המסע המופלא, סרטו של הייאו מיאזאקי, הוא סרט מאופק. סרט העושה שימוש באמצעים קולנועיים קלאסיים ופשוטים כדי להשיג תוצאה יוצאת דופן. סיפורה של הילדה צ'יהירו היוצאת למסע מופלא בעקבות כשרונו המופלא של אביה להגיע תמיד (כפי הנראה) למקום הלא נכון.

צ'יהירו היא ילדה קטנה עם בעיות גדולות. הוריה גוררים אותה הרחק מחבריה, מתעלמים ממצוקותיה, טרוניותיה וקיטוריה – וכל זאת לא בכדי: צ'יהירו, כמו רבים מבני גילה, היא ילדה מפונקת ומעצבנת, או כך לפחות היא מצטיירת בפתיחתו של הסרט. במהלך הסרט תעבור צ'יהירו תהליך התבגרות. היא תלמד ידידות מהי, היא תזכה במידת האחריות, ואפילו רוח השטות הטיפוסית לבנות גילה תסור ממנה (ולוּ רק באופן זמני).

צ'יהירו נגררת על ידי הוריה להרפתקה בה לא חפצה. עוד בתחילת הסרט, כשהם נסמכים על בטחון בלתי מסויג בעולם הקפיטליסטי המודרני, מצליחים הוריה של צ'יהירו להפוך את עצמם (וכמעט גם את בִּתם) לחזירים מפוטמים היטב – באמירה מקאברית משהו על תרבות השפע המודרנית. כעת על צ'יהירו למצוא את דרכה בעולם הרוחות והשדים אליו נקלעה, לשחרר את הוריה ולנוס על נפשה, לא בטרם תחזיר אותם לצורתם המקורית.

ילדה קטנה ננטשת בארץ לא ארץ, שם תפגוש בידידים חדשים ובאויבים מטילי מורא; ארץ המנוהלת על ידי המכשפה הטובה והמכשפה הרעה; ארץ של דרקונים ושל פיות של אלים ושל מפלצות; ארץ שהצופה המערבי הממוצע (וכותב שורות אלה בכללם) יפספס בוודאי את משמעויותיה העמוקות יותר, כיוון שהן מכוונות לתרבות אחרת, לעולם אחר, זר ומוזר לפחות כמו עולמה של צ'יהירו.

ובכל זאת הסיפור נשמע מוכר, נכון? לא בכדי. ההשוואה לקוסם מארץ עוץ או לעליסה בארץ הפלאות מתבקשת. אפילו שביל חלוקי הנחל הלבנים, אותו חוצה צ'יהירו בדרכה אל העולם הקסום הממתין לה, מהווה פרפראזה על דרך הלבנים הצהובות של דורותי.

הייאקו מיאזאקי, הנחשב לגדול בימאי האנימה (אנימציה יפנית) ביפן, אינו מרגיש כל צורך לתרץ את העובדה שהוא עוסק באנימציה ולא בקולנוע עם שחקנים חיים. בתרבות הקולנוע היפני, האנימה תופס מקום של כבוד ואינו מוגבל, כבמערב, לז'אנרים המכוונים לילדים. זו גם הסיבה ש'המסע המופלא', גם אם הוא מציית לחוקי הז'אנרים בו הוא פועל – ז'אנר ההרפתקה והאגדה המודרנית – הוא אינו נוהג כסרט אנימציה מן המניין.

לא תמצאו כאן תנועות מצלמה יוצאות דופן, נופים הלקוחים מסיוטו של דרקון מוכה שחפת, דמויות מטורפות השרות שירים של מחזמר בעת שהן אמורות לברוח על נפשן. לא תמצאו כאן גם הומור דביק או סרקסטי (תלוי בחברת ההפקה) המכה בצופה כאחוז תזזית. דיסני זה לא; זה גם לא דרימוורקס. במקום זה, תמצאו בסרט עולם קסום של דימויים ויצורים המנסים לשרוד בעולם שאינו מושלם, עולם זר ומטיל מורא לא פחות משהוא מוכר וידוע. עולם המתנהג ברגעים מסוימים כסרט אירופי קאמרי, ולא כסרט הרפתקאות ואקשן.

יכולתו של מיאזאקי ליצור דמויות אמינות ואנושיות מתבלטת דווקא בסביבה המקיאוולית אליה דמויותיו נקלעו. משחקן של הדמויות משכנע כל כך עד שלעתים ניתן לשכוח שהמדובר ביצירי עפרון ומכחול. יכולתן של הדמויות המונפשות להביע רגשות אמיתיים נתמך על-ידי יכולתו המדהימה של מיאזאקי לצייר עולם ולהנפיש אותו בדרך המעניקה למושג ההנפשה רובד נוסף.

ארצו של מיאזאקי הקוסם היא ארץ מלאה בכל טוב. גלריה של טיפוסים, דמויות ויצורים. דמויות ראשיות המשחקות בפאסון של כוכבים הוליוודיים גדולים, דמויות משנה מעוצבות להפליא, וכולם שואבים את נשמתם מהקסם השורה בכל. העולם המופלא של מיאזאקי מלא ביופי נדיר שמזכיר לעתים את הקולנוע הציורי של קורוסאווה. חלק מהנופים נראים כאילו הם נלקחו מתוך 'ראן' או 'קאגמושה'. זהו עולם של אלים ושל רוחות, עולם של מעלה ועולם של מטה, עולם מורכב ומרובד המהווה בסופו של דבר רקע וזירה לסיפור ילדים. וסיפור הילדים הזה, באופן לא מפתיע, הוא סיפור אינטליגנטי ומלא קסם ונשמה.

ואם בנשמה עסקינן, הרי שטרם הזכרנו את הפסקול מלא שאר הרוח של ג'ו היסאישי, המלחין הקבוע של מיאזקי. המוסיקה ב'מסע המופלא' יוצרת למעשה את השלמות בעולם הנתון בכאוס. השפעתה על הסרט היא מהותית ולמעשה לא ניתן לדמיין כלל איך היה נראה "המסע המופלא" עם מוסיקה שונה. זוהי מוסיקה שנשמתה נשזרה בנימי הסרט הזה וכשכזו היא מתפקדת ככוח המאחד של הסרט. מוסיקה של האלים.

השילוב בין אנימציה מופלאה של גאון קולנועי אמיתי, תסריט המצליח לגעת בנפשו של הצופה, ומוזיקה של הספירות, משלים מוצר קולנועי מהמם, סרט שהוא על סף השלמות. זהו ללא כל ספק אחד מסרטי הקולנוע הטובים ביותר שהוקרנו בארץ בשנים האחרונות.