יש סיפורים שסופרו כל כך הרבה פעמים עד שמפתיע מאוד כשמישהו מצליח בכל זאת למצוא להם זווית חדשה. אחד מהם הוא סיפור המאבק המתרחש בתוך נפש האדם בין גן העדן והגיהינום, אלוהים והשטן, מלאכים ושדים. מאז ספר איוב התבנית הזו הופיעה שוב ושוב – בספרות האגדה העברית, באינספור גרסאות נוצריות, בפרוזה מודרנית ועוד.

אוהד עוזיאל, בספר הביכורים שלו, ניסה לחדש את התבנית הזאת ובנה סביבה מעין משולש רומנטי. המשולש הוא כמובן זה שמופיע בשם הספר: בני אדם, מלאכים ושדים, אבל עם טוויסט: בכל אחד מקודקודי המשולש הוא הוסיף זוג עם פוטנציאל רומנטי.

במוקד העלילה נמצא רווק תל אביבי נהנתן, שהמלאך המלווה אותו הופך אותו לפרויקט אישי ומחליט לסדר לו אהבה. הזיווג האקראי למדי שלו עם אישה הופך לזירת מאבק בין המלאך לשד בכיר מהגיהינום, ועד מהרה העניינים מסתבכים כשגם השד מפתח מערכת יחסים אסורה עם שדה, ואפילו המלאך מוצא את עצמו בקשר הדוק עם המלאכית המשגיחה על האישה. כל אחת ממערכות היחסים האלה מתפתחת לכיוון משלה, ומשתלבת עם שתי האחרות.

השילוב הזה יוצר ספר שעיסוקו המרכזי הוא החיפוש אחר האהבה – והתלאות הכרוכות בחיפוש הזה, גן העדן והגיהינום שמשחקים בנפשם של האוהבים. האהבה, רומז עוזיאל, יכולה לצמוח בכל מקום, אבל אי אפשר לזרז אותה.

מקום נוסף שבו עוזיאל מנסה לחדש, מעבר לתבנית העלילתית, הוא בעיצוב של גן העדן והגיהינום, ובמיוחד ההיררכיה בשני המקומות. כאן הוא כבר מקורי פחות, ולו משום שהכל כבר נכתב ונאמר בנושא הזה. המלאכים שלו פועלים במערכת בירוקרטית נוקשה והיררכית, והגופים שלהם רובוטיים. הגיהינום כאוטי ויצירתי יותר, אך היררכי לא פחות – השדים מתקדמים במדרג השטני על גופות קודמיהם, פשוטו כמשמעו, ואלה שלא עומדים במירוץ מוצאים את עצמם נטמעים בציפוי הבשר הוורוד שמכסה את כתלי הגיהינום. התיאורים האלה הופכים את הגיהינום וגן העדן למקומות מאוד חיים ומוחשיים, גם אם הם בעיקר וריאציות על תיאורים מוכרים של מחוזות הטוב והרע שאחרי המוות.

למרבה הצער החיות והמוחשיות של התיאורים אינם מורגשים כשזה מגיע לעולם האמיתי שעוזיאל מתאר, ובמיוחד לא בדמויות האנושיות. בעוד שלמלאכים ולשדים יש שמות, אופי ומוטיבציות ברורות, הגיבור ובת זוגו הם טבולה רזה – לוח כמעט ריק שפתוח במידה רבה למניפולציות של כוחות עליונים או תחתונים. אפילו שמות אין להם.

די ברור מדוע עוזיאל רצה לעצב אותם כך – אחרי הכל אילו היו חזקים יותר הכוחות האלה לא יכלו לשחק בהם כך. מצד שני, מבחינת ההנאה שלי מהקריאה היה להחלטה הזאת מחיר כבד – התקשיתי להזדהות עם דמויות חסרות שם ובעלות רצון חופשי מצומצם. לא הרגשתי שאני מכיר מספיק את הגיבור ובת זוגו כדי לשים את עצמי במקומם, לשמוח בשמחתם ולהתעצב מקשייהם. בעיניי זה פגם גדול בספר.

נושא אחרון שתופס מקום מרכזי בספר הוא העיסוק הרב שלו בגבריות. בשלושת הזוגות נקודת המבט היא זאת של הזכר, עם הצצות קצרות מאוד למחשבות של המלאכית והשדה. בשל כך, על יחסי המין, האהבה הרומנטית ומערכות היחסים נסוך נופך כוחני, שבולט במיוחד בסיפור האהבה האנושי שבנוי כל כולו מקונפליקטים – בין הגבר לאישה ובין מלאכים לשדים. האהבה כפי שעוזיאל מתאר אותה כמעט לכל אורך הספר היא שדה קרב שתמיד שורה עליו הפחד מתבוסה. יש בה מעט מאוד מקום לשיתוף והדדיות, ולכן איננה יציבה. רק לקראת סוף הספר עוזיאל נותן הצצה על מערכות יחסים יציבות ושלמות יותר.

"תל אביב – גן עדן – גיהינום" הוא ספר ביכורים מעניין, אבל לא נטול פגמים. הוא מעלה שאלות מעניינות על גבריות, רומנטיקה ומערכות יחסים – שהיו יכולות להיות מעניינות עוד יותר אילו הסופר היה מעבה את הדמויות האנושיות ונותן להן יותר שליטה בחייהן. כיוון שלא עשה את זה, הספר נותר מרתק ברמה הרעיונית, אך פחות מוצלח ברובד הרגשי.

(הוצאת טוטם, 2017. 270 עמודים)