הנובלה הדיסטופית "המכונה נעצרת" התפרסמה לראשונה ב-1909, לפני יותר ממאה שנה. המחבר, א"מ פורסטר, הביע בה את חששותיו מפני התקדמות הטכנולוגיה המהירה שהוא חזה בה בראשית המאה ה-20. בתוך כך הוא חזה בדיוק מרשים את ההסתגרות והתלות בטכנולוגיה שבני האדם עלולים לפתח בעתיד.

בהווה המתואר בספר, בני האדם ספונים איש בחדרו. לכל אחד חדר לבן וקטן, ריק וללא חלונות או מנורות, אך מוצף אור אחיד ("נהרה רכה"). אין לו פתחי אוורור גלויים, אך בכל זאת יש תחלופה מתמדת של אוויר צח. גם רהיטים או חפצים אחרים לא תמצאו שם, פרט לכורסה ושולחן קריאה. את המיטה, האמבטיה וכן כלים ומזון בשעת הצורך אפשר להזמין בלחיצת כפתור והם נעלמים בתום השימוש בהם.

לאנשים במציאות הזאת אין שום סיבה לצאת מחדרם, והם גם לא מעוניינים לעשות מעשה ברברי כזה. הם הבינו לבסוף שהציוויליזציה שקדמה להם שגתה בתפיסתה את תפקידם של כלי תחבורה, כשהשתמשה בהם כדי להוביל אנשים אל החפצים במקום חפצים אל האנשים. כל התקשורת, התחבורה, וסיפוק הצרכים הפיזיים מוסדרים באמצעות "המכונה".

שיחות פנים אל פנים, או גרוע מכך – מגע גופני – מוקצים מחמת המיאוס במציאות הזאת. כל אדם מקיים קשר תמידי עם מאות או אלפי חבריו באמצעות מסכים, שלא מספקים תמונה ברורה של בן השיח או דקויות הבעה, אלא רק רעיון כללי של הדמות. אנשים רואים או שומעים זה את זה "טוב מספיק" ודי בכך.

דרך המסכים אפשר גם לגשת לכל יצירה שנוצרה אי פעם, ולשלל "הרצאות" קצרות בנושאים שונים שאנשים מעבירים זה לזה כתחביב. לא צריך לעבוד, כי הכל ממוכן והמכונה מטפלת בכל. גם ספרים מודפסים לא צריך, והספר היחיד המונח על כל שולחן קריאה הוא ספר ההוראות של המכונה.

התקשורת המתמדת יוצרת סביב כל אחד מעין רעש בלתי פוסק של זמזום, מוזיקה ומידע, ואם הוא רוצה שלא יפנו אליו במשך כמה דקות עליו לסמן שהוא עסוק. כמות המלל העצומה לאו דווקא מעבירה מידע בעל חשיבות אמיתית, או מעמיקה את הקשרים החברתיים: "הצעד הבא של ושתי היה לכבות את מפסק הבידוד וכל מה שהצטבר בשלוש הדקות האחרונות פרץ פנימה. החדר התמלא בהמולת פעמונים ושפופרות דיבור… על רוב השאלות הללו היא ענתה בעצבנות", מתואר בספר.

במידה לא מעטה, התיאור שכתב פורסטר בראשית המאה ה-20 הולם היטב את האינטרנט של ימינו, ובתוכו סקייפ, הרשתות החברתיות וההתמכרות להן. לתלות הזאת, אומר הסופר, יש מחיר כבד. בשל המיכון, ההתרחקות מהטבע, וההסתגרות בין ארבעה כתלים, האנושות בספרו מפתחת אגורפוביה (בעת חוץ) כללית, שנחזתה בהמשך בספרי מדע בדיוני מאוחרים הרבה יותר כמו "מערות הפלדה" של אסימוב. אפילו המחשבה על יציאה מהחדר למסדרון תעורר ברוב האנשים חלחלה.

מחוץ לחדרים, על פני האדמה, שורר זיהום נורא, ואי אפשר לנשום שם בלי מכשירים מתאימים. כל פעולה גופנית קשה יותר מהרמת ספר ההוראות נחשבת מגונה, ובהיפוך למצב שתואר בספרטה העתיקה, מי שנקטלים בינקותם הם דווקא תינוקות חזקים מדי, כדי שלא יהיו נטל על החברה.

במצב הזה אין כמעט מבנה משפחתי – המכונה מחליטה על פי שיקוליה על זיווגים למטרות רבייה, והצאצא מועבר עם לידתו לפעוטונים הציבוריים. הקשר עם ההורים נשמר בהתאם לרצונם, והוא לרוב מזערי ורופף. על פי ספר המכונה, "חובותיהם של הורים מסתיימות ברגע הלידה".

כמקובל בז'אנר הדיסטופיה, העלילה מתמקדת באדם שאינו מוכן לקבל עליו את הכללים שהמציאות כפתה עליו. גיבורי הנובלה הם קונו המרדן ואמו ושתי. קונו חי בצד השני של כדור הארץ, לשם שלחה אותו המכונה באופן שרירותי, והוא מפתח רעיונות מהפכניים על יציאה החוצה. כשהוא מנסה להציג בפני אמו את רעיונותיו, היא מזדעזעת ומתקשה להאמין שבנה שלה, אותו פעוט שהיא לימדה לראשונה כיצד ללחוץ על הכפתורים, מסוגל לחתרנות כזאת.

בתוך כך עולות שאלות מעניינות על בינה מלאכותית והסכנות בה, לחץ חברתי לעומת בחירה חופשית, ניוון חברתי והתמכרות לנוחות. בשל אורכה המוגבל של היצירה, השאלות הללו נענות רק על קצה המזלג, אך גם רפרוף עליהן השאיר בי לא מעט חומר למחשבה, ובעיקר אווירת אימה, שהספר מיטיב להעביר.

הספר ראה אור בעברית בהוצאת נהר ספרים, שפרסמה בשנים האחרונות עוד שני ספרי כיס דיסטופיים של סופרים קלאסיים שזכויות היוצרים עליהם פגו: "המגפה הסמוקה" של ג'ק לונדון ו"אדם הנצחי" של ז'ול ורן. הספר ראה אור בתרגומה של מירי אליאב-פלדון, שאף הוסיפה הערות שוליים ואחרית דבר, שמעשירות את חווית הקריאה.

(הוצאת נהר ספרים, 2017. מאנגלית: מירי אליאב-פלדון. 95 עמודים).