טופר המפשר \ ג'ין וולף
מאת המערכת
1
הכפר סאלטוס
פניה של מורוונה צפו בקרן אור בודדה, יפהפים וממוסגרים בשער כהה כגלימתי; דם מצווארה נטף על האבנים. שפתיה נעו ללא קול. במקום זאת ראיתי ממוסגרים בתוכן (כאילו הייתי הלא-נברא, מציץ מבעד לקרע שלו בנצח כדי לצפות בעולם הזמן) את החווה, את סטאכיס בעלה מתפתל בייסורים במיטתו, את צ'אד הקטן בברֵכה, רוחץ את פניו הקודחים.
בחוץ ייללה אאוזביה, מאשימתה של מורוונה, כמכשפה. ניסיתי להגיע אל הסורגים כדי לומר לה להיות בשקט, ומיד אבדתי בחשכת התא. כשמצאתי אור לבסוף, הייתה זו דרך ירוקה הנמתחת משער הרחמים. דם זב מלחיה של דורקאס, ואף שכה רבים צרחו וצעקו, שמעתי אותו נוטף ופוגע בקרקע. מבנה כה גדול הייתה החומה, עד שהיא חילקה את העולם כפי שהקו בין כריכות שני ספרים מפריד ביניהם; לפנינו ניצב כעת יער שהיה עשוי לגדול מאז בריאתה של אֶרֶטְס, עצים גבוהים כצוקים, עטופים בירוק טהור. ביניהם נחה הדרך, מכוסה עשב רענן, ועליה גופיהם של גברים ונשים. עגלה בוערת הכתימה בעשן את האוויר הצלול.
חמישה רוכבים ישבו על רמכים שניביהם צופו בלזוליט. הגברים חבשו קסדות, לבשו גלימות בכחול כהה ונשאו רמחים שראשיהם בערו באש כחולה; פניהם היו דומים יותר מאשר פני אחים. על פרשים אלה נשבר גל הנוסעים כעל סלע, כמה מהם פונים שמאלה, אחרים ימינה. דורקאס נקרעה מזרועותיי; שלפתי את טֶרְמִינוּס אֶסְט כדי לחתוך בין אלה שהפרידו בינינו, וגיליתי שאני עומד להכות ברב-האומן מלרוביוס, שניצב בשלווה, כלבי טריסקלה לצדו, באמצע המהומה. כשראיתי אותו כך, ידעתי שאני חולם, ומכך ידעתי עוד בשנתי, שהחזיונות שלו שראיתי קודם לא היו חלומות.
השלכתי מעליי את השמיכות. קול הפעמון במגדל הפעמונים הכה באוזניי. הגיע הזמן לקום, זמן לרוץ אל המטבח בעודי לובש את בגדיי, זמן לבחוש סיר בשביל האח הטבח ולגנוב נקניקייה – נקניקייה מתפקעת, טעימה ושרופה כמעט – מהגריל. זמן להתרחץ, זמן לשרת את האומנים, זמן לזמר לעצמי שיעורים לפני שרב-האומן פלאימון יבחן אותי.
התעוררתי בחדר השינה של השוליות, אבל הכול היה במקום הלא נכון: קיר אטום במקום שבו היה אמור להיות הצוהר העגול, חלון רבוע שהיה אמור להיות מחיצה. שורת הדרגשים הקשים והצרים נעלמה, והתקרה הייתה נמוכה מדי.
אז הייתי ער. ריחות הכפר – דומים מאוד לניחוחות הנעימים של פרחים ועצים שהיו נישאים על פני החומה הפנימית מעיר המתים, אבל מעורבים כעת בצחנתה החמה של אורווה – ריחפו פנימה דרך החלון. הפעמונים החלו שוב, מצלצלים במגדל כלשהו לא רחוק משם, קוראים למעטים שעדיין שמרו על אמונתם להתחנן לבואה של השמש החדשה, אף-על-פי שעדיין היה מוקדם מאוד, השמש הישנה עוד בקושי הפילה את רעלת אֶרֶטְס מעל פניה, ופרט לפעמונים היה הכפר דומם.
כפי שג'ונאס גילה בלילה הקודם, הכיל קיתון המים שלנו יין. השתמשתי במעט ממנו כדי לשטוף את פי, והעפיצות שלו גרמה לכך שיהיה טוב ממים, אבל עדיין רציתי מים כדי להתיז על פניי ולהחליק את שערי. לפני השינה קיפלתי את גלימתי, הטופר במרכזה, שתשמש לי כר. כעת פרשתי אותה, ומכיוון שזכרתי איך ניסתה אגיה להחליק את ידה אל תוך הפונדה שבחגורתי, תחבתי את הטופר למגפי.
ג'ונאס עדיין ישן. מניסיוני, אנשים ישנים נראים צעירים יותר מכפי שהם נראים כשהם ערים, אבל ג'ונאס נראה זקן יותר – ואולי רק עתיק; היו לו הפנים בעלי האף הישר והמצח הישר, שהבחנתי בהם לעתים קרובות בתמונות עתיקות. כיסיתי את האש העוממת באפרה ועזבתי בלי להעיר אותו.
עד שסיימתי להתרענן ממֵי הדלי שבבאר החצר, הרחוב שלפני הפונדק כבר לא היה שקט, כי אם שוקק מפרסות מתיזות מים מהשלוליות שנותרו מהגשם של הלילה הקודם, ומנקישתן של קרני ראמים. כל חיה הייתה גבוהה מאדם, שחורה או שחורה-לבנה, עיניה מתגלגלות והיא עיוורת למחצה בשל השיער הגס שנפל על פניה. אביה של מורוונה, זכרתי, היה מוביל בהמות; ייתכן שהעדר הזה שלו, אם כי זה לא סביר. חיכיתי עד שהבהמה המיתמרת האחרונה עברה והתבוננתי באנשים הדוהרים איתן. היו שלושה, מאובקים ופשוטים למראה, נושאים מלמדים בעלי קצה מברזל, ארוכים מהם; ואיתם כלביהם הנוּקשים, הזהירים, המעורבים.
כשהייתי שוב בתוך הפונדק, הזמנתי ארוחת בוקר וקיבלתי לחם חם מהתנור, חמאה שזה עתה נחבצה, ביצי ברווז כבושות וקקאו מפולפל ומוקצף (זה היה סימן מובהק, אם כי לא ידעתי זאת אז, לכך שאני נמנה עם האנשים השואבים את מנהגיהם מהצפון). המארח הגמדי וחסר השער, שבלי ספק ראה אותי משוחח עם ראש הכפר אמש, נצמד לשולחני כשהוא מנגב את אפו בשרוולו, שואל על איכותו של כל מאכל כשהוגש – אם כי כולם, אם לומר את האמת, היו טובים מאוד – מבטיח אוכל טוב יותר בארוחת הערב ומגנה את הטבחית, שהייתה אשתו. הוא קרא לי מרא, לא מכיוון שחשב, כפי שלעתים חשבו בניסוס, שאני נעלה שנוסע בעילום שם, אלא מפני שמענה נחשב כאן, בהיותו זרועו המבצעת של החוק, אדם גדול. כרוב הפאונים, הוא לא יכול לתפוש יותר מאשר מעמד חברתי אחד מעל שלו.
"המיטה, היא הייתה נוחה? מספיק שמיכות? נביא עוד".
פי היה מלא, אבל הנהנתי.
"אז נביא. שלוש יספיקו? אתה והמרא האחר, נוח לכם יחד?"
עמדתי לומר שהייתי מעדיף חדרים נפרדים (לא חשבתי שג'ונאס גנב, אבל חששתי שהטופר יהיה פיתוי גדול מדי לכל אדם, ויתרה מכך, לא הייתי רגיל לישון עם עוד מישהו), כשעלה על דעתי שהוא עשוי להתקשות לשלם על לינה פרטית.
"תהיה שם היום, מרא? כשהם יפרצו את הקיר? בנאי היה יכול לשבור את אבני הגזית, אבל שמעו את בארנוך זז שם בפנים ואולי נשאר לו כוח. אולי הוא מצא נשק. מה, הוא יכול לנשוך את האצבעות של הבנאים, אם לא משהו אחר!"
"לא בתפקיד רשמי. אני אֶצפה אם אוכל".
"כולם באים". האיש הקירח שפשף את ידיו, שהחליקו יחד כאילו שומנו. "יהיה יריד, אתה יודע. ראש הכפר הכריז על זה. יש לו ראש טוב לעסקים, לראש הכפר שלנו. קח את האיש הממוצע – הוא היה רואה אותך כאן בטרקלין שלי ולא חושב על כלום. או לפחות, לא יותר מלתת לך לגמור את מורוונה. לא שלנו! הוא רואה דברים. הוא רואה את האפשרויות שגלומות בהם. אתה יכול לומר שבמצמוץ עין כל היריד פרץ מהראש שלו, אוהלים וסרטים צבעוניים, בשר צלוי וצמר גפן מתוק, הכול יחד. היום? היום נפתח את הבית האטום ונשלוף את בארנוך החוצה כמו חפרפרת. זה יחמם אותם, זה ימשוך אותם ממרחק פרסאות מסביב. ואז נצפה בך מטפל במורוונה ובכפרי ההוא. מחר תתחיל לעבוד על בארנוך – אתה מתחיל בדרך כלל עם ברזלים מלובנים, לא? וכולם ירצו להיות שם. ביום הבא לחסל אותו ולקפל את האוהלים. לא כדאי לתת להם להסתובב בסביבה יותר מדי זמן אחרי שהם בזבזו את הכסף שלהם, או שהם יתחילו לקבץ נדבות ולהילחם וכולי. הכול מתוכנן, הכול מאורגן! הנה לך ראש כפר!"
יצאתי שוב אחרי ארוחת הבוקר וצפיתי במחשבותיו הקסומות של ראש הכפר קורמות עור וגידים. כפריים פסעו בכבדות אל תוך הכפר עם פירות, בעלי חיים וגלילי בד מאריגה ביתית למכירה; ביניהם היו מקומיים נושאים פרוות וצרורות של עופות שחורים וירוקים שנקטלו ברובה נשיפה. כעת הצטערתי על שאין ברשותי את האדרת שאחיהּ של אגיה מכר לי, שכן גלימת העִטרן שלי משכה אליה כמה מבטים משונים. עמדתי להיכנס בחזרה כששמעתי את קולן של רגליים צועדות, קול מוכר לי מתרגילי הסדר של המשמר במצודה, שלא שמעתי מאז עזבתי אותה.
הבהמות שצפיתי בהן קודם לכן באותו הבוקר ירדו לכיוון הנהר, ושם העיזו אותן אל ארבות לשארית מסען לבתי המטבחיים של ניסוס. החיילים הללו הגיעו מהכיוון ההפוך, עולים מכיוון המים. לא יכולתי לדעת אם נהגו כך מפני שהקצינים שלהם חשו שהצעידה תחשל אותם, או מפני שהסירות שהביאו אותם נדרשו במקום אחר, או מפני שפניהם מועדים לאזור כלשהו רחוק מגיול. שמעתי את צעקת הפקודה לשיר כשנכנסו אל הקהל המתרבה, וכמעט בו-זמנית איתה את מהלומות המקלות ואת יללות חסרי המזל שנפגעו.
האנשים היו קֵלָאוּ, כל אחד מהם חמוש בקלע בעל ידית באורך שתי אמות ונושא נרתיק עור צבוע ובו קליעי תבערה. מעטים נראו מבוגרים ממני ורובם נראו צעירים יותר, אבל שריונות הקשקשים המוזהבים שלהם ולהבי הפגיונות הארוכים שלהם הכריזו עליהם כעל חברי יחידת העִלית של הארנטארי. השיר שלהם לא עסק בקרב או בנשים בדומה לרוב שירי החיילים, כי אם היה שיר קלעים אמיתי. אלה היו מילות השיר ששמעתי באותו יום:
"כשהייתי ילד, אימא אמרה,
'יבש את הדמעות ולך למיטה;
אני יודעת שבני לנדוד נועד,
כי תחת כוכב נופל הוא נולד'."בשנים הבאות אבי אמר,
כשחבט בראשי ומשך בשער,
'על פצע לא יבכה כילד נפחד,
מי שתחת כוכב נופל נולד'."קוסם פגשתי, שמיהר להגיד
'אדום מדם לך העתיד,
אש ומהומה, וקרב לא אחד,
הו זה שתחת כוכב נופל נולד'."רועה פגשתי, והרועה לי שח,
'לכל אשר נובל, אנו הכבשים נצעד בסך
למשכַּן מלאכים שם השמש נולד
בעקבות כוכב נופל לעד".
וכן הלאה, בית אחר בית, כמה מהם אינם ניתנים להבנה (כפי שנראה לי), אחרים סתם מצחיקים, יש שחוברו בבירור רק לצורך החרוז, אשר חזר שוב ושוב.
"מחזה נאה, לא?" זה היה הפונדקאי, ראשו הקירח לצד כתפי. "דרומיים – שמת לב לכמה מהם יש שער צהוב ועור מנוקד? הם רגילים לקור שם, והם יצטרכו את זה, בהרים. ובכל זאת, השירה כמעט גורמת לך לרצות להצטרף אליהם. כמה, היית אומר?"
פִרְדות המשא בדיוק נכנסו לטווח הראייה, עמוסות באספקה ומדורבנות קדימה בקצות חרבות. "מאתיים. אולי מאתיים וחמישים".
"תודה לך, מרא. אני אוהב לנהל מעקב אחריהם. לא היית מאמין כמה מהם ראיתי עולים כאן בדרך. אבל רק מעטים מאוד חוזרים. טוב, זאת מלחמה, אני חושב. אני תמיד מנסה להגיד לעצמי שהם עדיין שם – אני מתכוון איפה שהם הלכו אליו – אבל אתה יודע ואני יודע שיש הרבה שהלכו לתמיד. ובכל זאת, השירה גורמת לגבר לרצות ללכת איתם".
שאלתי אם יש לו ידיעות על המלחמה.
"כן, בהחלט, מרא. אני עוקב אחריה כבר שנים על גבי שנים, אפילו שלא נראה שהקרבות שלהם משנים במיוחד, אם אתה מבין אותי. אף פעם לא נראה שזה מתקרב אלינו במיוחד, או מתרחק. מה שתמיד הנחתי זה שהאוטרך שלנו והאוטרך שלהם קובעים מקום להילחם בו, וכשזה נגמר שניהם הולכים הביתה. אשתי, כמה שהיא טיפשה, מאמינה שאין מלחמה בכלל".
הקהל התאחה מחדש מאחורי נהג הפִרְדה האחרונה, והתעבה עם כל מילה שהוחלפה בינינו. אנשים מתרוצצים הקימו ביתנים ודוכנים, מצמצמים את הרחוב ומגדילים עוד את לחץ האנשים; מסכות זיפיות על עמודים גבוהים כמו בצבצו מהאדמה כעצים.
"אז לאן אשתך חושבת שהחיילים הולכים?" שאלתי את הפונדקאי.
"לחפש את וודאלוס, זה מה שהיא אומרת. כאילו האוטרך – שזהב זורם מידיו ושאויביו מנשקים את רגליו – היה שולח את כל הצבא הזה כדי לתפוס שודד!"
בקושי שמעתי מילה ממה שנאמר אחרי וודאלוס.
את כל מה שברשותי הייתי נותן כדי להפוך לאחד מכם, שמתלוננים בכל יום על זיכרונות דועכים. שלי לא דועכים. הם נותרים תמיד, ותמיד חיים כבהטבעתם הראשונה, כך שמרגע שאני מזמֵן אותם הם נושאים אותי בחבלי קסם.
אני חושב שפניתי מהפונדקאי ותעיתי אל תוך המון הכפריים הנדחפים והמוכרים הרועשים, אבל לא ראיתי אותם או אותו. במקום זאת חשתי בשבילים מכוסי העצמות של עיר המתים תחת רגליי, וראיתי מבעד לערפל הנהר המרחף את דמותו הדקה של וודאלוס כשנתן את אקדחו לפילגשו ושלף את חרבו. כעת (דבר עצוב הוא להפוך לגבר) נדהמתי מהאקסטרווגנטיות שבמחווה. הוא, שטען במאה כרזות חתרניות שהוא נלחם למען הדרכים הישנות, למען הציביליזציה העתיקה והרמה שאֶרֶטְס איבדה, נטש את נשקה היעיל של אותה ציביליזציה.
אם זיכרונותיי מהעבר נותרים שלמים, אולי זה מפני שהעבר קיים רק בזיכרון. וודאלוס, שקיווה כמוני לזמֵן אותו מחדש, עדיין נותר יציר ההווה. העובדה שאנו מסוגלים להיות רק מה שהננו נותרת חטאנו חסר המחילה.
אין ספק שאילו הייתי אחד מכם, שזיכרונותיהם דועכים, הייתי דוחה אותו באותו בוקר כשמרפקתי את דרכי בקהל, וכך, במובן מסוים, הייתי נמלט מהמוות-בחיים הזה שאוחז בי בעודי כותב מילים אלה. ואולי לא הייתי נמלט כלל. כן, סביר יותר שלא. ובכל מקרה, הרגשות הישנים והזכורים היו חזקים מדי. הייתי לכוד בהערצה למה שהערצתי פעם, כפי שזבוב בענבר נותר שבוי בידי אורן שנעלם זה מכבר.
(הוצאת אופוס, 2004. תרגום: ורד טוכטרמן. 246 עמודים)
