GATTACA – במאי: אנדרו ניקול, 1997

מרכז טיסות החלל GATTACA, שם שנגזר מהאותיות הלטיניות שמסמלות את ארבעת מרכיבי הצופן הגנטי, הוא מקום העבודה הטוב ביותר למי שמעונינים בקריירה בחלל. גאטאקה הוא גם אחד ממקומות העבודה האקסקלוסיביים ביותר בעולם. בשביל להתקבל לשם עליכם להיות, פשוטו כמשמעו, מושלמים.

אבל מה אם אתם לא כאלה?

הסרט גאטאקה עוסק בדיוק באדם כזה – גיבור לא מושלם ששואף לגבור על מגבלותיו ולהגיע לחלל.

תארו לעצמכם עולם שבו הצופן הגנטי שאיתו נולד אדם ניתן לפענוח מדויק. תארו לעצמכם שבאותו עולם ניתן גם לברור את תכונות הילדים במהלך ההפרייה, וליצור, על ידי כך, אנשים-עליונים – כאלה שאין להם חולשות גנטיות או מומים; אנשים בעלי כישורים אדירים ותוחלת חיים כמעט בלתי מוגבלת. נשמע טוב, לא?

לפי גאטאקה – לא כל כך. באותו עולם גם יהיו ילדים שנולדו ללא תכנון גנטי ואלה יוגבלו למעמדות הנמוכים ביותר – חוטבי העצים ושואבי המים של אותם אנשים עליונים. זה יהיה עולם שהאפליה הגזענית מובנה בתוכו – לא מטעמי גזע מוכללים, אלא פשוט על סמך תכונות מולדות. המידע הגנטי הזמין על כל אדם יסווג אותו לכל חייו לקבוצת איכות מסוימת וימנע ממנו כל התקדמות חברתית אמיתית. כל זה, תוך התעלמות מכך שהגנטיקה מצביעה קודם כל על פוטנציאל ושגם לסביבה ולמזל יש השפעה משמעותית לא פחות מהגנטיקה על מה שיוצא מאותו פוטנציאל מולד.

וכפועל יוצא של אותו עניין – גם ל"אנשים העליונים" שהופקו בתכנון גנטי קפדני לא מובטח עתיד ורוד. הציפיות מהם והכשלונות שנגרמים להם ע"י גורמים אקראיים גורמים לחלקם תסכול ואומללות הרסניים. רוב הסרט נע סביב המפגש בין גיבור מהסוג הראשון, החלש, ובין שתי דמויות של אנשים שסובלים משלמותם המופרזת; כל זה, בתוך אסתטיקה שלקוחה בלא מעט מובנים מתוך האידיאל הארי – גופות גבריים מושלמים, סדר מוחלט, נקיון, שורות ישרות וממושמעות בדרך לעבודה, ופעם אחת אפילו תנועה שמקבילה למועל היד הנאצי.

אם כך – העלילה: וינסנט פרימן, גיבור הסרט, הוא אדם שנולד מאהבה וללא תכנון גנטי. הפרופיל הגנטי שלו נותן לו תוחלת חיים מוגבלת של קצת יותר משלושים שנים ושלל פגמים שמוכרים לכולנו – קוצר ראיה, רגישות למחלות לב, אדם רגיל. פגיע.

בעקבות הכשלון עם הילד הראשון, אחיו אנטון כבר נולד בתכנון גנטי מושלם, כמקובל. המתח בין האח המושלם לאחיו הרגיל עוד ישפיע על מהלך החיים של שניהם.

וינסנט עוזב את הבית בגיל צעיר ומתחיל לגשש את דרכו למימוש חלום הילדות שלו – לטוס לחלל. אבל הדלתות חסומות לאנשים כמותו – כאלה שנחשבים פגיעים ובעלי צופן גנטי "לא-תקף". מתוך השאפתנות העצומה שלו, ובהיעדר אופציה חוקית לעקוף את המיון הגנטי, וינסנט מוצא את ג'רום – גבר נכה ומיואש בעל גנום מושלם שמאפשר לוינסנט להתחזות אליו בתמורה לדאגה ולמתן משמעות כלשהי לחייו. העיסקה מוצלחת לשניהם – פחות או יותר.

כל זה לומדים בעשרים הדקות הראשונות. השאר כבר יהיה ספוילר.

העולם ב-"גאטאקה" הוא עולם מושלם – לכאורה. כך גם הסרט מציג אותו. הצילום תמיד חד, הסאונד צלול מאוד, התפאורה נקייה, כשאנשים הולכים ניתן לשמוע היטב את צעדיהם מהדהדים. הנקיון הזה מתאים לשלמות של האנשים באותו עולם, אבל הוא גם אמצעי הסוואה – דרך להחביא את הפגמים שקיימים בו. הנקיון הכרחי לחלוטין בעולם שבו כל חלקיק עור, שערות, רוק – או כל פריט אחר שנושא מידע גנטי, מאפשרים לאנשים אחרים ולרשויות לגלות עליכם הכל.

הנקיון גם מסתיר עובדה לא פחות חשובה – העולם המושלם-לכאורה הזה רחוק מלהיות כליל השלמות, והאנשים שבו לא כל שכן. זהו עולם של דיכוי – מקום שבו הניירת שעליה כתוב מה מכיל הדם שלך חשובה הרבה יותר מהכישורים שאתה מוכיח בשטח. מקום שבו בדיקת דם תגרום לשוטר להתעלם מכל שאר העדויות המרשיעות, כולל מראה פניו של חשוד. מקום שבו השתייכות למעמד נמוך עושה אותך, אוטומטית, לפושע בכוח.

הסרט מעמת לכל אורכו את המתח שבין השלמות הגנטית ל"פסולת" הגופנית שבה מתעסקים כדי לאתר את אותה שלמות. זה מתחיל כבר בתמונות הפתיחה המדהימות שמלוות בתקריב חלקי עור ושערות הנושרים לקרקע, ממשיך באינספור תקריבים של טיפות דם שמשמשות לזיהוי עובדים בכניסתם למקום העבודה בגאטאקה, ונגמר באינספור בדיקות דם ושתן. כל זה – עד לסצנת הסיום שבה הגיבור מתקדם בצינור שנראה כמעין וריד ענקי, בדרך לשסתום האחרון. סגירת מעגל.

גאטאקה הוא סרט על הנדסה גנטית, אבל לא רק. הוא קודם כל סרט על הרוח האנושית ועל כח הרצון. הוא מספק סיפור מרתק עם דמויות מורכבות, קונפליקטים, והפקה איכותית במיוחד. זה סרט עשיר ברעיונות, עשיר ויזואלית, עשיר בסאונד. מומלץ מאוד.