צילום: אנסטסיה רומנובה, Unsplash

הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.

"מתח פנים" הוא סיפור די סתמי, ואופייני לתקופה שבה הוא נכתב. בהקדמה לסיפור באסופת "מיטב הסיפורת הבדיונית" נכתב שהוא משנת 1952, אבל למעשה הגרסה הזאת היא עיבוד של סיפור קודם שהתפרסם לראשונה עשר שנים לפני כן, בשנת 1942. שם כתב העת שבו התפרסם הסיפור, Super Science Stories, יכול לרמוז על התוכן שלו ועל הדגש הרב שמושם בו על מדע ומדענים.

הסיפור מתחיל בספינת חלל שמתרסקת על עולם שרובו ים, והיבשת האחת שבו מלאה גם היא מקווי מים בכל מיני גדלים. לצוות הספינה ברור שגורלם נגזר למות, אבל למרבה המזל זוהי ספינת זריעה השייכת לצי שלם של ספינות שמטרתן ליישב את הגלקסיה בבני אדם. לשם כך הן מצוידות במתקנים שמאפשרים להן להנדס בני אדם שישרדו במגוון תנאים בעולמות דמויי ארץ. חברי הצוות מגיעים למסקנה שהאפשרות הטובה ביותר היא להנדס אנשים בגודל מיקרוסקופי, שיוכלו לשרוד ולשגשג במקווי המים המתוקים שעל היבשת.

כעת אנו קופצים בזמן 16 דורות קדימה – לא לגמרי ברור מהו אורכו של כל דור – והסיפור יכול להתחיל. המתכון פשוט: קחו אחד מדען זקן (יחסית) שמתעניין בעיקר במדע טהור ובמבנה העולם, הוסיפו אחד מנהיג צעיר ופרגמטי, הקפיצו על אש גבוהה של גילוי פתאומי ולא צפוי שמעורר סקרנות ושאפתנות. התבשיל יוצר את עצמו מכאן – נולדות יוזמות חדשות והן נתקלות בקשיים ובסכנות שאפשר להתגבר עליהם וללמוד מהם לקח חשוב שמוביל להרחבת תמונת העולם ולהבנה מחודשת של תפקיד הגיבורים בפרט והמין האנושי בכלל ביקום. אל תשכחו לתבל בנדיבות בילידים פשוטים אך בעלי חוכמת חיים, שיכולים ללמד את הגיבורים לקח חשוב על עצמם. חשוב, לקראת סיום קשטו בנערה שזקוקה להצלה. הגישו קר.

לעג מכוון?

"מתח פנים" הוא לא סיפור גרוע, ג'יימס בליש היה כותב מיומן והשנים שחלפו בין הכתיבה הראשונית לגרסה שמופיעה בספר אפשרו לו כנראה לשייף את הסיפור. לפחות אני משער שזה היה המצב, שכן לא קראתי את הגרסה מראשית שנות ה-40. אבל גם אין בו שום דבר שמשאיר חותם. זה עוד סיפור הרפתקאות על גברים בעלי יוזמה רבה וכישורים ועל מדענים שמנצחים את העולם וכובשים אותו. סיפור אופייני מאוד לשנות ה-40 וה-50, חוץ מדבר אחד שנחרט בזיכרוני. עד עכשיו לא הצלחתי להחליט סופית אם מה שנראה כמו לעג מר לקולוניאליזם בסיפור הזה נמצא שם באמת, או שמא תיאור ההתיישבות הוא תמים והלעג נובע מנקודת המבט שלי בראשית המאה ה-21.

אי אפשר להתעלם מההקשרים הקולוניאליים של הסיפור הזה, שכן ראשיתו בספינה שמטרתה ליישב את הגלקסיה ומתוארים בו בני אדם שמתיישבים בין צורות חיים מקומיות, אבל מידת הכנות שבתיאור לא לגמרי ברורה לי. נקודת מבט אחת בסיפור מדגישה את ההקשר הקולוניאלי, ואת הצדדים המגוחכים של התפיסה העצמית של המעצמות הקולוניאליסטיות. זוהי נקודת המבט של חד־תאית ששמה פארא (קיצור של Paramecum, או סנדלית בעברית), שמלווה את גיבורינו בהרפתקאותיהם ומייצגת את הילידים הפשוטים אך בעלי חוכמת החיים שכבר הזכרתי. התיאורים שלה את מקומו של האדם בעולמה – 16 דורות אחרי הפלישה ההאנושית – מציגים תמונה מעניינת.

בשלב מסוים היא מספרת לגיבורים את מה שהמין שלה זוכר על הגעת האדם למקווה המים, ומסבירה שבני האדם בבירור לא נועדו לסביבה הזו. מכאן נובעת המסקנה ההגיונית היחידה: שהאדם הגיע מעולם אחר ושמשמעות "המתנה המופלאה" שהאדם ניחן בה, דהיינו היכולת ליצור כלים ולהשתמש בהם, היא שהאדם נועד "לשליטה הרבה יותר גדולה בעולם". (ע' 464) במקום אחר היא מזכירה שהאדם ניחן בדמיון ויצירתיות, תכונות שאינן קיימות אצל תושבי העולם המקוריים. ובסוף הסיפור, על ערש דווי, היא מנחילה לזרים ולגיבורים (וגם לנו) את הלקח: "את זאת לימד אותנו האדם. אין שום דבר שהידע… איננו מסוגל לעשות." (ע' 491)

מנקודת המבט הצינית שלי בראשית המאה ה-21, לאחר ההתפכחות מהאשליה שהמדע הוא תרופת קסם ומתוך מודעות לעוולות הקולוניאליזם, הדברים שהיא אומרת לאורך הסיפור נראים כמו לעג ציני למה שכונה "משא האדם הלבן". אבל מתוך היכרות עם המדע הבדיוני של ראשית שנות ה-40 של המאה ה-20, ועם האווירה של התקופה, אני חושד שבליש היה רציני לחלוטין.

יש באסופה הזו סיפורים נפלאים, יש באסופה הזו סיפורים שבנויים בצורה מבריקה, יש בה סיפורים גרועים. "מתח פנים" הוא לא אף אחד מאלה, הוא רק עוד סיפור הרפתקאות לא מודע לעצמו של "תור הזהב".