבו, מנסה לרכז את מבטו על כל אדם אותו ראה, כל מקום חדש, אבל הדבר היה לו קשה. איך אפשר להתרכז בכל-כך הרבה דברים בבת אחת?
"אפשר להגיד שהמצב היום טוב בהרבה משהיה לפני חמש שנים", אמרה מרים בשעה שהלכה עם אלון למרגלות הכרמל, המקום בו שכן ביתו. הבונקר. "תל אביב מתחילה להשתקם, אפילו בונים עכשיו מחדש את הכנסת. זה רק עניין של זמן עד שדברים יחזרו להיות כמו שהיו. אפילו טובים יותר. מה קרה?"
"יש פה ריח מוזר", אמר אלון ומשך באפו, מתעלם מהדברים הלא מובנים שסיפרה לו מרים.
"ככה בדיוק אני מרגישה בכל פעם שאני נכנסת לבונקר. זהו הריח האמיתי של העולם, אלון. אתה תתרגל".
"הריח האמיתי מסריח".
מרים צחקה. "לא כל מה שאמיתי גם טוב".
"גם חם פה", אמר אלון. "בבית תמיד נעים".
"כי דאגנו שיהיה לכם נעים".
"איך דאגתם?"
"מערכת אוורור משותפת בכל הבונקר. אוי, תראה". היא הצביעה על ילד אדמוני ששיחק בכדור ליד אנשים שהזיזו אבנים מבית הרוס.
"ילד!"
"נכון. זו הפעם הראשונה שאתה רואה עוד ילדים?"
אלון חשב לרגע. "ראיתי כבר כמה פעמים".
"באמת?" שאלה מרים, מבט מופתע על פניה. "איפה?"
"בספרים", אמר אלון. "היו שם גם מכשפות". הוא הרים את מבטו, כמעט מצפה לראות מכשפה על מטאטא עפה לה בשמים.
"אה", אמרה מרים, מחייכת. "אבל ילדים אמיתיים כמוך…"
"אף פעם".
מרים דחפה את אלון מעט קדימה. "לך, שחק איתו. אני מכירה אותו. הוא נחמד".
"לא רוצה". אלון נצמד אל מרים. הילד הזה הוא זר. אולי הוא לא נחמד כמו מרים? אולי הוא לא ירצה לשחק, ויברח?
"מרים!" הילד האדמוני, שאלון ראה שהיה גבוה ממנו לפחות בראש, הפסיק לשחק כשראה את מרים ואלון. הוא רץ לעברם, קופץ מעל בורות בכביש.
"עידן! גם אני וגם אמא שלך הזהרנו אותך. מסוכן לרוץ ככה בכביש".
עידן, התעלם ממרים והסתכל על אלון, שהשיב לו מבט. "מאיפה אתה?" שאל עידן.
"מהבית", ענה אלון, עדיין אוחז בידה של מרים.
"זה נמצא בעיר התחתית?"
אלון משך בכתפיו.
מרים כחכחה בגרונה. "עידן, זה אלון. אלון יצא היום בפעם הראשונה מהבונקר".
עיניו של עידן התרחבו, פיו נפער. "מהבונקר? יוּ! סיור!"
"תיזהרו!" קראה מרים כשאלון ועידן התרחקו. "עידן, תזמין אותו אליך הביתה אחרי שתסיימו. אני אקפוץ יותר מאוחר".
"בסדר. בסדר". עידן משך בידו של אלון כשהשניים עברו ברחוב בו לבתים חסרו קירות ואפילו גגות. הוא לא הפסיק לספר לאלון דברים מוזרים: על חנויות, רחובות, אנשים שאלון לא הכיר, אפילו על אמא של עידן שתשמח לראות את אלון ובטח תכין לו ארוחה טובה.
"מה קרה לכל הבתים?" שאל אלון, מסתכל על ההרס סביבו. "בכולם פגעו המחלות?"
עידן נד בראשו. "לא המחלות עשו את זה. הסורים הפציצו הכל".
"הסורים?"
"כן". עידן עבר מעל מה שכנראה היה פעם גדר מברזל. "אבל כבר אין יותר סורים. המדינות המאוחדות נמצאות היום איפה שישבו כל הערבים".
הם המשיכו לרוץ, עוברים בין אנשים ובין הריסות. אלון שמח כשעבר ליד רחוב בו היו בתים חדשים. הוא התחיל כבר לחשוב שכל מה שהאנשים עושים כל היום הוא לנקות שאריות של בתים.
"תראה את זה", אמר עידן כשהוא ואלון עמדו על גבעה של הריסות. שלט 'בית כנסת', היה ליד. "נכון יפה?"
אלון לא הצליח להוציא מילה מפיו. כל הרעש כאילו נעלם כשהסתכל קדימה, והרוח העלתה גלים בחולצתו.
"זה הים", אמר עידן.
אלון חייך ונשם אוויר מלוח לריאותיו.
"לילה טוב", אמרה אמו של עידן. "תנסו לא לדבר כל הלילה".
אלון ועידן הלכו לחדרו של עידן בעודם מצחקקים ונשכבו תחת השמיכה. קיר אחד בחדרו של עידן נבנה מחדש וניתן היה לראות את השוני בין האבן שהרכיבה אותו ובין שאר הקירות.
אלון התקשה עדיין להאמין שהלילה הגיע כל כך לאט מחוץ לביתו. במקום שירד בבת-אחת, הלילה הופיע פה בחלקים. השמים ממש שינו את צבעם והחליפו גוונים עד שהשחירו. עידן קרא לזה שקיעה, והיא היתה הדבר היפה ביותר שראה אלון כל חייו.
"אמא שלך נחמדה", אמר אלון. ריח הפשטידה מהמטבח דגדג עוד באפו.
"היא בסדר", אמר עידן. "אבל היא כל הזמן רוצה שהחדר שלי יהיה נקי. איפה אמא שלך?"
"בבית".
"בבונקר?"
אלון הנהן. "מרים אמרה שמחר אני אלך לקחת אותה. אמא שלך אמרה שאנחנו יכולים להישאר פה בינתיים".
"נכון. יהיה כיף אם תישאר".
"לא נראה לי שאמא שלי תאהב את האנשים עם הכתמים על הפנים".
עידן צחקק. "ליוסי מהקומה למעלה יש כתם שמכסה לו כמעט את כל הפרצוף".
אלון צחק גם כן. "אמא שלי תתעלף אם היא תראה אותו. אתה חושב שגם לנו יכולים להיות כתמים?"
"לא." עידן נראה נגעל מהמחשבה. "רק לאלה שנדבקו ושרדו יש את הכתמים".
"אה". אלון חיכה כמה שניות ושאל, "אתה הולך לבית ספר?"
עידן נאנח. "אני חייב. הם פתחו אותו מחדש בשנה שעברה".
אלון, מחייך בתקווה, שאל, "גם אני אוכל לבוא?"
עידן משך בכתפיו. "אם אתה רוצה. אבל לא כדאי לך אם לא מכריחים אותך".
שיכריחו אותי, חשב אלון, ועצם את עיניו.
מרים לחצה על כמה כפתורים בקפסה שעל הקיר, ואילו אלון עמד לצדה, וחיכה בציפייה לראות שוב את אמא. דלת הברזל זזה הצידה, חושפת שמים כחולים עם עננים לבנים ושמש זורחת. במבט ראשון הצליח המחזה למלא את אלון חמימות מתוקה, שכמו התפשטה לו בבטן, כעוגה שקיבל ליום הולדתו האחרון. הוא אהב את ריח החיטה, את הריח המוכר של המקום בו גדל וחי. אבל כשהעביר שוב את מבטו בעולם שנפרש לפניו, בשמים המלאכותיים, וכך גם בעננים והשמש, שהיו בעצם, כך הסבירה מרים, הולוגרמות, החמימות המתוקה נעלמה והותירה אחריה טעם מריר.
"זה לא אמיתי", לחש אלון, יותר לעצמו מאשר למרים. הוא ידע שבחוץ נמצא העולם האמיתי, ושמה שעיניו רואות בזה הרגע, המקום בו גדל, נמצא כולו עמוק בתוך ההר. השקר של אמא.
"מה, אלון?"
הוא נד בראשו. "כלום. אני יכול ללכת?"
מרים חייכה. "אחכה לך פה. זכור ללכת בקו ישר, אחרת תלך לאיבוד".
אלון השיב בהנהון. הוא לא דאג. אם הצליח למצוא את הדרך בלילה, הוא יצליח גם ביום. הוא נפרד ממרים והלך קדימה, דרך החיטה, לעומק הבונקר.
השער בגדר לא היה נעול. היתה זו הפעם הראשונה שאמא השאירה אותו פתוח, כאילו מזמינה אורחים, לראשונה מאז שיכול אלון לזכור.
דפיקה נשמעה בדלת.
"מי שם? מה אתם רוצים ממני?"
"אמא! זה אני".
"אלון!" אמא רצה מהמטבח. "איפה היית?" ידה הונחה על ידית הכניסה.
"הייתי בחוץ".
אמא הסיטה את ידה מהידית כאילו היתה הידית לוהטת.
"אמא?"
"בחוץ?"
"כן. היו שם המון אנשים! חלק עם הרבה כתמים על הפנים, אבל זה לא נורא. עזרתי לבנות בית- כנסת וגן ילדים, ושיחקתי עם עידן. אמא שלו הכינה לנו חמין. היה ממש טעים. אמא, תפתחי את הדלת".
"לא".
"למה? היא תקועה?"
"היית בחוץ".
"נכון, ועכשיו גם את תבואי. אמא של עידן אמרה שאנחנו יכולים להישאר אצלה. היא נחמדה".
"אלון, די".
"די?"
"לך".
"למה? מה עשיתי?"
"פשוט תלך, אלון".
"אבל בואי גם את!"
"לא".
"אבל אמא – "
"אני… לא יכולה, אלון. אני לא יכולה. לך… חזור אל דן הזה שלך".
"קוראים לו עידן. אבל, אימא, בואי גם את!" אלון התחיל לדפוק על הדלת עם אגרופיו, עיניו צרבו וגוש גדול עמד בגרונו.
צעדיה של אמו נשמעו מתרחקים מצידה השני של הדלת.
"אמא! אמא! אמא?"
