הקיסר-האל של חולית / פרנק הרברט


פורסם ביום יום ראשון, 26 באוקטובר 2003, בשעה 18:09
שייך למדור ביקורות ספרות

מאת

אזהרה: הביקורת עשויה לגלות פרטים מהספרים הקודמים בסדרת חולית (חולית, משיח חולית, ילדי חולית). אם לא קראתם אותם, קריאת הביקורת על אחריותכם.

dune_ceaser

מאות שנים לאחר מותו של פול מואד'דיב, המשיח שהנהיג את הג'יהאד בניגוד לרצונו והביא לשינוי מוחלט במפה הפוליטית האנושית, בנו, לטו אטראידס השני, המכונה לטו העריץ, יושב על כס הקיסרות האנושית. החברה האנושית נתונה לשלטונו המוחלט ודבר לא נעלם מעיניו או חומק משלטונו. העקלתונים אינם עוד, בעקבות התערבותו, ואספקת הסם של האנושות אפסית. כוחם של הגופים רבי העוצמה המוכרים לנו מהספרים הקודמים – בנות גשרית, הגילדה, אנקס, הבתים הגדולים – צומצם קשות. אראקיס הושקתה ובהיעדר העקלתונים, המדבר הצטמצם, והדררים אינם עוד השבטים העזים בעלי משמעת הברזל של פעם – הם הפכו למוצגים מוזיאוניים, שמנים ממים ומגוחכים. המורדים בשלטונו של לטו מעטים ונתפסים ביעילות.

לטו העריץ הוא שליטה הכל-יכול של האנושות; דמיונו לאדם הולך ופוחת ככל שדגי החול, המשריינים את גופו ונותנים לו כוח ועמידות על-אנושיים, הולכים ומשתלטים על מה שנותר מגופו. כעת עומדת בפניו דילמה קשה הדומה מאד לדילמה שהיה נתון בה אביו בזמנו. החברה האנושית של ימיו נשלטת היטב, מונהגת בכל דבר ודבר, ומבטיחה לחבריה חיים סדורים ובטוחים יחסית. שרידתה של האנושות, כל עוד לטו העריץ מושל, מובטחת.

אבל למרות עמידותו הלא-מצויה של לטו, חייו לא יהיו אינסופיים. הוא מודע לכך שיבוא יום ודגי החול יחזרו אל המדבריות המצטמקים של אראקיס, יחזירו אותו בהדרגה להיות עולם המדבר שהיה מלכתחילה, ולבסוף גם ישיבו את העקלתונים הגדולים לשלטונם. ברור לו כי לאחר שיעלם הגורם רב-העוצמה ששולט באנושות ומסדיר את כל פעולותיה, יחזור המאבק הפוליטי בין הגופים השואפים לשליטה על מקורות העוצמה של האנושות, ובעיקר על הסם המתחדש. לעומת אביו, שזכה לתכונות קפיצת הדרך בשל ההכשרה שזכה לה והסם שנחשף אליו, וכמובן תוכנית הרביה הבררנית של בנות גשרית, לטו העריץ רב עוצמה בהרבה. הוא התעורר לכוחותיו כבר ברחם, הוא זוכה להעצמה שלהם בזכות שנותיו הארוכות והשפעתם של דגי החול על הביולוגיה שלו, והראיה שלו רחבה בהרבה. וכפי שאנו כבר יודעים מ"חולית" הראשון ואילך, הראיה בה ניחנו פול מואד'דיב ולטו היא קללה יותר מאשר ברכה. היא מאלצת את נושאה לנתיב שבו יהיה עבד למאורעות, עבד-עריץ לטובתה של האנושות, נושא באחריות לגורלה לאלפי שנים שיבואו.

"הקיסר-האל של חולית" הוא סיפור מאבקו של לטו אטראידס השני, העריץ, להגיע אל קץ ימיו בדרך שתותיר אחריו אנושות שמוכנה למאבקים שצפויים לה, אנושות ששרידתה מובטחת ככל שיוכל הוא להבטיח אותה. הוא בוחן את בני האדם מסביבו, ובפרט אלה שהוא חש שיש בהם ידע שעשוי להוביל אותו לפתרון הנכון. כך, למשל, הוא דואג לשחזורו של דאנקן אידהו מתאי גופו המתים, שוב ושוב ושוב, בנסיון לדלות ממנו אמת לא ברורה כלשהי. ולאורכו של תהליך זה, שבו הוא מנסה להתמודד עם מלוא מורכבותו של היקום האנושי כדי להותיר אותו במצב הולם, הוא גם נאלץ להתמודד עם שרידי רגשותיו האנושיים; אלה שהוא כבר לא לגמרי בטוח אם הם לטובה או לרעה, אם הוא רוצה בהם או לא.

הספר, כספר שמתבסס על שאלות פילוסופיות ועל הנסיון לפתור אותן, נוטה לעתים להיות ארוך וטרחני לקריאה. רעיונותיו של הרברט על אקולוגיה מופיעים בספר זה מזווית חדשה, כשהפעם האקולוגיה שעמה צריכה האנושות להתמודד היא זו הנוצרת על ידי המבנה החברתי שלה עצמה. דרכו של לטו אל פתרון הבעייתיות שבאקולוגיה הזאת יכולה לעתים לייגע ולהימתח, והיא עמוסה בדיונים פילוסופים מייגעים, שמתבססים לעתים על "קפיצות דרך" שיקשה על הקורא לקבל. קול המונולוג הפנימי, אותו התרגלנו לשמוע מפול אטראידס במשפטים קצרים של תובנה והבחנה, הופך אצל לטו לדיונים ממושכים בינו לבין עצמו, ניתוחים הגיוניים ותהיות ארוכות שנשארות לעתים ללא מענה. וקולו הפנימי של לטו, למרות היותו קולו של מחשב חי בעל יכולת לצפות אל העתיד וביולוגיה זרה ומוזרה, ממשיך להישמע כמו קול אנושי רגיל כמעט לחלוטין. לטו לא משכנע את הקורא בזרות שלו – ואולי טוב שכך, כי קשה לראות איך הקורא היה יכול להזדהות עם קולו המתמיד והמתמשך של לטו שהיה באמת זר לאנושיות.

הרברט מתעמק בספר בסוגיית המבנה שהחברה האנושית כפופה לו, ואומר כמה דברים שנויים במחלוקת אך מעניינים על מרכיביה של החברה בכלל ועל יחסי נשים וגברים בפרט (שאלה שאת ניצניה ניתן היה לזהות כבר בספרים הקודמים, אפילו בעצם מושג "קפיצת הדרך" עצמו – הגבר שיכול לראות במקום שנשים אינן יכולות לראות בו). רעיונות אלה, שסובלים מהתבססות יתרה על הלוגיקה הפנימית של הספר עצמו (הווה אומר, ההיסטוריה הפנימית של הספר "מוכיחה" את נכונותם) מותירים את הקורא – לפחות זה שחולק עליהם – ללא אמון מספק באמינותו של הספר ושל הרעיונות המובעים בו.

אך למרות בעיותיו של "הקיסר-האל של חולית", הוא ספר מרתק ובהחלט ראוי לקריאה, ובלי ספק יותר מאשר ספרי הקדימונים התפלים. מכיוון שקראתי אותם בקרבת זמן זה לזה, לא יכולתי שלא להבחין בגדולתו של הרברט – ההעמקה הפילוסופית והרעיונית, התובנות האקולוגיות במובן הרחב של המילה, ההולכות ומתרחבות מספר לספר – לעומת רדידות ההמשכונים שלא הוא כתב, שלא הכילו דבר פרט לאקשן זול. לחובבי היקום של חולית, זהו ספר חובה, שנותן – שוב – זווית חדשה על השאלות המרתקות שחוזרות לכל אורך הסדרה.

(הוצאת עם עובד, 2003. תרגום: דורית לנדס. 527 עמודים)

שני פול מואד'דיב – השוואה ביקורתית של חולית ומשיח חולית

הקיסר-האל של חולית – פרק לדוגמה



תגובות

  1. מאת ilan:

    הכותב לא הבין את הספר וחבל – זהו לדעתי הספר המורכב והמעניין ביותר מבין ספרי חולית – יש בו ביקורת סמויה על הדת וכוהני הדת כמו לדוגמא בשלטון הכנסיה הנוצרית או מוסד הרבנות – או הצורך שלנו במנהיגים ובאלים אמתיים או מזוייפים – הרעיונות בספר קשים מאוד להבנה בקריאה ראשונה אבל מי שיתאמץ יהנה

  2. מאת ורד טוכטרמן:

    מותק, "הכותב", כדבריך, נקרא "ורד". זה כתוב למעלה, קצת מתחת לכותרת. אולי אפשר להמליץ לך שלפני שאתה מנסה להבין ספרים מורכבים וביקורות סמויות וגלויות ושאר ירקות, תלמד איך מזהים מגדר? יש מצב שזה יעזור לך יותר בחיים.

  3. מאת ניר:

    באופן כללי מסכים עם הביקורת שלך, ורד, נהנתי לקרוא (עכשיו עשית לי חשק לחזור לקרוא שוב את כל הסדרה..)

    הספר עצמו מאוד מאוד עמוק ופילוסופי, אני חושב שבספר הזה ניתן באמת לראות בצורה הכי בולטת את ההבדל בין פרנק הרברט לקדימונים שנכתבו אחרי מותו. יש התמקדות רבה בפילוסופיה פוליטית ובממשל, רואים פה מעין מודל אפלטוני-אוטופי, של מצב בו הפילוסוף, המשכיל שרואה לעתיד, הוא זה שמנהל את העניינים.
    אני מסכים במיוחד עם הפסקה הלפני אחרונה – הבעייה היא שלעומת ספרים אחרים שמציגים איזשהי סנריו מסויים, הספר הזה מציג "אמיתות" שבאות מחצי אל. נראה כאילו הרברט פשוט קובע עובדות בשטח ושוב מתבסס על העולם הפנימי שהוא בעצמו יצר, ולא על משהו קיים – וגורם לי לתהות האם באמת מעניינת אותי פילוסופיה מוכתבת שלא ברור עד כמה קשורה לעולמנו אנו.
    ולכן, אני רק לא מסכים עם הסיכום. אני חושב שבעוד שהספרים הקודמים הצליחו לשלב עומק מדהים יחד עם עלילה מרתקת, בספר הרביעי העלילה קצת הולכת לאיבוד (מה מצפים כשהגיבור יודע הכל..) , מה שמשאיר אותנו עם ספר פילוסופי גרידא. בהתחשב במה שציינתי מקודם, אני אישית מעדיף לקרוא את כתבי אפלטון ואחרים מאשר לשמוע את זה מחצי אל משועמם. לכן, אני מתוודה שהיה לי מאוד קשה לסיים את הספר, והוא היה רחוק מלהיות "מרתק" לטעמי. כמובן שזה על טעם ועל ריח, אבל אני לא חושב שכל אוהבי חולית יתחברו לספר הזה. ולמען האמת, אני חושב שאף אחד מספרי ההמשך, גם של פרנק, לא מגיע לרמה של ספר "חולית" הראשון, שהוא פשוט יצירת מופת (שעומדת גם בפני עצמה), והספר הזה הכי רחוק ממנו בסדרה.

הוספת תגובה