חבורת נערים בבית ספר מסתורי, נלחמים ברוע ומתמודדים עם אהבה, קסמים ועם ההוראה לא להיכנס ליער האסור. נשמע מוכר? אבל לא מדובר בביקורת על הארי פוטר, אלא על ספר הביכורים של דנה פינס "קללת המלאכים: קולו של איש חי מת".

הספר מגולל את קורותיה של חבורת נערים ונערות בפנימייה לאומנויות הנמצאת על קרקע מקוללת, וקללה איומה רובצת על בית הספר ועל תלמידיו. במהלך הספר הנערים והנערות לומדים על תפקידם בהסרת הקללה, על ההיסטוריה המשפחתית שלהם, מתמודדים עם אובדן ועוד. אולם למרבה הצער הדמיון העלילתי ל"הארי פוטר", שהודגש גם בפרסומים השיווקיים של המו"ל, אינה מספיקה לכתיבת ספר מוצלח. אפילו היכרות בסיסית עם לקסיקון טרקי-סיטי יכלה להציל את הספר מכשלים מוכרים רבים.

עלילת הספר מתרחשת באקדמיה לאמנים צעירים, אך באותה מידה היא יכלה להתרחש באקדמיה למחול או בבית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל. במהלך יותר מ-400 עמודים אפשר לספור את כמות שיעורי האמנות על אצבעות כף יד אחת. מרכיב היצירה אינו מניע את העלילה ואינו משמש לאפיון הדמויות.

גם לא מוסבר היכן הוא נמצא – האם בעולמנו, בעולם מקביל או בעולם מדומיין. תיאור בית הספר מזכיר קתדרלה והשימוש הרב שנעשה בו בעץ, לצד תיאור היער העבות המקיף אותו, מזכיר סביבה אירופית. אך לרוב הדמויות יש שמות עבריים: אמוץ, נתנאלה, רני ויורם. הניגוד הזה מבלבל מקשה להתחבר לשמות ולמקום.

גם אפיון הדמויות לוקה בחסר, ולכל אורך העלילה אף אחת מהן לא מפתחת עומק, אישיות או כל רגש זולת אהבה – המוטיב המרכזי של הספר. וגם האהבה הזאת היא שטחית ולא אמינה. סיפור האהבה הראשי והמשני מתפתחים באופן לא אמין, ללא עומק וללא הצדקה פרט לקידום העלילה. בנוסף ההתנהגות של הדמויות תלושה מהמציאות וקריקטורית. גם בספר פנטזיה, שדורש מהקורא מידה כלשהי של השעיית הספק, אך עדיין התנהגות אנושית אמורה להישאר אנושית ומוכרת.

בהתאם לתבנית הז'אנרית המוכרת לכל קוראי הפנטזיה, קל לנחש לאן תוביל העלילה, וניכר שהסופרת לא התאמצה במיוחד להוסיף חידושים משלה. יתר על כן, במקום להשתמש ברמזים מטרימים שיחשפו טיפין-טיפין מה עשוי לקרות בהמשך, פינס מעדיפה להשתמש בפטיש 5 קילו מטרים ומקפידה להסביר כל רמז אפשרי. לדוגמה, במקום לתת לקורא להבין מדוע שם משפחתה של אחת הדמויות הוא בלנקו, היא טורחת להסביר שמשמעות השם היא "לבן", בתור סיפור שעוסק מלכתחילה במלאכים לבנים ושחורים.

עלילת "קללת המלאכים" גם אינה מהודקת מספיק. מרכיבים משמעותיים מופעים רק כשהדמויות זקוקות להן וכך גם רבות מדמויות המשנה. למעשה, נדמה לא פעם שהעלילה לא נבנית אלא פשוט נוחתת על הקורא. לדוגמה מפל מסתורי שמעניק כוח מיוחד מתגלה פתאום בשלב קריטי בסיפור. אף ששום רמז לקיומו לא הופיע קודם לכן, הדמויות יודעת משום מה את חשיבות המפל ומה הוא יכול לעשות. שוב ושוב נדמה שהסופרת שולפת שפן מהכובע כל פעם שצריך להוסיף מורכבות לעלילה, ודאוס אקס מכינה כל פעם שצריך לחלץ דמות ממצב קשה.

אז את המקום, הדמויות והעלילה כבר הזכרתי, וכולם מלאי פגמים. מה בנוגע לסגנון הכתיבה עצמו? ובכן, עשרות העמודים הראשונים טובעים בתיאורים מעיקים – פסקאות על גבי פסקאות המתארות את הדמויות. קריאת הקטעים האלה דרשה ממני מאמץ רב. בהמשך הספר נוצר פינג פונג בין התרחשויות מהעבר להתרחשויות בהווה, אך בשל הכתיבה הלא מיומנת, המעבר הלוך ושוב הזה בין הזמנים מייגע ומקשה על רצף הקריאה. וכמו להוסיף חטא על פשע, החזרה לעבר איננה לינארית, וכך אפשר באותו פרק לחזור מאה שנה אחורה, לאחר מכן 13 שנה ואז 93 שנה אחורה, עם גיחות להווה בין לבין.

פח נוסף שהסופרת נפלה בו הוא שימוש יתר בתיאורי רגשות ופעולות של הדמויות, גם כשזה אמור להיות מובן מאליו מהדיאלוג, "'אז… מה אתה עושה כאן?' היא שאלה בהיסוס", לדוגמה. אותה הפרזה ניכרת גם בתיאור המרחב של הסיפור והסברי הדמויות, בשעה שהיה מוטב להציג את המקרה ולהניח לקורא להסיק מסקנות בעצמו. הכול מוגש באופן מוגזם, הפוגע בחוויית הקריאה.

בשונה מספרי נוער רבים שמבוגרים יכולים ליהנות מהם, הספר אינו מומלץ כלל לקוראים מבוגרים. למעשה, הוא לא יתאים אפילו לתיכוניסטים שמחפשים ספרים מורכבים ופותחים. "קללת המלאכים" פונה לפיכך לבני נוער בגיל חטיבת הביניים, שלפעמים מוכן למחול על איכות ספרותית דלה תמורת עלילה ודמויות בנות גילם. עם זאת, גם הם יוכלו למצוא בקלות ספרים איכותיים יותר לשכבת הגיל שלהם.

(הוצאת אופיר ביכורים, 2018. 446 עמודים).