הביקורת הזאת אינה אובייקטיבית. ורד טוכטרמן היא חברה טובה שלי ואף קראתי את טיוטת הספר לפני עריכתו ותרמתי לו בפרויקט מימון ההמונים של הסופרת. חדי העין עשויים גם למצוא בו דמות על שמי.

"אבן ירח" הוא הספר השני בטרילוגיית "דם כחול", כך שקריאתו מחייבת הכרות עם עלילת הספר הראשון בסדרה, שאפרט מיד. עלילת הספר המקורי, שנתן לסדרה את שמה, הביאה את סיפורה של חן רסקו, בחורה צעירה שמגיעה עם חברה הטוב עומרי לסוכנות בשם דם כחול שמגשימה לחובבי ערפדים את הפנטזיות שלהם – בעיקר פנטזיות מיניות. במהלך הספר השניים מסתבכים בקרב בין ערפדים וחברתה הטובה של חן נרצחת. חן עצמה נפצעת אנושות, ועל מנת להציל את חייה ידידיה מהסוכנות נאלצים לערפד אותה.

"אבן ירח" מתחיל בנקודה שבה חן מתעוררת מפציעתה, שישה ימים אחרי תום הספר הראשון, ומגלה שהיא ערפדה. אחד המאפיינים של זהותה החדשה הוא שחן "מאולחשת": רגשותיה מנותקים והיא מנתחת דברים באופן רציונלי. לאורך הספר היא תגלה בהדרגה שאלחוש אינו המלה המדויקת ושהיא עדיין יכולה לחוש רגשות עזים כשהיא בוחרת בכך או כשערפד אחר סוחף אותה לשם. האלחוש הוא סוג של נתיך שמגן על המוליך משריפה.

הספר עוקב אחרי התאקלמותה של חן בעולמה החדש, שהיא הגיע אליו לא מתוך בחירה, אך צריכה להשלים עם קיומה בו. בתוך כך היא מנסה להבין אם העולם מתחלק רק לטורפים ולנטרפים, והיא צריכה לבחור באחד הצדדים, או שמא יש דרך ביניים.

ההתאקלמות שלה מתרחשת על רקע זעזועים גדולים שמתרחשים בעולם הערפדים. גזעים שונים של ערפדים מתמודדים ביניהם על השליטה. הגזע של חן, ערפדי סוכנות דם כחול, לכאורה הגזע העליון שקיבל את כל המתנות ללא אף אחת מן המגבלות, אבל הם מעטים ולכן חלשים יחסית.

מנהיג אחד הגזעים האחרים, שנקראים למ"ד-ו"וניקים או ערפדוסים, הוא הרב הכריזמטי מיכאל פרלמוטר העומד בראש ישיבה חרדית. הספר מציג אותו כדמות משיחית ששואפת לקרב את הקץ על ידי ערפוד האנושות כולה. הוא מחזיק ברשותו חפץ כוח, אבן שהובאה מהירח, שבעזרתה הוא מוכיח שימות המשיח קרבים.

ברקע נמצא גם סיפורו של יואב נח, נער שהגיע לישיבה של פרלמוטר, התחרד, איבד את הקשר עם משפחתו ונעלם. הבלש החרדי אוריה פינקלשטיין נשכר לגלות מה קרה לו, וחקירתו נגללת לאורך הספר. רוב הזמן הקוראים יודעים יותר מהבלש, אבל לא תמיד.

ניכר ב"אבן ירח" שהוא ספר שני בטרילוגיה. הוא לוקח את הדמויות האנושיות שהכרנו מהספר הראשון ונותן להן יותר עומק. חן ממשיכה להימצא בהתחבטות אינסופית, אבל היא גם פועלת, וגם דמותו של עומרי מתעבה. במקביל הספר לוקח את דמויות הערפדים שהכרנו מהספר הראשון, סמי, אלן, המופיליה והמנהיגה, וחושף את סיפורי ההתערפדות שלהן: מי בכוח, מי בטעות ומי אחרי הכנה ארוכה. סיפורי המקור הללו מסייעים לנו להבין אותן טוב יותר ולדעת מי הן, מה הן מבקשות ואיך הגיעו למקומן הנוכחי. כל אלה גורמים לעולם של "אבן ירח" להיות מוצק יותר ומשכנע יותר מ"דם כחול", החלק הראשון של הטרילוגיה. העולם ממשי יותר מכיוון שהדמויות מוסברות יותר, והאינטריגות מוצדקות יותר.

חן עצמה היא דמות של אנטי-גיבורה, שרוב הזמן מעצבנת ומתלבטת. עם זאת היא גם אנושית מאוד, למרות האלחוש שבו היא שרויה רוב הזמן. מאחר שהגיעה למקומה הנוכחי שלא מתוך בחירה והבנה, היא יכולה לבחון שוב ושוב באיזה צד היא נמצאת באפוקליפסה המתרגשת ובאה, ולבחור איך יהיה נכון ומוסרי עבורה לנהוג.

אהבתי בספר גם את בניית דמויות המשנה: הרב פרלמוטר, שבטוח בצדקת דרכו ומוביל את להט החרב המתהפכת, גם כשאנשים אפורים עשויים להירמס בדרך, וההסבר איך הפך למה שהוא היום; הנער יואב נח והשינויים שהאמונה שלו עוברת, כולל המפגש שלנו עם אביו; הבלש הג'ינג'י הדתלשל"ש אוריה פינקלשטיין, שנשכר לגלות את עקבותיו של יואב, שמביא איתו לסיפור מכלול שלם של יחסים עם משפחתו והתחבטויות לגבי אמונה והשלמה; וגם הערפד הגזען אלן, שפורש בפני חן את השקפת עולמו כדי לשכנע אותה בצדקת דרכו. לכל הדמויות האלו יש חיים משלהם ועומק, שאנחנו אמנם זוכים להציץ רק בחלק קטן ממנו אך יודעים שהוא קיים.

הספר רצוף סצנות אקשן טוב, כשגם תיאורי הסקס והקרבות כתובים היטב וקצביים. אהבתי מאוד גם את הקריצות לקהילת חובבי המדע הבדיוני בארץ, שמשתקפת דרך שמות הדמויות, שרבים מהם הושאלו משמות התורמים לקמפיין ההדסטרט של הספר, כמו גם דרך בדיחות ערפדים ופילקי ערפדים (שירי חובבים קהילתיים) שעומרי וחן מחליפים ביניהם, ובמחשבות של חן בינה לבין עצמה. הקריצות הללו נעשו במידה, כך שחובבים ישראלים יזהו בהם את עצמם, אך קורא מחוץ לקהילה לא יחוש זר עקב כך שאינו מבין בדיחות פנימיות.

פחות מוצלחת בעיניי בחירתה של טוכטרמן לקטוע את הסיפור שוב ושוב בפלשבקים לעברן של דמויות הערפדים העיקריות. הם אמנם מסייעים לה להעמיק את הדמויות, אבל גם קוטעים את רצף הסיפור ופוגמים בקצב שלו. הסיפור הראשי, של חן והאפוקליפסה, אורך פחות משבוע, וקטיעתו לצורך מעברים חוזרים ונשנים קדימה ואחורה הייתה מתסכלת מעט.

בעייתית אף יותר העובדה שמדובר בחלק שני של טרילוגיה, ולכן הסוף מגיע מהר מדי. בסיומו של הספר הרגשתי שמה? רק הספקתי להיקשר אל הדמויות, והן כבר הולכות? שזו בעייה ידועה של חלק שני בטרילוגיה. אני מקווה שהבעיה תיפתר כשייצא לאור החלק השלישי ונוכל לקרוא את כל הספרים כיחידה אחת שלמה.

(הוצאת יניב, 2017. 287 עמודים).

לריאיון עם הסופרת