צילום: פליפה סלגדו, Unsplash

הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.

ג'ודית מילר הייתה סופרת, עיתונאית, עורכת, מבקרת ופעילה פוליטית. היא הייתה ממייסדי כנס מילפורד, כנס מקצועי שנתי לכותבי וכותבות מדע בדיוני. היא הייתה אחת הנשים הראשונות שהפכו לסופרות מדע בדיוני מקצועיות והתקבלו (במידה מסוימת) לחוג המצומצם של סופרי הז'אנר בשנות ה-40 וה-50. מכל סיפוריה וספריה, היחיד הזמין בעברית הוא "רק אמא".

היא גם הייתה אם לשתי בנות, עובדה שמעניקה רקע מעניין לסיפור שלפנינו.

על הסיפור

מגי מארוול מאושרת. היא בהיריון – והיא מדחיקה כמיטב יכולתה את מה שקורה בעולם החיצון, כלומר, מלחמת העולם השלישית. ידוע שהיא אולי נחשפה לקרינה ובעלה כמעט בטוח נחשף. העיתונים מלאים בסיפורים על רופאים שמדווחים על מוטציות חדשות, אבל מגי משתדלת להתעלם מזה, להשקיע בעבודתה ולכתוב לבעלה הנמצא בחזית. מכתביה מלאים התפעמות מהילדה המבריקה שנולדה להם, שיודעת לדבר לפני שלמדה לזחול. הסיפור מסתיים בשובו של האנק הביתה והגילוי המטריד של המוטציה האמיתית של הילדה.

ברוכים הבאים לסיוט הנורא ביותר של אמהות, שנשאר גם כיום אקטואלי במידה מפחידה.

לא, אינני מתכוונת לכך שילד עלול להיוולד עם פגמים פיזיים, אלא למשהו שחבוי עמוק בסיפור ודרושה יותר מקריאה אחת כדי לזהות אותו – אלימות במשפחה והאיום הטמון בגבר שאיתו בחרת לחלוק את חייך ולהביא ילדים לעולם.

מגי מתלוננת במכתביה להאנק אחרי הלידה שהאחיות והרופאים לא מדברים איתה ושהיא חשה שמסתירים ממנה מידע. היא לא מבינה מה לא בסדר עם הצוות הרפואי שמטפל בה, כי הילדה שלה יפהפיה ומושלמת. היא לא מצליחה לקבל תשובות, והיחס שהיא מקבלת מזכיר באופן חשוד תלונות שנשמעות גם היום מנשים רבות על יחס אטום ומתנשא כלפיהן מצד אנשי רפואה, בלידות ובכלל. אמנם עולם הרפואה כיום פחות פטרנליסטי משהיה באמצע המאה ה-20, אך לצערנו התופעה של אנשי רפואה שמסתירים מידע חשוב מנשים, בשל היותן נשים, עוד לא נעלמה מהעולם.

בנוסף, בין האזהרות של הרופאים ומאמרי ההפחדה בעיתונות צצות עוד ועוד ידיעות שמדברות על רצח תינוקות בידי אביהם. הן מקבלות משנה תוקף כשמתוארת תגובתו של האנק לבתו, כשהוא מגיע לבסוף לחופשה. חשדו מתעורר בתחילה כשהוא רואה שהבת שלו לא מצליחה להתהפך מהגב לבטן. לרגע הוא נרגע, ואפילו צוחק. אולם אז הוא מחפש את ידיה ורגליה ולא מוצא אותן. התגובה המבוהלת שלו הגיונית, אך לא העוצמה שלה. האנק לא סתם נבהל – הוא מבועת. בפסקה האחרונה של הסיפור מתואר איך "ראשו רעד ושריריו התכווצו, בהתפרצות מרירה של היסטריה. אצבעותיו התהדקו סביב ילדתו…" (ע' 337).

אפשר אולי לקוות שאחרי שהוא יירגע, ואחרי שמגי תכין לו כוס תה ותרגיע אותו, הוא יבין שמדובר בסך הכל בשינוי פיזי שאפשר לחיות איתו. גם באמריקה החלופית של הסיפור, שבה פצצות אטום (ברבים!) ממשיכות להתפוצץ כל הזמן ואנשים נחשפים לעוד ועוד קרינה, יש בוודאי תותבים ואפשר לחיות חיים מלאים עם נכות גופנית. אבל הסיפור נקטע בנקודה הזו. כשהאנק מבין שאשתו לא יודעת איך תינוקות אמורים להיראות, וידיו מתהדקות סביב בתו הפגומה בעיניו.

אישה בעולם גברי

מריל, כאמור, פעלה בשדה הגברי מאוד של המדע הבדיוני הקשה של שנות ה-50 וה-50. אם לא די בזה, סיפורה "רק אמא" התפרסם באסטאונדינג, כתב העת המוביל בז'אנר בימים ההם, שפרסם כמעט אך ורק קולות גבריים. סיפור שעוסק בהיריון, לידה וחיים כאישה הממתינה לבעלה, היה ייחודי ושונה מאוד מכל יתר הסיפורים שראו אור בתקופה הזאת.

גם ב"מבחר הסיפורת הבדיונית" – האוסף המייצג יותר מכל את ספרות המדע הבדיוני של התקופה ההיא, הוא הסיפור היחיד שכתבה אישה (סיפור נוסף, "חלכן היה נמזר", כתבו יחד הנרי קטנר וקתרין לוסיל מור, תחת שם העט המשותף לואיס פאג'ט), היחיד שעוסק באימהוּת, והיחיד שמציב אישה במרכזו. הוא גם הסיפור היחיד שנותן עומק מסוים לתפקיד המסורתי שהוגדר עבור נשים בארצות הברית של אמצע המאה ה-20.

נכון, מגי עושה את כל הפעולות המצופות ממנה כאישה וכרעיה – היא יולדת, היא עובדת בתפקיד תומך לחימה, היא מחכה בבית לבעלה ומגדלת את הילדה, ועם זאת היא גם מותחת ביקורת על הצוות הרפואי המטפל בה: היא קוראת לאחות בתינוקייה "הגלדיאטורית", מגדירה את הסבריו של הרופא כ"המון שטויות", ולבסוף מספרת שהייתה צריכה ללמוד הכל בעצמה כי כל מה שלימדו אותה בבית החולים היה שגוי. היא גם מתמודדת לבדה מול טענות הרופאים שאומרים לה שלא הגיוני שהבת שלה מדברת בגיל כל כך צעיר. היחידה שתומכת בה היא חברה שהייתה סייעת לרופא שיניים בצבא.

הדמות שמריל משרטטת לנו בסיפורה היא דמות עמוקה ומעניינת, שמנסה למצוא את מקומה בעולם שאחרים הכתיבו עבורה. לא רק זאת, אלא נראה שבעלה לא מעריך אותה, שכן המחשבה האחרונה שלו, שחותמת את הסיפור, היא שאשתו לא יודעת איך תינוקות אמורים להיראות, ועל כך נאמר – נו באמת. יותר הגיוני להניח שהבעל הוא זה שלא מסוגל להעריך את בתו המבריקה מאשר לחשוב שאישה לא תדע כמה גפיים אמורים להיות לתינוקת.

מריל נעזרת ברקע של מלחמה אטומית, המבטא את החרדה העמוקה ששררה אז מהעידן הגרעיני, שלוש שנים אחרי הירושימה ונגסקי, כדי לספר סיפור שונה לגמרי ממה שנדמה בקריאה ראשונה. זה סיפור על אלימות משפחתית ועל חוסר האונים של נשים מול ממסד רפואי. שני הדברים עדיין אקטואליים, אף על פי שחלפו יותר מ-70 שנה מאז שהסיפור פורסם. הסיפור אומנם קצר – תשעה עמודים בלבד – אבל זה חלק מכוחו. הוא מעביר את הנקודה ועוצר, משאיר את הקוראת עם מחשבות מרירות לפני שתעבור לסיפור הבא.