טלי פתחה את הדלת, ואז נרתעה לאחור וסגרה אותה במהירות. הרטיבות החלקלקה של הגופים המתחככים זה בזה, כמעט כמו נחשים, גרמה לה לקפל את גופה ולסגת, תוך שהיא מכסה את פיה כדי לא להקיא. רק זה חסר לה, להפגין חולשה עכשיו. היא ניתקה את המיקרופון התת-עורי, וזכרה שלעיתים מראית העין של חסינות עולה בחשיבותה על החסינות עצמה.

תספרי עד עשר, אמרה לעצמה, עד עשרים, רק אל תקיאי. היא הסדירה את נשימתה ואז שלחה יד אל צווארה, להפעיל שוב את המיקרופון, בלי להביט ברוחש המתנועע בתוך הרכב.

"נגב, כאן קודקוד בז. הרחפת שלי מלאה צלופחים".

טלי שמעה לפחות שלושה צחקוקים. מי הם? היא התאמצה לזהות אך לא הצליחה.

"תרגיעי, טעות פטאלית. עוד מעט תגידי שהלאמות שלך משתוללות עם הכותרות והתוכי שלך מת". קולו של סמל המבצעים נשמע משועשע, ציני. טלי קימצה אגרופים על כינוי הקשר שהעניק לה אחד מעמיתיה לפני חודשים ארוכים, שדבק בה אף שהקפידה לא להפגין את העלבון.

היא בלעה תשובה שהיו בה יותר קללות ממילים לגיטימיות, ואז מיתנה מעט. "נגב, תגיד לתינוקות שלך שקוראים לעצמם טייסים שאם אני תופסת אחד מהם נוגע ברחפת שלי או מניח את היד על החפצים שלי, הם יכולים לשכוח מבגדים לשמונה השנים הקרובות, כי אני אפשוט את העור מהגופות המסריחות שלהם וארפד בו את המועדון".

התגובה הצפויה הגיעה מיידית.

"טלי פתאל, כאן קודקוד נגב. קבלי שבת. סוף".

טלי ניתקה שנית את המיקרופון, והפעם קיללה באופן יסודי ביותר את מפקד הכנף, את הריח של כפות הרגליים שלו, ואת אמו ויחסיה האינטימיים עם כלבי המשפחה. טלי כעסה על מפקד הכנף, כעסה על הטייסים האחרים, ויותר מכל כעסה על עצמה, על שחשפה את חולשותיה ורגישויותיה בהתפרצות הזו, כמעט כאילו הזמינה את עמיתיה להתעלל בה עוד. המידע שהקליט המיקרופון שבצווארה נכנס רוב הזמן לאכסון עמוק ללא האזנת אדם, אבל טלי הייתה משוכנעת שעשר הדקות האחרונות יישמרו, ויושמעו שוב ושוב באוזני חבריה לטייסת. נגב והתינוקות המעצבנים שלו.

כשהעיפה מבט בשעון היא נוכחה לדעת שהיא כבר מאחרת. אם לא תצא לדרך עכשיו, היא תגיע לפגישה באיחור שחורג מכל נימוס מקובל. הלא ההזמנה שקיבלה הזכירה הזדמנות. איך הוא ניסח את זה, סגן אלוף לַקסְמִי? "פגישה שאת בהחלט עשויה להרוויח ממנה"? עכשיו היא כבר פעלה על אוטומט. היא ניקזה את תחתית הרחפת ממים ומחיות באמצעות הכפתור המיועד לכך ותלשה בפראות את השלט שתלו הליצנים, שעליו נכתב "פתח מילוט לצלופחים". תוך זמן קצר כבר הייתה באוויר, פניה לצפון מערב, לכיוון מועדון הקצינים באקדמיה על שם רמון.

טלי התלבטה לשניות אחדות אם להסתמך על המערכת הממוחשבת, כפי שהורו התקנות לעשות בכל טיסה שאינה מקרה חירום. בממוצע, מערכת הטיסה הממוחשבת נתנה תוצאות טובות יותר מטייסים אנושיים, אבל במשימה ספציפית יכלה טייסת מנוסה כמוה להתקרב למעטפת הביצועים יותר מהמערכת הממוחשבת, שהשתמשה במקדמי ביטחון מוגזמים. והשעה הייתה כבר כל כך מאוחרת, והתקנות היו מוגזמות, ולא היה שם אף קצין בכיר שיאכוף אותן. טלי בחרה בטיסה ידנית ויצאה לדרך.

לאורך הדרך ניסחה טלי שוב ושוב את קורות חייה, מנסה להציג אותם בדרך האטרקטיבית ביותר. עיניה המשיכו לסרוק ימינה ושמאלה בחיפוש אחר השוטרים הצבאיים. טלי פתאל, בת עשרים ושמונה, ילידת באר שבע. בוגרת תיכון בהצטיינות, חניכה מצטיינת במכינה הטכנולוגית של חיל האוויר, סיימה תוך שלוש שנים תוכנית לימודים של חמש שנים. תואר ראשון בגיאולוגיה של כוכבי הלכת הפנימיים מאקדמיית רמון ותואר ראשון מעשי בטיסה, שניהם בעשירון העליון של הכיתה. תואר שני בפסיכולוגיית טייס, עבודת תזה שבחנה אם אגורפוביה פוגמת בתחושת המסוגלות העצמית של טייסי קרב שעברו הסבה לטיסות חלל.

קורות חיים מרשימים. אז למה – היא חבטה בסטיק שוב ושוב, למה היא תקועה כבר ארבע שנים בתפקיד הזניח הזה, ברחפת המחורבנת הזאת (ומיהרה ללטף את הסטיק כאומרת 'לא, לא באמת התכוונתי'), בתפקידי לך-תביא-לי מטופשים, ובלי מוצא נראה לעין?

אני לא פטאליסטית, אמרה לעצמה, וגורל אפשר לשנות. אולי אפילו היום אצליח לשנות אותו. החיים שלי בזבל בעיקר כי הם נכנסו למסלול סטטי. כבר ארבע שנים אני נפגשת עם אותם קצינים בכירים, ואף אחד מהם לא מעריך אותי מספיק כדי להמליץ עלי. הטייסים האחרים בכנף, שגם קודם לא אהבו אותי במיוחד, שונאים אותי מאז שנכנסתי לתוכנית הלח"ה. הם חושבים שהיריון למען חיל האוויר הוא תירוץ שמצאתי כדי לצמצם את שעות הפעילות שלי בקו האספקה, על חשבונם. והם לא לגמרי טועים.

הנהלת הלח"ה סייעה לטייסות שהצטרפו לתוכנית, ולאחר שנכנסו להיריון דאגה לשבץ אותן בטיסות מעטות יותר, ליעדים בטוחים יותר, כדי להקטין את הסיכון שנשקף להן. כשהתנדבה לתוכנית הלח"ה קיוותה טלי שחופשת לידה תתלוש אותה מהמקום שבו היא נמצאת. אולי בסיומה היא אפילו תוצנח לתפקיד אחר, טוב יותר. רק לעיתים רחוקות, בשולי המחשבה הרציונלית, חזרה אליה הפליאה שהרגישה בבדיקות האולטרסאונד, כשראתה את העובר שבתוכה: זה משהו שנוצר ממני? חלק מבשרי? יכולת הבריאה הזאת הופכת אותי חצי אלוהית.

לעיתים רחוקות עוד יותר היא חשבה מה תעשה בילדה שתלד. איזו מין אמא תהיה. הנהלת הלח"ה הבטיחה לדאוג לילדים שבתוכנית עד גיל שמונה עשרה: לממן את חינוכם, להעניק להם מלגות קיום, לעשות הכל כדי ליצור עבורם תנאי גידול אופטימליים לטייסים מובחרים. לאמהות המשתתפות הציעו עזרה יומיומית שתאפשר להן לחזור במהרה לשגרת טיסה. ואם כל העזרה הזו תהפוך אותי לאמא נוכחת נעדרת, או לאמא שרק רוצה לברוח מהבית? ומה אם אתאהב וארצה להביא את החצי השני שלי לבית שכבר יש בו ילד? אבל המחשבות האלו לא עברו בה לעיתים קרובות. היא שמרה אותן בצד עד שיהיו רלוונטיות.

טלי גילתה שהמחשבות הסיחו את תשומת ליבה. היא איבדה גובה וכמעט פגעה באדמה, ואז תיקנה במהירות את המסלול והרחפת קיפצה בין נתיבי אוויר עד שהתייצבה מחדש. היא שקעה מחדש במחשבות על מה שהיה יכול להיות. הייתי רוצה לטוס מעלה והחוצה, לחוש את הכבידה לוחצת על החזה עד שהגוף והנפש מתמזגים עם החללית, ואז אין יותר משקל – רק ריחוף קליל שזורה אושר מקצות האצבעות ועד מרכז אי הכובד של הגוף. אבל זה לא יקרה, חזרה ואמרה לעצמה, כי הדרך היחידה להפוך לטייסת חלל היא לקבל המלצה של שלושה קצינים בכירים. וטלי לא קיבלה עדיין אפילו אחת.

בזווית המסך ראתה טלי אור כחול מהבהב, ובאותה שנייה שמעה באוזניות את ההנחיה: "רחפת שתיים שלוש שלוש חמש, רדי לפני הקרקע, עצרי בצד ודוממי מנוע". מרגע שהשוטרים הצבאיים כיוונו אליה את מכשיר הלייזר, טלי כבר לא יכלה לעבור לבקרת טיסה אוטומטית ללא ידיעתם, ומַעֲבר לבקרה אוטומטית בידיעתם כמוהו כהודאה באשמה.

טלי רצתה להכות מישהו. את הרחפת, את השוטר, את עצמה. אילולא התעוררה הבוקר ברגע האחרון, אילו הגיבה בפחות רגש וביתר יעילות לתעלול הצלופחים המטופש, אילו בחרה להסתמך על הטייס האוטומטי במקום להטיס בעצמה, אילו הייתה מרוכזת יותר ולא מחליפה נתיב, אילו רק ראתה את השוטרים קודם והייתה זהירה מספיק.

אילו ואילו ואילו ואולי. היא לא יכולה לשנות את מה שהיה, ומרפי לא חבר שלה בשנים האחרונות. ועכשיו לכל תקלות הבוקר נוסף גם האיחור, שוודאי יעליב או ירגיז את האיש המצפה לה. הוא עוד עלול להטיל עליה ריתוק של שבת נוספת אם תישאר בחברת השוטרים יותר מהמינימום ההכרחי, או לתת לה לשיר את התקווה בעמידה על הראש.

השוטר מולה החל להקריא סעיפי אישום: טיסה ידנית שלא בזמן פעילות מבצעית, החלפת נתיבים תוך סיכון התנועה, רצפת רחפת רטובה באופן מסוכן, כפתור פתוח במדים. טלי הודתה בכל העבירות עוד לפני שהשוטרים רשמו לה דו"ח, כדי לקצר את התהליך. היא השאירה טביעת רשתית כפי שביקשו ויצאה במהירות לדרכה, הפעם בעזרתו האדיבה של הטייס האוטומטי. את עשר דקות הטיסה האחרונות היא העבירה בקריאת התיק הרשמי של סא"ל גד לקסמי, שאיתו עמדה להיפגש. מידע מקוצר, יבשושי, נטול פרטים אישיים.

הוא היה צעיר ממנה בארבע שנים וכבר החזיק רקורד מרשים של תפקידי שדה והדרכה. איך לכל הרוחות יכול ילדון בן 24 להיות סגן אלוף? זה לא אנושי. נראה שהתמזל מזלו לנכוח בכל הכמעט-אסונות שאירעו בחיל האוויר בשש השנים האחרונות, להשתלב ברגע האחרון ולהציל את המצב פעם אחר פעם.

טלי עצרה כשקראה שוב את השם, וחשבה שלקסמי נשמע כמו שם של אל או חצי-אל. זה לא שמו של מפקד חיל האוויר לשעבר? אולי היא לא צריכה להתפלא על הדרגה – הוא בוודאי לא התקשה להשיג המלצות. היא חשה את הקבס חוזר ועולה בה. יש אנשים שנולדו עם סטיק של כסף, ויש אנשים שנולדו בבאר שבע.

חיל האוויר קבע לפני שנים מדיניות של חבר מביא חבר. לדרגות הנמוכות בחיל אפשר להגיע בעבודה קשה ובכישרון, אבל לא יכולת להתקדם לתפקיד של פיקוד או הדרכה בלי שלוש המלצות אישיות מקצינים בכירים. הרעיון הושאל מחברות הייטק: עובדים לא ימליצו על חבר שאינו מתאים, וכך גם טייסים. טייס כזה יהיה החוליה החלשה ויסכן את הצוות כולו, ובקרב אתה צריך לצידך חבר שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. מיון על פי המלצה נטרל את האקראיות של מבחני ההתאמה וייתר את השאלה אם המבחן משקף את התפקיד המיועד.

אולי בהייטק הרעיון עבד, אך טלי הרגישה שמימושו בחיל האוויר פגע קשות בטייסות כמותה. כי אם את ילידת באר שבע, מבריקה אך שתקנית, והשיבוץ הראשוני השאיר אותך בבסיס רחוק ממוקד העניינים, בלי שום הזדמנות להיתקל באף אחד שעשוי לתת לך המלצה. גם אם הקטנת בעשרים אחוז את צריכת הדלק של הבסיס. גם אם המלצות הבטיחות שגיבשת הורידו בחמישים אחוז את מספר הנפגעים בתאונות בבסיס שלך. הנתונים לא עברו הלאה, ולא היה לך סיכוי שמישהו מלבד קודקוד נגב המאוס יראה אותם.

בכניסה למועדון החליטה טלי לעצור מול הראי, אף שכבר היה מאוחר, כדי לשפר את הופעתה ולהיראות ייצוגית. היא הביטה בראי על העור השחום, השיער השחור הקצר שהקיף את משקפי הטייסים והצוואר הארוך, שהמתג הזעיר בבסיסו העיד על טלי שהיא טייסת – תמיד מקוונת, תמיד בכוננות. משקפי השמש, שהחליפו את קסדות הטייסים מהמאה שעברה, שימשו אמצעי קלט והתחברות מהירה לממשק הרחפת, ואפשרו למפקדה להזעיק אותה מיידית לפעילות מבצעית מכל מקום שבו הייתה. המיקרופון בצווארה שידר את כל מה שאמרה, בקול או בתנועות שפתיים, ושימש אמצעי בטיחות להזעקת הסמב"צ של נגב, בכל אירוע שתזדקק לו, גם אם תיאלץ חס וחלילה לנטוש את הרחפת בשטח אויב. יעיל ובטיחותי, חשבה טלי, ופרטיות היא מסוג המותרות שוויתרנו עליהם מזמן.

האורות במועדון היו עמומים, שקט שרר בכל, וטלי לא ראתה איש בכל האולם הגדול פרט לברמן המכני. כשהתקרבה אליו ראתה ליד הבר דמות שישבה על כיסא גבוה, בגבה אל דלת הכניסה. שיער אדמדם קצוץ וגו תמיר וזקוף, מדים קצרים הדוקים, דרגות על הכתף.

"סגן אלוף לקסמי, אני מניחה? סליחה על האיחור", פתחה טלי והושיטה את ידה ללחיצה. הדמות הסתובבה אל טלי, שמצאה את עצמה עוקבת אחרי כף היד בעלת האצבעות הארוכות והדקות, לאורך הזרוע החלקה החשופה, ועד לחזית המדים המכופתרים למחצה, שחשפו זוג שדיים בינוניים.

"אוי. סליחה, אני מצטערת. חיפשתי, הנחתי ש…" טלי משכה את ידה לאחור במהירות ונעצרה במקום. אולי בכל זאת? שמא גם היא סקסיסטית כמו כל הסובבים אותה?

היא הסמיקה קלות. "אני מחפשת את גד לקסמי. את יודעת אולי מי זה?" ניסתה לתקן את הרושם הקודם בפנייה זהירה יותר.

"שלום טלי". קולה של האישה היה עמוק מעט. "איחרת, הספקתי כבר לגמור את המשקה שלי. את הכמה משקאות שלי. ברמן, תביא לי עוד אחד. ותביא אותו דבר גם לטלי".

הברמן שלח זרוע מתכתית, שהניחה על הבר שתי כוסיות מלאות נוזל כחלחל בעל ניחוח אלכוהולי. לצידן כבר הייתה פירמידה של שלוש כוסיות ריקות. טלי התיישבה ליד שולחן קרוב ופכרה את אצבעותיה.

"שבי כאן", הורתה לה האישה והצביעה על הכיסא הסמוך לשלה. "ותורידי את המשקף המטופש הזה מהעיניים שלך". טלי היססה, הודיעה למפקדה בלי קול שהזמינות שלה מוגבלת כרגע, ניתקה את המיקרופון בצווארה והסירה את משקפי התקשורת. היא מצמצה. גם באור החלש היא חשה פגיעה בלי המשקפיים, כאילו כל עוד הייתה מקוונת עמדה מאחוריה עוצמתו של חיל שלם, ועכשיו היא רק טלי. סתם טלי פתאל, אישה חסרת משמעות.

גד הריקה את המשקה לפיה בתנועה מהירה ומחתה בשרוולה את שולי הפה. אחר כך החוותה בראשה על הכוס המלאה. טלי סירבה בניע ראש, נרתעת מצבעו של המשקה ומחברתה של הקצינה, שנראתה לה גסה ולא תרבותית.

"אה, נכון. בעצם אסור לך לשתות עכשיו – את צריכה לשמור על עצמך", אמרה גד והצביעה לעבר בטנה של טלי. "איך את עם זה? ספרי לי, איך זה מרגיש? אני יכולה לגעת?"

טלי חשה שראשה מסתחרר. היא לא פגשה את האישה הזו מימיה. איך היא יכולה לדעת שטלי בהיריון? עדיין לא רואים עליה, ובכלל הנושא היה כל כך אישי עד שנראה לה פוגעני אפילו לשמוע שאלות לגביו, מאישה שאין לה ולא כלום איתה.

"סגן אלוף לקסמי", פתחה באופן הכי רשמי שיכלה לחשוב עליו, בניסיון להחזיר את השיחה לפסים סבירים. "במה אוכל לסייע לך? לשם מה זימנת אותי לכאן?"

"חשבתי לבדוק איך אני ואת. את יודעת. אם אנחנו טובות ביחד. במיטה". המלים נמשכו מעל לשונה של גד, ארוכות ונבלעות זו לתוך זו בדיפוזיה אלכוהולית.

טלי שמעה אגרוף מוטח במשטח העץ של הבר, ראתה את הכוס קופצת באוויר ואת גד מושיטה יד לכסות לחי אדומה מסטירה, לפני שהבינה שהיא זו שגרמה לכל השלושה. היא עמדה מול גד בידיים מתוחות ואגרופים קפוצים, נזעמת עד אובדן עשתונות. גם אם האישה מולה שיכורה לחלוטין, נחצו כאן גבולות אסורים.

לא שטלי לא זכתה בעבר להצעות מגונות והטרדות מיניות. אבל הפעם, זו הייתה הפתעה גמורה, הרי מעולם לא ראתה את הקצינה שמולה. מאיפה הגיעה ההצעה המגונה הזאת? ואולי הפעם כאב לה יותר, משום שהגיעה למועדון בתקווה לזכות בהמלצה המיוחלת.

גד נראתה מבולבלת, נבוכה, מפוכחת הרבה יותר. היא מוללה את שולי המדים, וסילקה מהם גרגר אבק בלתי נראה. "אני מצטערת. הנחתי שמישהי שעד גיל עשרים ושמונה לא ניהלה מערכת יחסים רצינית עם גבר היא, את יודעת. נו, חובבת נשים". היא גירדה מאחורי אוזנה, משכה בכתפיה והסתכלה לרגע על התקרה. "וגם בחרת להשתתף בהלח"ה בהפריה מלאכותית, ולא, כאילו, בשיטה המקובלת של חיכוך איברים עם טייס שיש לו ביצי יהלומים. אז חשבתי. הנחתי. סליחה. אני מתנצלת".

אם חשבה גד שהטיעונים האלו ירגיעו את טלי, היא טעתה. ההוכחות הנוספות לפגיעה בפרטיותה גרמו לטלי לאבד שליטה ולרעוד כולה.

"מאיפה את יודעת את כל הפרטיים האישיים החסויים האלה, ומה פתאום את מרשה לעצמך להניח הנחות?" סיננה מבעד לשיניים חשוקות, ורק כשאמרה את המשפט הבינה שיש בו משום הודאה חלקית.

"רגע, רגע", גד עצרה בידיה הארוכות את ידה של טלי המונפת לסטירה שנייה. "שנייה. בואי נעשה את זה בצורה תרבותית, בלי ידיים". היא כיוונה את שתיהן הרחק מהבר. "את נורא יפה כשאת כועסת", הוסיפה. "לא, לא, אל תרביצי, אני אפסיק".

גד הובילה אותן לחלק האחורי של המועדון, שבו היה שולחן גבוה עם כסאות בר עגולים, נטולי משענת גב. הן התיישבו זו מול זו, וטלי הרחיקה את הכיסא מן השולחן כדי להגדיל מעט את המרחק בינה לבין גד, ולשבור את מה שנראה לה כמו ניסיון לאינטימיות.

"אסביר מהתחלה", פתחה גד. "לא, בעצם יש משהו שאני חייבת לעשות קודם".

גד הרכיבה את משקפיה והורתה גם לטלי להתחבר. טלי ראתה את שפתיה נעות בהוראה תת-קולית וכעבור רגע שמעה צפצוף של הודעה חדשה. היא הספיקה לראות שהשולחת היא גד לקסמי ואת הכותרת: המלצה, ואז הסירה ידה הארוכה של גד את המשקפיים מעיניה.

"אז ככה. כשהייתי בתיכון קראתי את המאמר המגניב שלך על התקנת מערכת מומחה בכלי טיס אזרחיים, שמתבססת על התנהגות חסידות בתרמיקות. כבר אז רציתי לראות אותך מככבת. עכשיו, כשיש לי מספיק פלאפלים על הכתף, אני אשכרה יכולה לעשות עם זה משהו.

"עכשיו, כשהקטע הזה ירד מהשולחן דיונים, נתחיל. סגור?" גד נשמעה עניינית, רהוטה, שולטת לגמרי במצב. טלי בהתה בה בעיוורון, תשומת ליבה עדיין הייתה נתונה במלואה לדואר הזה, שכל כך ייחלה לו ועדיין הפתיע אותה כל כך.

"נתחיל בסוף המאה שעברה. כו-לם כבר ידעו שטייסים טובים מגדלים טייסים טובים. זה עובר במשפחה. אבל אז עוד לא היה ברור אם זה גנטיקה או סביבה. את יודעת, אם טייס מוריש לילד שלו תגובות מהירות ואינטליגנציה, או שזה שיש לך אבא שמאתגר אותך ומלמד אותך לסמוך על עצמך, זה מה שעושה אותך טייס טוב. לפני איזה עשר-עשרים שנה הבינו עוד משהו. טייסים טובים לא מגדלים טייסים טובים".

גד עצרה, חיכתה למבט התוהה של טלי, חייכה והמשיכה.

"טייסים טובים מגדלים טייסות טובות. זה הקטע של ג'י גבוה, את מבינה? הוא פוגע באיכות של הזרע באופן גבולי. לא לגמרי, אבל מספיק כדי לסנן את הזרעים החלשים, של הבנים. נו, איך קוראים לזה? גמטות של כרומוזום Y".

גד עצרה ללגום מעט מהמשקה שלה.

"את יודעת", המשיכה, "קראתי פעם סטטיסטיקה שתשעים וחמש אחוז מהילדים של טייסי קרב היו בנות. אבל זה היה סופר מסווג כי פחדו שכל הטייסים יברחו אם הם יבינו את זה. אחר כך, כשיצאנו מהאטמוספרה, התברר ששם הם ממש נהיים עקרים, ואז התחילו לבקש מהם תרומות זרע לפני שהם יוצאים לחלל. בשלב הזה כבר לא יכלו יותר להסתיר את זה מכולם.

"תחשבי, כאילו, זה אבסורד. כמה שאתה יותר טוב, יש לך פחות סיכוי להעביר את הגנים שלך. כזה, אנטי ברירה טבעית."

גד התחילה לצחוק. היא תפסה את ראשה בין כפות ידיה, התקפלה לכיוון השולחן, הכתה על ברכיה, ועיניה דמעו.

"לא. באמת. תחשבי על זה," היא אמרה, בין גלים של צחוק. "זה אנטי ברירה. חוסר ברירה."

טלי יישרה את הגו, הסתכלה על גד, הרימה גבות, תופפה בכף רגלה על הרצפה, וניסתה להבהיר בכל דרך אפשרית שהיא לא חושבת שמה שגד אמרה מצחיק.

"טוב. סליחה." גד השתתקה לרגע, והמשיכה רגועה יותר. "אני מתכוונת שככל שהיית טייס יותר טוב, הייתה לך הסתברות יותר נמוכה להעביר את הגנים שלך הלאה. ואם התעקשת על בנים היה לך עוד פחות סיכוי. וככה בעצם התחילו את הקטע של הלח"ה, כאילו, לחבר בין טייסים וטייסות באנונימיות, רק בשביל הגנים. כדי שכשהתינוקות האלה יגדלו יהיה לישראל חיל אוויר פיצוצי, הכי מעולה בעולם".

גד נעצה בטלי מבט רב משמעות. "זה פשיסטי, לא נראה לך? אפילו גזעני". ואז משכה בכתפיה. "אבל מי אני שאשפוט, אני רק עובדת כאן".

טלי קימטה את מצחה. היא מעולם לא חשבה במונחים כאלה על היריון למען חיל האוויר. המצטרפות סוננו בקפידה, והובהרו להן ציפיות הצבא מהן, אבל התוכנית הייתה התנדבותית. היא בחרה להצטרף מרצונה, ולבת שלה תהיה אפשרות לסרב לכשתגדל, הלא כן? עכשיו כבר הייתה קשובה יותר. היא השעינה את סנטרה על כף היד וחיכתה שגד תמשיך.

"אז זהו, שבשנים האחרונות מישהו מהקודקודים למעלה כנראה התאפס על עצמו, והבין שאין מטרה לארגן דווקא טייסים גברים. כאילו, גם טייסות זה כנראה בסדר אם הגנים שלהן מספיק טובים. ואז באה עוד מישהי ואמרה שאם ככה אז בואו ניקח גנים של ביצית וגנים של עוד ביצית, ובכלל נוציא את הגברים מהמשוואה. כאילו, לא ייצא לנו תינוק בן, נכון. אבל במעבדה, בחיתוך ושחבור ושכפול דנ"א, אפשר ליצור נקבה. תינוקת". כעת שילבה גד את ידיה והשפילה את מבטה. "זה מה שקרה אצלך. זאת אומרת, זאת הסיבה שאני יודעת שאת אמורה ללדת בת, ושאני יודעת גם, נו. מי האבא, אמא, אהמ, אבאמא שלה".

טלי נעצה מבט בגד, שהסתכלה בתקרה, על השטיח, לעבר החלונות, לכל מקום שיהיה רחוק מעיניה של טלי. היא ניסתה להפנים את מה שגד לא אמרה במפורש. מה את אמורה להגיד כשאת פוגשת לראשונה את מי שלוקחת חלק ביצירת חיים חדשים בתוכך?

"עכשיו תרשי לי לגעת?" לחשה גד, עדיין בלי להביט ישירות בעיניה של טלי. טלי חשבה שגד הרבה יותר נחמדה ונעימה עכשיו, ואולי הבוטות של הרושם הראשוני בעצם חיפתה על בושה וביישנות.

טלי התלבטה רגע, הביטה ימינה ושמאלה לוודא שהן עדיין לבד, ובמקום להשיב, סובבה את כיסאה הלאה מן השולחן, הרימה את חולצתה וחשפה את בטנה. גד ירדה על ברכיה ודידתה עליהן עד שמיקמה את עצמה בין ירכיה של טלי, מלטפת בקצות האצבעות את העור שהתעגל סביב הטבור, בטן זעירה של חודש שלישי, בקושי מובחנת, מקפלת בתוכה ניצני כרס עצומת ממדים שתגיע בעוד כחצי שנה.

כמו שמעה את מחשבותיה של טלי החלה גד למלמל: "אוי. איך הייתי רוצה לראות אותך עוד חצי שנה. כולך עגולה ומתוחה סביב האוצר שבתוכך, להעביר את היד כמה מילימטרים מעל לעור השדיים הכבדים הנפוחים, ולראות איך הפטמה שלך מזדקפת כדי לפגוש את המגע המתגרה שלי, ומקבלת אותי בטיפה קטנה של קולוסטרום חלבי.

"ואז הייתי מניחה את האוזן על הבטן שלך לשמוע את הבת שלך", גד עצרה, כמו כדי לקבל אישור. "את הבת שלנו". היא בלעה מעט רוק והמשיכה. "לשמוע אותה נעה בתוך הבטן הכל כך עגולה שלך, והייתי מלטפת אותך מקצה לקצה עד שהיית מתקמרת ונפתחת".

גד התנערה, כמסלקת מעיניה את התמונה העתידית. "מצטערת על הפיוטיות", חייכה. "אין דבר יותר סקסי בעיניי מאישה בהיריון". אט-אט היא התקרבה אל טלי על ברכיה, עד שהמרחק ביניהן הצטמק לסנטימטרים ספורים.

"הלוואי שיכולתי לשמוע אותה מכאן. הלוואי שהיא הייתה גדולה מספיק להבין אותי". גד הניחה את לחיה על בטנה של טלי, שמצאה את עצמה אוחזת בחוזקה בשולי השולחן ומנסה לעצור את התחושות השוטפות אותה. מאיפה זה הגיע? ליטוף קטן, ציפורנים מעוגלות אוחזות בבשרך, נשימה קטנה על הטבור, אישה כורעת מעריצה בין ירכיך, וכבר את מפשקת רגלים ומתמוססת? מה, כל כך הרבה זמן עבר מאז שמישהי נגעה בך, עד שאיבדת את הראש לגמרי?

טלי הסתכלה ימינה, הסתכלה שמאלה, הסתכלה מעלה על התקרה. רק לא על גד. רק לא לאבד שליטה. מראית עין של חסינות מראיתעיןשלחסינות מראיתעיןשלחסינות. נשימתה התקצרה והדופק שלה דהר. הגוף של גד, בין רגליה, הבעיר אותה ולא הותיר מקום להיגיון.

על השולחן ליד כיסאה של גד היא ראתה תיק עור קטן, מעוטר ציור, וחשבה על דרך מילוט.

"גד". אמרה. גרונה יבַש וקולה נשמע לה צרוד מהרגיל. "גד, מה זה הציור על התיק שלך?"

גד הסתובבה להתבונן בתיק שלה, וכשהתרחקה טלי יכלה שוב לנשום, ולהשתדל לחשוב. לפחות לנסות להשתדל.

"אה, זו טייכה. אלת הגורל". אמרה גד. על התיק היה מצויר גשר פיקוד של אונייה, ועליו אישה לבושה טוגה שכיסתה כתף אחת וחשפה שד שני, ידה האחת אוחזת בקרן והשנייה בהגה הספינה. "גורל. פחח. כל הקטע הזה עם גלגל של גורל זה שטויות. היא אוחזת בהגה, כמו כל נווטת טובה. הגורל לא מתהפך על מי ששולטת בו ומכוונת אותו".

גד הפכה את התיק. בצידו השני היה ציור של אישה בעלת ארבע ידיים, יושבת בשיכול רגליים על פרח לוטוס ומטבעות זורמים מכף ידה. "וזאת לאקשמי", המשיכה גד. "הגרסה היותר הודית. גמישה, לא?"

גד הניחה לתיק, וחזרה והתקרבה לטלי, וטלי חשבה שהיא עולה בלהבות, ואם לא תזיז את עצמה משם, בשניות הקרובות היא לא תוכל יותר לשלוט בגורלה. רק להיסחף אחר תגובות הגוף.

"אני מוכרחה ללכת לשירותים", פלטה, וקמה ממקומה עוד לפני שסיימה את המשפט. "מבטיחה לחזור. שתי קטנות גג".

טלי הלכה במהירות, כמעט נתקלת בשולחנות וכיסאות, עד שהגיעה אל שירותי הנשים. שם האטה, עמדה מול הראי והביטה בעיני בבואתה. היא התכופפה לעבר הכיור, שטפה את פניה במים הקרים, הרטיבה את שיערה, ניערה אותו לסילוק עודפי המים, ועמדה שוב מול הראי. לחייה היו סמוקות מעט ושפתיה פשוקות.

"אז?" שאלה טלי. "מה את מתכוונת לעשות?" הדמות שבראי לא השיבה, אבל הקול הדהד בחלל הקטן, והעיניים החומות הביטו בה בתחינה. "אם את חוזרת לשם, זה אומר סקס. את מסוגלת לזה?"

היא זקפה גבות, וקולה התעבה מעט. "את מסוגלת להגיד לא? בשנייה שהיא תיגע בך שוב, לא תהיי מסוגלת להגיד לא. האצבעות שלה. אלוהים. אבל זה לא ניצול שלך, ואת לא משלמת לה. זה לא זיון לצורך העלאה בדרגה. היא כבר חתמה לך על המלצה. היא כבר". טלי בלעה רוק והמשיכה. "היא כבר עשתה לך ילדה. מה, לא מעניין אותך לדעת מי יהיה ההורה השני של הילדה שלך?"

ואז חייכה אל הראי, ונדה בראשה לשלילה. "לא, לא ממש מעניין. זה לא הקטע כאן. הכל לגיטימי כשהגוף הוא זה שסוחף". טלי הרגישה שוב את מגע אצבעותיה של גד על בטנה ובחלק הפנימי של ירכיה, והגב שלה הצטמרר. "זה לא ייתפס כחולשה? ומה אם נגב הדביל ישמע על זה?" עצרו אותה עוד שתי תהיות.

גופה התנועע מעט מצד לצד, מתלבט, פוסח על שתי הסעיפים, עד שהישירה שוב מבט אל הראי. "על הזין שלי נגב וכל התינוקות שלו. אני קובעת את הגורל שלי". טלי יישרה מעט את החולצה, הביטה בראי פעם אחרונה ויצאה מחדר השירותים אל חלל המועדון.

המועדון היה שקט וחשוך. הברמן הרובוטי עמד ללא ניע. חלקיקי אבק עמדו באוויר. טלי הסתכלה ימינה ושמאלה ולא ראתה את גד. אחר כך קראה לה, שלוש פעמים, בקול הולך ומתגבר. "גד!"

שום תשובה לא נשמעה. לרגע חשבה טלי לשאול את המוזג הרובוטי, אבל ידעה שיכולות התקשורת שלו מוגבלות. היא רצה החוצה ולא ראתה דבר, לא ראתה איש. או אישה. בחניה, ליד הרחפת שלה, לא חנה אף כלי רכב. לאן נעלמה כל השעה האחרונה? האם הדברים קרו באמת, או שדמיינה אותם?

טלי חזרה פנימה אל המועדון וניגשה לשולחן שבו ישבו. היא העבירה יד על מושב הכיסא שישבה עליו קודם, וחשה בשאריות של חום. זה, לפחות, קרה באמת. והכיסא של גד? כשנגעה בו, מצאה על המושב חוט אדום ודק. טלי אחזה את החוט בידה ותהתה. האם גד לבשה משהו אדום, או שלבשה מדים? היא כבר לא הייתה בטוחה.

המשקפיים של טלי הבהבו אליה. ידיעה בנושא תוכנית הלח"ה. היא קראה את הידיעה בהיסח הדעת ונותרה חסרת נשימה. חיל האוויר הכריז שעל מנת לעודד טייסות להשתתף בתוכנית הלח"ה, ההשתתפות תזכה את הטייסת בשתי חתימות המלצה. וזה אומר ש–

עוד הודעה הבהבה במשקפיים. בקשתה של טלי להתקבל לקורס מפקדי חלליות אושרה, על סמך שלוש החתימות שברשותה. פקודת העברה מחכה לה בבסיס. טלי קראה את ההודעה שוב ושוב ובקושי הצליחה להפנים את משמעותה. היא בהתה באוויר לרגע. מה, ככה? ככה מתהפך הגורל בן רגע?

הדרך חזרה לבסיס עברה על טלי כבתוך חלום. רק לרגעים בודדים היא העזה להעלות בדעתה שמאוויה עומדים להתגשם. שוב ושוב ניסתה להבין מה בדיוק קרה לה. כשהגיעה לחדרה היא התחברה שוב לרשת וניסתה לדלות עוד מידע על גד לקסמי. ללא תוצאות. כאילו האדמה פצתה את פיה ובלעה אותה. אפילו התיק הצבאי הרשמי, היבשושי, שקראה ממש לפני הפגישה, נעלם ולא היה זמין כעת. כשפנתה לתוכנית הלח"ה וביקשה מידע על ההורה האחר של העובר שהיא נושאת, נאמר לה שמידע כזה יימסר אך ורק לבתה, כשתגיע זו לבגרות. אחרי כמה שבועות היא הפסיקה לחפש. היא הייתה עמוסה עד מעל לראש עם לימודים בקורס, ולאושר מסתגלים מהר.

אבל ליד דרגש השינה שלה תלתה טלי תמונה. תמונה של אישה הודית יושבת בשיכול רגליים, למרגלותיה הררי מטבעות. שיהיה. לא מזיק. הלא צריך להכניס קצת צבע לתא החללית הזעיר, קצת אישיות. במסגרת של התמונה טמנה חוט אדום קצר, שעליו שמרה בקנאות בשבועות האלו. וכשתיוולד בתה, היא תתלה את התמונה מעל העריסה שלה. שיהיה. למזל.

---

ערכה: גלי אחיטוב