הפרסומות נגמרות והאולם מחשיך. למרות כל הפעמים שהבטחתי לעצמי לא לפתח ציפיות מאז שיצא הטריילר הראשון והמרשים של וונדר וומן מקומיק.קון, אני בכל זאת מוצאת את עצמי מלאה התרגשות וציפיות. "בבקשה שיהיה סביר", אני מבקשת מהיקום. "שלא יהיה מביך, מאכזב או מכעיס. אני מוכנה להתפשר על סביר".

שלוש דקות לתוך הסרט אני מבינה שמשהו או מישהו שמע אותי, חייך, וענה, "את לא מבינה מה מחכה לך". אם אגיד שהסרט הרשים זה לא יספיק כדי לתאר את תחושותיי במהלך הצפייה או את ההתלהבות המטורפת שליוותה אותי כל הדרך מהאולם הביתה שאף הפריעה לי להירדם. באינטרנט אנחנו נוטים להגיד הרבה "Blew my mind" עד שהביטוי איבד מעוצמתו, אבל כרגע זה הביטוי הכי טוב שיש לי: הסרט פוצץ לי את המוח בצורה הטובה ביותר האפשרית.

וונדר וומן הגיע לאקרנים אחרי דרך ארוכה, דרמטית, רבת ייאוש ומצוקה. היאוש נבע בעיקר מהסרטים הכושלים מבית DC בהפקת אולפני האחים וורנר: סופרמן: איש הפלדה (2013), באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק (2016), יחידת המתאבדים (2016), שזוכים בשלוש המדליות הראשונות בתחרות "הסרט המאכזב והעיבוד המעורר תמיהה".

אחרי שלוש נפילות רצופות כאלה ולאור ההצלחה המרשימה של בית הקומיקס היריב, מארוול, שבנו בעשור האחרון מותג בלתי מעורער בתחום החוויות הקולנועיות, נותר רק לקוות שסרט הסולו של וונדר וומן לא יהיה בזיון. גל גדות כבר שיחקה את הדמות בהצלחה ב"באטמן נגד סופרמן", אבל הדמות הייתה אורחת לסצנות בודדות, ולא היה ברור שסרט שלם בכיכובה לא יסבול בדיוק מאותן בעיות שפקדו את שלושת הסרטים האחרים בסדרה – היעדר היגיון עלילתי, דמויות שטוחות ולא מעניינות, אפלוליות מוגזמת עד כדי מונוטוניות ועוד.

לפני הכל, ואומר זאת באנחת רווחה גדולה, הסרט טוב. לא צריך לראות אף סרט קודם של DC כדי להיכנס אליו. אפילו לא צריך לדעת מי זה באטמן. ואם נראה לכם שסרטי קומיקס זה לא בשבילכם, אני ממליצה לכם לנסות לחוות את הסרט בכל זאת, בזכות הדרמה האפית עם הרבה לב וחוש הומור (וכוחות-על. אבל מי לא אוהב כוחות-על?).

לסרט יש התחלה, אמצע וסוף, ולמרות שתי סצנות המסגרת בהתחלה ובסוף שאמורות להכניס את הסיפור של וונדר וומן להקשר מודרני, הוא לא מתחיל בנוסחה המוכרת של סצנת פעולה שנועדה לתפוס את הצופים. להיפך – הוא מתחיל לספר את סיפור חייה של וונדר וומן מנקודת ההנחה שיש לנו סבלנות לשמוע אותו. היוצרים מניחים כנראה שאנחנו קהל אינטלגנטי. כתוצאה ישירה מכך יש לצד סצנות הפעולה המרהיבות גם סצנות שבהן אנשים מדברים זה עם זה על נושאים משמעותיים ולא רק מחליפים מידע כדי לקדם עלילה.

גיבורה מרשימה

במרכז הסרט נמצאת דמות נשית מרשימה, חזקה ונגישה שמעלותיה אינן מוסתרות מאחורי שלומיאליות תלושה מהמציאות או זוג משקפיים (אפילו צוחקים על זה באחת הסצנות היותר טובות בסרט). נכון, תגידו שסופרמן עצמו מתחזה לקלרק קנט הממושקף המגושם, אבל זאת גם אחת הבדיחות הכי גדולות שכולנו כמובן שותפים אליה. הרי אנחנו יודעים טוב מאוד שהוא הגבר החזק והלא מגושם ביותר בעולם, ויש משהו מאוד מספק בלראות את הסובבים אותו עיוורים לאופיו האמיתי.

כשמייצגים נשים על המסך הסיפור שונה. הרבה פעמים ינסו להפוך אישה לדמות נגישה על ידי כך שתמעד מדי פעם על הפרצוף שלה – למשל אנה מ"לשבור את הקרח", בלה מ"דמדומים", אנני ב"השטן לובשת פראדה" ועוד. אולי זה נועד לשקף חוסר ביטחון, אבל מאחורי הטריק הזה עומד הרעיון שאישה מוצלחת או בטוחה בעצמה מאיימת על כולנו – גברים ונשים גם יחד. הרי אף אחד לא מנסה להקל את החיבור לברוס ויין או את טוני סטארק, וולברין ואפילו דדפול. מי לא אוהב גבר-גבר או יתנגד לעמוד לצדו ובצלו, גדול ככל שיהיה?

וזה מביא אותי לדמות של סטיב טרבור ולעבודה המצוינת שעשה השחקן כריס פיין. סטיב הוא גבר חזק, דעתני ואמיץ והמפגש עם וונדר וומן המופלאה לא גורע כהוא זה מהתכונות האלה. אפילו אחרי שהוא מגלה שהיא עולה עליו משמעותית מבחינה פיזית, הוא לא מרגיש פחות טוב עם עצמו ולא חייב להוכיח את עצמו. הוא פשוט מקבל את זה בלי לנסות לשכנע אותנו כמה הוא מגניב ו"מתקדם". מבחינתו וונדר וומן היא שותפה להרפתקה – הוא אינו חייב להעריץ אותה על שלמותה (והיא לא מושלמת בסרט, פרט לכך שהשיער שלה תמיד נראה מושלם אחרי הקרב) או אפילו להסכים עם השקפת עולמה.

במבט ראשון אפשר לפרש את היחסים בין וונדר וומן לסטיב כדוגמה טיפוסית לתופעה הידועה הנפוצה במיוחד במדע הבדיוני והפנטזיה שנקראת "נולדה סקסית אתמול": התבנית ששמה אישיות תמימה של ילדה בתוך גוף של אישה סקסית שצריכה גבר שיגן עליה מסביבה עוינת ויסביר לה איך לתפקד בעולם האמיתי. לא פעם זו גם דמות עם כוחות על, אך לא רק שהיא איננה מודעת לסקס אפיל הבולט שלה, אלא ספק אם היא יודעת בכלל מהו מין.

לעומת זאת, "וונדר וומן" מציג היטב את הגיבורה בצורה מכובדת ומתוחכמת. מבחינת ייצוג הגוף, המצלמה לא מתרפקת על האנטומיה של וונדר וומן, אף על פי שלבושה בהחלט אינו מופת לצניעות. הרשים אותי במיוחד שנתנו לתלבושת את ההקשר המתאים. כשמציגים לנו את החברה שבה וונדר וומן – דיאנה נסיכת תמיסקירה – גדלה, אנחנו מגלים עולם נשי שוויוני וחזק, שבו זהו הלבוש המסורתי שאמור להגן על גוף הלוחמת ולמקסם את יכולת התנועה שלה בקרב. הוא לא נוצר במטרה להבליט את החזה או הישבן שלה, אך גם אינו מסתיר שיש לה גוף של אישה.

דוגמה הפוכה לכך היא הייצוג של הארלי קווין ב"יחידת המתאבדים". לקווין יש הרבה תלבושות, שהמפורסמת מביניהן היא תחפושת הליצנית, אבל בסרט בחרו דווקא בזו שבה היא בת-עשרה מטורללת. אין דבר מגוחך יותר מלראות אותה ליד חבריה לצוות, החמושים והמשוריינים מכף רגל ועד ראש כשוטרים ביחידה מיוחדת, בזמן שהיא לובשת מכנסיים כל כך קצרים שנראים כמו תחתונים, חולצה צמודה ותכשיטים נוצצים.

כמו כן, וונדר וומן בהחלט אינה מוצגת כאישה שאינה מודעת למיניות שלה, אף על פי שגדלה בחברת נשים. לאורך הסרט היא מנהלת כמה שיחות מעניינות עם סטיב, ואחת המרשימות היא כשהם רק נפגשים ומדברים על מין בין גברים לנשים. ברור מהסצנה שוונדר וומן קצת נרגשת מעצם זה שהיא מנהלת שיחה כזאת עם גבר אבל היא אינה מתביישת או נבוכה מהנושא. אדרבה, הוא הרבה יותר נבוך ממנה, כגבר בשנת 1917.

לזכותו ייאמר שהוא אינו חוטף התקף עצבים כשהיא מקניטה אותו שהיא קראה טקסט של 12 כרכים על תענוגות הבשר, שבסופו של דבר מסכם שלא צריך גבר בשבילם. הסצנה עצמה לא נועדה לזעזע אותנו או להראות עד כמה היוצרים מחוספסים ושוברי מוסכמות – אחרי הכל מדובר בסרט לכל המשפחה – אלא כדי ליצור מרחב אחר, שוויוני יותר.

סרטים אחרים בז'אנר התקשו הרבה יותר להתמודד בצורה מעמיקה עם יחסים רומנטיים. אמנם חלק מזה נובע מהפנייה לקהל המשפחתי, אבל בעיניי תמוה שז'אנר שדוגל בלשאול את השאלות הכי קשות שיש – איך מתמודדים עם רשע? מה האחריות שלנו כאזרחים וכבני אדם? מה הופך אותנו להיות אנושיים? – מקבל רגליים קרות כשמדובר באהבה.

אשת חיל

מה בנוגע לגל גדות? ראוי לציין שיש לי מקום חם בלב ללינדה קארטר, ששיחקה את וונדר וומן בסדרת הטלוויזיה משנות ה-70,  ושיש לי בסטנד-ביי את התמונה שלה עם הכיתוב "Awww Hell No!" כי הוא חייב להיות זמין בכל רגע. היה לי ברור שאי אפשר לשכפל את הדמות ההיא, ממש כמו שבאטמן של אדם ווסט היה יחיד במינו, אבל לא ידעתי איך יצליחו לתרגם אותה לתקופה הנוכחית: האם היא תהיה אגרסיבית ודעתנית? ואולי דווקא תמימה ומשעשעת? האם היא תרקוד ותשיר? הדמות שמגלמת היא כל הדברים האלה ויותר מזה, חוץ מהריקוד והשירה: היא יוצרת תחושה אנושית ולא רק של סמל או אידיאל.

עם זאת, התחושה הכי חזקה שיצאתי איתה מהסרט הנהדר הזה היא שסוף סוף שמו גיבורת-על במעמד שווה לזה של גיבור-על. מארוול אמנם לא הוציאו עדיין סרט שמתרכז בגיבורת-על נשית (קפטן מארוול תצא רק בשנה הבאה), אבל הוציאו סדרות טלוויזיה מצוינות כמו "ג'סיקה ג'ונס" ו"הסוכנת קרטר", וב"סוכני ש.י.ל.ד" כל הדמויות הנשיות נפלאות.

DC עושים עד כה עבודה טובה עם סדרות הטלוויזיה שלהם – "החץ", "הפלאש", "אגדות המחר" וכמובן הסדרה השלמה שנתנו לסופר גירל. הסדרה האחרונה אמנם סובלת מהרבה בעיות, למרות הפוטנציאל הרב שלה, אבל הדמות הראשית והשחקנית המוכשרת שמגלמת אותה אינה אחת מהן.

למרות הייצוג הנשי הבולט בסדרות הללו, מדובר בדרך כלל בדמויות משנה או בכאלה שמתפקדות כאנדרדוג בקרב. הסוכנת קרטר, למשל, עובדת בשירות הביון אחרי מלחמת העולם השנייה ולא נותנים לה לשכוח ולו לרגע שעוד לפני שהיא אדם, היא אישה. אני לא מורידה מהערך של הייצוג הזה, שאכן משקף את מה שנשים חוות באופן יומיומי, אבל יש משהו משחרר להפליא בלראות את וונדר וומן במרכז הבמה, לא שמה על אף אחד וצועדת בביטחון קדימה, כשהיא יודעת שהיא עושה את הדבר הנכון. היא לא שואלת "אבל מה אם לא יקבלו את זה? מה אם יחשבו שאני כלבה מתיימרת וחסרת חוש הומור?"

גברים, אני חייבת להגיד לכם דבר אחד: כבר המון שנים אתם מפונקים. הרי מכל עבר יש לכם את סופרמן, באטמן, איירון מן, ספיידרמן ועוד שלל גיבורים מעניינים. הסרט החדש היה גרוע? אל תדאגו, בכל זאת נעשה סרט המשך. ועוד אחד. ובעוד כמה שנים נעשה לכם ריבוט נחמד ונתחיל הכל מהתחלה. וזה סבבה לגמרי – זו מיתולוגיה וזה תפקידה.

בשבילי, המראה של וונדר וומן צועדת באומץ, כשאני יודעת שזאת רק ההתחלה, הייתה חוויה חדשה לחלוטין. והידיעה שבעתיד הקרוב תהיה לנשים הפריבילגיה לבחור מבין שפע של ייצוגים. סליחה – שזו לא תהיה פריבילגיה אלא דבר מובן מאליו. כל מה שאני רוצה עכשיו הוא שיעשו עוד סרטים כאלה, ושיהיו מגוונים ורבים.