קריאת טיוטות או סיפורים של סופרת שהלכה לעולמה מעוררת תחושה אמביוולנטית. כטולקינאית אני מכירה בחשיבות הפרסום של חומרים כאלה ובתרומה שלהם להכרה מעמיקה יותר של עולמו של הסופר ושל הדמויות והיצירות שפורסמו בחייו. מצד שני קיימת ההתלבטות אם הסופר אכן התכוון שהחומרים ייחשפו לקהל בצורתם הגולמית, או שמא היה משנה בהם פרטים ומרכיבים ולפעמים אפילו גונז אותם. במקרה של "איגיון" די ברור שעריכה מקצועית, בשיתוף מחברת הספר, היתה תורמת לתוצאה הסופית. למרבה הצער המחברת, שלומית קריגמן, נרצחה בפיגוע דקירה בתחילת 2016 והספר יצא לאור אחרי מותה, לזכרה.

גיבורת הספר, אליה, נחטפת ביום הולדתה ה-18 מהעולם שלנו לעולם בעל מאפיינים ימי ביניימיים. החטיפה מתרחשת אחרי שנה שלמה, מאז יום הולדתה הקודם, שבה היא התעוררה מדי לילה משנתה למראה נער היושב על השולחן בחדרה. ביום שבו היא מגלה מודעות לנוכחותו הוא מעביר אותה, נגד רצונה, לעולמו.

בעולם החדש שאליו היא הגיעה פוגשת אליה דחלילים חיים ונוודים, קיבוצניקים ואנשים "רגילים", ונחטפת ומעונה בידי מורדים שמנסים להפיל את המלך והמלכה. במהלך שביה המורדים מטילים עליה משימה: לגרום לנסיך יורש העצר להתאהב בה, ומאיימים לפגוע בה אם תיכשל. היא מובאת לארמון, כשהיא פצועה קשה, על ידי הנסיך עצמו, שכמובן מתאהב בה, אף על פי שהיא מנסה לא לעודד אותו, אחרי שגילתה שהוא מאורס לנסיכה מממלכה אחרת וביטול הנישואים יגרום למלחמה בין שתי הממלכות. מכאן והלאה, בזכות קסם אישי, כישרון שירה וריקוד ועזרה רבה בארגון המאורעות מהסופרת, היא מגלה את סיפור משפחתה ואת מוצאה, בדרך לסוף הטוב.

"איגיון" בנוי בתבנית של סיפור אגדה קלאסי, על הטוב והרע שבפורמט הזה. הדמויות הראשיות, של אליה והנער החוטף אליאן, הן דמויות עגולות ומלאות שמתפתחות במהלך הסיפור. כל שאר הדמויות, לעומת זאת, נשארות דו-ממדיות וסטריאוטיפיות: המלך החלש, המלכה התככנית, המשרתים הכנועים והמורדים האכזרים.

אליה עצמה היא גיבורה מעוררת הזדהות: אמיצה, פזיזה מעט וכמובן יפהפייה. העלילה בהחלט מסקרנת ומושכת לקריאה ונעה בקצב מהיר. וכשמתעוררות תהיות איך זה שהיא מתנהגת בטבעיות במקום שאליו הגיעה – כאילו אין פער חד בין מדינה דמוקרטית מודרנית לעולם שאין בו חשמל וטכנולוגיה יומיומית, ניתן לכך הסבר: "אולי היא התרגלה מהר כל כך, כי לא הייתה לה ברירה. היא נכנסה לעולם הזה בבת אחת ובלי אפשרות לעצור ולחשוב על הכל. היא שמחה לגלות שאינה מתגעגעת למחשב, לפלאפון, ואפילו לא למוזיקה שלה… טוב, למוזיקה כן התגעגעה" (ע' 141).

למרות אווירת האגדה של הספר, אליה עצמה היא מאוד מכאן ומעכשיו. הקשר שלה להווה המודרני מומחש היטב דרך משחקי מילים, מטבעות לשון שאנחנו נוטים להשתמש בהם בלי לשים לב למשמעותם המילולי, אך מעוררים את תהייתם של אנשי העולם האחר. למשל כשאליה אומרת "בונים עליו", שואלים אותה מה היא הולכת לבנות ואיפה.

הספר מתייחס גם למצב בארץ ולכך שאי אפשר להיכנע לתחושת הפחד ולעצור את החיים. העיסוק בזה מצמרר במיוחד כשיודעים שהסופרת נרצחה בפיגוע:

"אתה באמת חושב שהעולם שבאתי ממנו לא מסוכן?" שאלה כשהצטרף אליה.
הוא משך בכתפיו. "לא כמו פה".
"איך אתה יודע?" אליאן נראה נבוך לפתע. הוא לא ידע, זה פשוט נראה לו ככה…
"גם העולם שלנו מסוכן", אמרה בשקט. "והסכנות פחות ברורות וודאיות מפה. יש אצלנו מלחמה יומיומית. הכל הפך להיות מסוכן, גם ללכת ברחוב או לנסוע באוטובוס"…
"אז איך את כל כך לא זהירה?" שאל לבסוף.
היא משכה בכתפיה. "אני חיה. אי אפשר להפסיק לחיות בגלל הפחד" (עמ' 45)

"איגיון" הוא ספר נוער, ואני מניחה שחלק גדול מהדברים שהפריעו לי כקוראת מבוגרת לא יטרידו את הקוראים הצעירים. הספר מתמודד עם שאלות של זהות, של בחירה במעשה הנכון ושל הבנה שהרבה פעמים הדברים שונים מאוד מכפי שהם נראים במבט ראשון. הוא מציג גיבורה ראויה להזדהות, שאינה נסחפת אחרי המאורעות אלא מנסה להוציא מהם את המיטב תוך שהיא עומדת על האמת שלה.

נראה ששאלות שהציקו לי, לא יפריעו להם. למשל העובדה שאף על פי שמדובר בנערה אימפולסיבית למדי, במשך שנה שלמה היא לא מגיבה כלל לנוכחות של נער זר בחדרה, לילה אחרי לילה. או החתול המלווה אותה, שהיא שונאת שנאה עזה, ואין הסבר מדוע לא נפטרה ממנו לפני שנחטפה – יחד איתו – לעולמו של אליאן. אין גם כל התייחסות לחייה בעולמנו. האם היא לומדת? עובדת? אין לה חברות בכלל?  

הספר מיועד להערכתי לגילאי 15-10, שכבת גיל שאין עבורה ספרים ז'אנריים רבים וכל תוספת היא ברכה. גם מבוגרים יותר יכולים ליהנות ממנו, למרות החסרונות שהזכרתי. חבל עם זאת שהגיבורה היא בת 18: התנהגותה אינה הולמת את גילה ונראה שגיבורה צעירה יותר יכלה לעורר יותר הזדהות אצל קוראים שהספר מתאים להם.

שאלות של "מה היה אילו" הן תמיד בעייתיות – הרי אי אפשר לשנות את מה שכבר היה. אני מבינה מאוד את החלטת המשפחה לא לשנות ולא להשמיט דבר מהנוסח שנמצא במחשבה האישי של קריגמן הי"ד ולהוציא את הספר כפי שהוא – להנצחתה. והרי הסיפור התפרסם כבר באתר אינטרנט. ובכל זאת, יש הבדל גדול בין כתיבה בבמת חובבים במרשתת לבין הוצאת ספר. אני מאמינה שאם הספר היה יוצא לאור תוך שינוי ועדכון הטקסט, כפרי עבודה של קריגמן עם עורכת טובה ורגישה, הוא היה ספר מצוין. גם כך הוא מדגים היטב את יכולות הכתיבה שלה ומחדד את ההפסד של כולנו על הירצחה.

(הוצאת אופיר ביכורים, 2017. 256 עמודים).