המספריים של אדוארד
מאת רמי שלהבת
בסביבות שנות התשעים המוקדמות, כשעוד הייתי חייל, יצא לי לראות את "המספריים של אדוארד" בוידאו. מה שזכרתי מאז היה כמה אפיזודות מהסרט ושמדובר באגדה מקסימה על אדם עם מספריים במקום ידיים וכישרון מולד בגיזום ובעיצוב תסרוקות.
הזכרונות הקטועים האלה הם ההוכחה הראשונה במעלה שלעתים הזכרון יכול להטעות גם כשהוא מדויק לחלוטין. "המספריים של אדוארד" הוא כל המתואר למעלה, אך הרבה יותר מזה.
שלוותה של עיירה אמריקנית טיפוסית מופרעת כאשר נכנסת אליה דמות בלתי טיפוסית בעליל. אדוארד (ג'וני דפ) הוא יצור שהינדס ממציא זקן שגר בטירה אפלה מעל העיירה. השאיפה שלו היתה לברוא אדם באמצעים מכניים – שלד רובוטי, עור מלאכותי חיוור, לב מעוגיה שייצר בפס הייצור המכני שלו, וחינוך טוב. כרבים ממעשי המדע האנושי, אדוארד לא הושלם – ממציאו מת זמן קצר לפני שהספיק להתקין לו את הידיים, ואדוארד נותר עם להבי-מספריים במקום אצבעות.
בתחילת הסרט אדוארד מאומץ על-ידי משפחה אמריקנית טיפוסית בעיר האמריקנית הטיפוסית הנ"ל, והופך במהרה לשיחת היום בעיירה. עבור התושבים במקום, אדוארד הוא השינוי בשיגרה – מעין "פריק" ססגוני שאפשר להתהדר בו בשיחות הסלון. במהרה מתגלים גם כשרונותיו הייחודיים כבעל ידי מספריים, ונשות העיירה נהנות רבות מכשרונו בגיזום הגינות שלהן ובעיצוב שערן. לרוע המזל, זוהי רק ההתחלה. הטבע האנושי גובר, וישנם אנשים המנסים לגרור את אדוארד לסטיותיהם הקטנות – נער שרוצה לגנוב מאביו, עקרת בית הזקוקה נואשות לאהבה – והעניינים מסתבכים. בינתים מתאהב אדוארד בבת הבכורה של המשפחה שאימצה אותו (וינונה ריידר בבלונד), והאהבה החד-צדדית שלו מביאה אותו לשלם מחיר יקר, שסופו לא יכול להיות פשוט. כל זה בתוך מסגרת של סיפור אגדה שמספרת סבתא לנכדתה בלילה מושלג של חג-המולד.
"המספריים של אדוארד" הוא בראש ובראשונה סיפור אגדה מקסים. כצפוי בסרט של טים ברטון, הסרט מרהיב עין, בעיקר כשרואים אותו על מסך רחב, והבמאי הצליח לשמור בו באמנות את אווירת האגדה, ולשלב תוך כדי כך מרכיבים אגדתיים הלקוחים מיצירות כמו הברווזון המכוער ופרנקשנשטיין (כמובן); אך שלא כמו בפרנקנשטיין המקורי, במפלצת – אדוארד – יש לא רק סכנה אלא יופי. יופי פנימי ויופי במעשה ידיו/מספריו. הסכנה עצמה באה יותר מהקושי של הסביבה להתמודד עם החריג שבתוכה, ולא מהחריג עצמו.
ואכן, מעבר לעצם הנסיון ליצור אגדה מודרנית, ברטון מנצל את המסגרת הפנטסטית כדי לעמת את החברה האמריקנית עם הבינוניות שלה. הבינוניות הזו מצויה בכל – העלילה מתרחשת בעיירה אמריקנית טיפוסית לחלוטין, שבה הגברים יוצאים כולם לעבודה באותה שעה וחוזרים יחדיו לבתיהם, והנשים הן עקרות בית רכלניות עם תסרוקות סימטריות (עד בואו של אדוארד, כמובן); עיירה של מסיבות ברביקיו, בתים חד קומתיים ומדשאות; החלום האמריקני. מי שמפֵרַה את החלום הזה היא האישה היחידה במקום שמנסה לעבוד לפרנסתה; אם המשפחה שתאמץ את אדוארד מגיעה לטירה הגותית בה הוא חי במסגרת נסיונותיה הכושלים להתפרנס ממכירת מוצרי קוסמטיקה מדלת לדלת, ובחביבותה היא מחליטה לארח אותו בביתה ומגלגלת בכך את כדור השלג שיפר את בינוניותה של העיירה.
ואכן אדוארד הוא מיוחד, וכצפוי מדבר מיוחד שנכנס ללב הבינוניות, הוא מסוכן; דוקר. הוא מסוכן לעצמו, מסוכן לסובבים אותו ומסוכן, כמובן, גם למי שפוחדים מהשינוי שהוא מביא אתו. הוא גם לא מצויד בכישורים הנחוצים להתמודדות עם עולם בינוני. אחרי הכל, שום בנק לא מקבל כשרון נטו כערובה להצלחה. אדוארד גם לא מוכשר ערכית להתמודד עם מושגי המוסר הבורגני; כששואלים אותו, למשל, מה יעשה אם ימצא תיק מלא בכסף, התשובה המובנת מאליו עבורו היא להשתמש בכסף לרווחת האנשים היקרים לו, בעוד שהמוסר הממוסד דורש למסור את התיק למשטרה. אותו קונפליקט מודגש בעשרות הבטים קטנים וכמעט לא מורגשים בהתנהגות שלו ובהתנהגותם של אנשים כלפיו. יוצא הדופן, מדגיש הסרט, לא יכול להתאקלם בחברה המאדירה את הקונפורמיות.
הקונפליקט הנ"ל הוא בלתי נמנע, ותוצאותיו המוחשיות טראגיות. יחד עם זה, הסרט עצמו אינו טרגדיה. ביקורו של אדוארד בעיירה האמריקנית אמנם לא יצלח, אך בסופו של דבר הוא מוליד יופי, אהבה וזכרונות, וייתכן שאלה חשובים יותר מכל דבר אחר. האגדה, אומר הסרט, גדולה מהחיים עצמם והיא תשרוד גם שנים אחרי שההתרחשויות עצמן אבדו בתהום הנשיה. בכך הסרט מזכיר במידת מה רבים מסיפוריו של קורדווינר סמית', שידע גם הוא להעריך תמיד את המיתוס הטמון בטרגדיה.
"המספריים של אדוארד" הוא בראש ובראשונה סרט יפה, ובכך טמונים הן עוצמתו, והן חולשה קלה בעיצוב הדמויות והליהוק. תושבי העיירה אמנם אמור להיות סטריאוטיפיים, אך לעתים נראה כאילו השחקנים לא זכו להדרכה מספקת, או נבחרו על פי התאמתם לצבעי הסט. עם הדמויות הראשיות אין בעיה כלל – ג'וני דפ משחק מצויין בסרט שהקנה לו את פרסומו הקולנועי המשמעותי הראשון, וינונה ריידר מצליחה איכשהו להתמודד עם התפקיד הלא מעניין שלה, ודיאנה ווסט משחקת מצוין כאם המשפחה המאמצת פג בוגס. חלק מדמויות המשנה מוצלחות פחות, והדבר נכון במיוחד לאנתוני מייקל הול שלא מצליח לשכנע בתור חברה הבריון של וינונה ריידר.
בסקר שנערך באתר עין הדג לפני שלוש שנים הוכתר "המספריים של אדוארד" כסרטו הטוב ביותר של טים ברטון. בין אם זה נכון ובין אם לא, אין ספק שזהו סרט ברטוני טיפוסי – מעוצב מאוד, ססגוני, עתיר רבדים ומרותק מיחסה של החברה האמריקנית לזר ולשונה שבתוכה. בשתי הפעמים בהן ראיתי אותו החוויה היתה שונה מאוד, אולי כיוון שאני השתניתי, אולי בגלל המסך הגדול, ואולי פשוט כי הסרט נצפה אחרת בפעם השניה. האגדה, מסתבר, מתאימה את עצמה לצופה ומשתנה איתו. אך הרי כך זה עם אגדות.
המספרים של אדוארד, 1990. בימוי: טים ברטון.
יום רביעי, 21 במרץ 2007 בשעה 23:06 קישור לתגובה
אכן סרט יפהפה
יום שבת, 20 באוקטובר 2007 בשעה 17:38 קישור לתגובה
מזכיר כיום את ביל…….
טוקיו הוטל
:]
יום רביעי, 06 בפברואר 2008 בשעה 18:42 קישור לתגובה
סרט יפה להפליא מיוחד במינו, שהצפייה בו נותנת עד היום לי בכל אופן תחושה של שלום בין האנשים שלווה והרמוניה.
ממליצה מאוד לצפות בו ולהפיק את התחושות שאני קיבלתי….
יום חמישי, 14 בינואר 2010 בשעה 15:35 קישור לתגובה
בס"ד,
מבחינתי זהו סרט מדהים על חברה אמריקאית פוריטנית שמרנית המעמד הזעיר-בורגני, אנשי עמל ועבודה.הנראית כחיה בהרמוניה ובסחף של חברות, שכנות אך זה לא! האנשים שלא מוכנים לקבל את החריג, והנון-קונפורמיסט לחברתם הנורמטיבית.
הקונפליקט הוא בניגודיות המוצגת בסצנה לאורך כל הסרט – נכון אמנם שיש חריג, ידיים שונות מידי אדם. ודמות מכאנית מעולם הבדיון… מה שדומה לסרט "בינה מלאכותית" – גם דויד היה מין רובוט ולא ילד אמיתי. אלא, שבסרט אנו רואים שגם למה שנתפס כ"חריג" יש כשרונות נפלאים והוא אמן בנשמתו המעצב את הירוק, העצים, המספר נפלא כלבים, נשים. המראה שהחריגות של הידיים היא לא רק דבר מאיים, מסוכן אלא גם מועיל. יוצר אומנות נפלאה – שכולם נלהבו ממנה בשכונה… וזה מה שהפך את אדאורד לסלבריטי של השכונה עם כל חריגותו. המום שלו שהקשיש לא הצליח להשלים את ידיו ולכן הן מספריים.
הבימאי טים ברטון – טעון ביקורת קשה כלפי החברה האמריקאית הדוחה, או אדישה למי שלא שווה לה, או דומה לה. והוא כאילו מדבר מתוך אדוארד… ובכך עושה השלכה מטאפורית או תמית על הדמות של אדוארד שדרכה יש מסר מאד סמלי, משמעותי, פסיכולוגי ותמי של כל הסרט עד סופו.
הסבתא שהיא קים בעצמה מספרת לנכדתה סיפור והיא קול הדובר הדיאגטי חיצוני וברקע נוצרת מטה דיאגטית או סינכרון חיצוני א-דיאגטי…כי מעבר לחלון יש שלג, והיא מבקשת מהנכדה להתעטף טוב בשמיכה. הסיפור הוא רחוק וישן. והוא לא נמצא באותו מרחב וזמן של התמונה הנשקפת בחוץ…. חוסר תיאום המראה על קומפוזיציה לא מאוזנת בין קול הדובר לבין התמונה הנשקפת בחוץ.
ובעצם, הסרט מתחיל מקול הדובר. מהרעיון של האגדה הזו שנותרה לגור בזיכרונות של הסבתא קים… ולדעתי, הסרט יפה מאד. מרתק, מרגש ומשקף את היותנו בני-אדם לא פתוחים לקבל את הזר, האחר – גם אם הוא שונה מאתנו. ויש ללמוד מהסרט רבות. יש פריימים של תמונות סגורות, ויש לונג שוט של כל העיירה מרחוק, ואת הטירה, הצבעים הירוקים של הגינה בטירה השונים באופן צורני מהטירה האפרורית, המכאנית המזכירה איזה מפעל של רובוטים… ושם בתקרת הטירה בונה העכביש העצוב את מאהלו. שם אדוארד נמצא. ואז הוא לא היה בקבוצת סיכון עד שחדר לעיירה לפרבר המראה כביכול שלווה, פסטורליקה ושגרתיות – אך הכל כאילו למראית עין, כי הכל רוחש, רועש מתחת לפני השטח.
נפלא כרמיתי.
יום שישי, 07 במאי 2010 בשעה 13:21 קישור לתגובה
מזכיר טיפה את האגדה של פינוקיו..
זקן שמייצר בובה בגלל שרצה ילד כל ימי חייו/ מכונאי זקן שהכין רובוט
כל ילדי שכונה צוחקים על פינוקיו/ העיר לא מקבלת את ה"מפלצת" החדשה בעיר
שמשון ויובב/ חברה הבריון של ויונה ריידר (לפי מה שהבנתי מחברתי שסיפרה לי ,הוא נגדו..)
יום שבת, 19 ביוני 2010 בשעה 18:52 קישור לתגובה
אוקיי . זה הסרט הכי יפה שראיתי מכל חיי !! אני ממש אוהבת את הסרט הזה . זה סרט אל זה שאם אתה יוצא דופן אז שונאים אותך . וזה ממש לא נכון יואו סרט מהמם !
נ.ב
אתם לא מבינים איך בכיתי אחרי זה . יואו נכון היה את הקטע שהיה את הארוחת ערב ואז הוא לא הצליח לאכול כי היידים שלו … הוא רצה אפון וכל הזמן נפל . איזה דפוק הג'ים הזה ! יואו אז בקיצור הבמאי מלך ! ♥
יום ראשון, 20 ביוני 2010 בשעה 13:23 קישור לתגובה
סרט מאוד עמוק, מרגש , ומדהים. ג'וני דפ , כרגיל , משחק מדהים.
ניתן ממש לחוות את האווירה …
נהנתי מאוד מאוד מאוד , הסוף מרגש, בכיתי
מומליצה בחום!
יום רביעי, 23 ביוני 2010 בשעה 14:28 קישור לתגובה
סרט ממש יפה ומרגש – ג'וני דפ משחק מדהים!
הסוף עצוב כצפוי בסרט של טים ברטון…
סרט מקסים!
יום שני, 25 באוקטובר 2010 בשעה 9:49 קישור לתגובה
אני רוצה לציין דבר אחד , שלבמאי הזה יש דימיון מדהים ולכל התסריטאים !
זה סרט עד כדי כך יפה שאפשר לערוך אותו בבתי ספר ולעשות מחזה בישראל ! (:
אני סוגדת לאדוארד (ג'וני דאפ) הוא שחקן עם פונטציאל מדהים !!!!!!
שימשיכו כך !! ♥
-קלואי- D:
יום שני, 16 במאי 2011 בשעה 14:05 קישור לתגובה
סרט ממש ממש טוב! החוויה שאדוארד חווה במהלך הסרט, היא כמובן קיצונית אך כל אדם יכול להצליח להתחבר לאיזושהי נקודה.. הבדידות, המבטים הנעוצים, אי סתגלות, שוני…
וכמובן שגם בזכות השחקן הכי מדהים בעולם – ג'וני דפ (:
יום שני, 14 באפריל 2014 בשעה 6:55 קישור לתגובה
זה הסרט הכי טוב שראיתי בתור ילד!
הפס קול מדהים ומוסים בידיוק מאווירה שצריך להכנס.
סרט מדהים מכל הבחינות… מוסרית רגשית דרמתית.
יצירה מדהימה!
חג פסח שמח לכולם
יום חמישי, 22 במאי 2014 בשעה 20:44 קישור לתגובה
זה מאוד יפה ומרגש מלא רגשות
יום חמישי, 22 במאי 2014 בשעה 20:46 קישור לתגובה
מלא עוצמה ורגש יש בסרט את כול הרגשות עצב שימחה אהבה בגידה שקרים צחוק
היתלהבטי מאוד מימנו