צילום: קונור ג'לברט, Unsplash

הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.

רובוט רצחני, נקודות מבט מבלבלות ומסע בריחה בין-כוכבי? מה צריך יותר מזה!

אלפרד בסטר כתב סיפור מדע בדיוני פאלפי ומשוגע, אפל וסוחף, שיגרום לכם לפקפק בכל משפט. לנו, שגדלנו על סרטי טראש/אימה כמו "סיוט ברחוב אלם", ו"יום שישי ה-13" והערצנו את "בבילון 5" ו"מסע בין כוכבים", בסטר הוא מתת שמיים, אבל ייתכן שמי שפחות נלהב מכל אלה יאהב את "פרנהייט פרוע" פחות מאיתנו.

הבסט של בסטר

בסטר נחשב לאחד הסופרים הייחודיים בז'אנר המדע הבדיוני. הוא נודע בכך שנהג לבחור נושאים שונים מהמקובל וכתב בסגנון סוחף ומשוגע – פעמים רבות תוך התייחסות לצדדים המעורפלים של שבירת החוק ופשיעה כדילמות המניעות את הדמויות הראשיות. "פרנהייט פרוע" הוא אחת מפסגות היצירה שלו.

בסטר נחשב לאחד מהסופרים הבולטים בתור הזהב של המדע הבדיוני, החל משנות ה-40 והלאה, לצד אייזק אסימוב, ארתור סי. קלארק ורוברט היינליין, ופרסם כמה מהספרים והסיפורים האהובים בז'אנר. בשנת 1988 הוא היה לזוכה התשיעי בפרס מפעל החיים של אגודת סופרי המדע הבדיוני והפנטזיה בארצות הברית, קצת אחרי קלארק ואסימוב ולפני ריי ברדבורי. אלה הם אבות המדע הבדיוני, כל אחד והדגשים הקטנים שלו במכלול היצירה.

פרנהייט פרוע נחשב לאחד מהסיפורים הפופולריים ביותר של בסטר, והוא מייצג את סגנונו הייחודי. הסיפור עוקב אחר אדם בשם ונדאלר (Vandaleur), שברשותו אנדרואיד יקר ערך שעובד לפי מצוות אדונו. ונדאלר מוצא את עצמו פעם אחר פעם נאלץ לברוח ממקום מושבו אחרי שהאנדרואיד שלו מבצע רצח בלתי מוסבר. ונדאלר לא רוצה להסגיר את האנדרואיד – מקור הפרנסה היחיד שלו, וכך הוא בורח ומשנה את זהותו שוב ושוב.

בסטר מניח לקוראים לזהות לבד את הסיבה להתנהגות הרצחנית של האנדרואיד, שכן כל התקף פורץ כשטמפרטורות הסביבה חוצות רף מסוים. האנדרואיד נע בין תקופות של רגיעה שבהן הוא פועל לפי מצוות אדונו ומפרנס אותו, לבין פרצי פעילות  רצחנית. בעליו מנסה לגלות את הסיבה לפרצי השיגעון של האנדרואיד שלו, אך נאלץ שוב ושוב לנוס על נפשו כשזהותו נחשפת.

התנהגות האנדרואיד ממשיכה להידרדר ואיתה גם התנהגותו של ונדאלר עצמו, שמתחיל לרצוח בעצמו כדי להסתיר את זהותם ולאפשר לו ולאנדרואיד לברוח פעם נוספת. בשלב הזה מתוודע ונדאלר לתיאוריה הפסיכואנליטית של ה"השלכה" – הנטייה של אדם לייחס לאחרים תכונות של עצמו שלא נוח לו להכיר בהן – ומסיק שהרובוט והתנהגותו משפיעים עליו ודוחפים גם אותו להתנהגות אלימה ולא צפויה.

משחקים לנו בראש

"ונדאלר הפיל את הרצועה ועמד מתנשף, עיניו לטושות לעבר היצור שהיה שייך לו
"למה עשית את זה? למה הרגת אותה" שאלתי.
"אינני יודע," עניתי. (ע' 549)

הסיפור מסופר מנקודת מבט משתנה, כשלפעמים קשה לזהות מיהו הדובר. רוב הסיפור מסופר מנקודת מבט של מספר כל יכול, אבל לעיתים קרובות אחת הדמויות מתערבת ומספקת את נקודת המבט שלה, במקום המבט נטול הפניות של המספר. ואם זה לא מבלבל מספיק, הדמות המתערבת מתייחסת אל עצמה לפעמים בגוף ראשון ולפעמים בגוף שלישי, דבר שיוצר תחושה של זהות מעורערת, שקל לפקפק באמינותה וביציבותה הנפשית.

למעשה, אפילו הדובר עצמו לא בטוח בזהותו, כפי שאפשר לראות כבר במשפט הפותח: "הוא איננו יודע מי מאיתנו הוא אני בימים אלה, אבל הם יודעים אמת אחת" (ע' 546). העמימות גדולה עד כדי כך , שפעמים רבות הדובר מחליף בין הגופים באמצע המשפטים עצמם, או אף משתמש בלשון רבים כשברור ששתי הדמויות עושות שני דברים שונים.

המעברים החדים בין נקודות המבט, כשהדובר עצמו מחליף גופים או תודעות, מתגברים במיוחד מאמצע הסיפור והלאה, כאילו הדובר מסתחרר עמוק יותר ויותר אל תהומות השיגעון. אף על פי שברובוט מוטבע תכנות רגיל שאמור לגרום לו לציית לבני אדם ולשרת אותם בהתאם לחוקי הרובוטיקה, יש לו היסטוריה של ונדליזם, הצתות ותקיפה, וכעת הוא התקדם לרצח. בגלל נקודות המבט המתחלפות, קשה לזהות לכל אורך הסיפור מי בדיוק ביצע כל פשע.

הסיפור מתכתב עם חוקי הרובוטיקה של אסימוב, אך במעורפל בלבד. ברור שהאנדרואיד מתוכנת לפעול לפי חוקים מסוימים, ושיש לו פרוטוקול ביצוע פעולות, שמזכיר את חוקי הרובוטיקה המוטבעים במוח הפוזיטרוני של הרובוטים של אסימוב. באחד מהרגעים שבהם ונדאלר והאנדרואיד נסים מהמשטרה, כורז אחד השוטרים שעל האנדרואיד לעצור לפי פקודה רשמית – והאנדרואיד מציית. אבל הסיפור גם שובר את חוקי הרובוטיקה, כי לפי החוק הראשון של הרובוטיקה שום רובוט לא יכול לפגוע באדם.

בסיום ונדאלר והאנדרואיד מכותרים ועומדים להיעצר על שלל פשעיהם. הם נקלעים לתאונה, ובחום האש שהתפרצה האנדרואיד משתגע שוב ואנשי החוק הורגים אותו. אילו בסטר היה מסיים את הסיפור כאן, היה אפשר לקרוא אותו כסיפור מעניין על טרופ הרובוט המשוגע, עם כמה גימיקים נחמדים באמצע. אבל הפיסקה האחרונה טורפת את כל הקלפים – היא מסופרת מנקודת מבטו של ונדאלר בלבד, ובה אנחנו מבינים שהוא השיג אנדרואיד נוסף, ושהאנדרואיד הזה משתולל גם הוא, מפרכס ויוצא למסעות רצחניים אפילו בטמפרטורות קרות, ונקודת המבט מתחלפת שוב בין ונדאלר ובינו.

מהפיסקה הזאת עולה תובנה חדשה ומרתקת – ההשלכה הפסיכולוגית קרתה בכיוון שונה מכפי שחשבנו. לא האנדרואיד היה זה שהשליך את הפסיכוזה שלו על ונדאלר, אלא ונדאלר השליך את שלו על האנדרואיד. כאן בסטר מחבר את כל חלקי הסיפור – הפסיכולוגיה הבעייתית היא אינה זו של האנדרואיד הלא-אנושי שיוצא משליטה, אלא של האדם, שלאורך כל ההתרחשות קבע את הטון.

אתגר תרגומי

סיפורו של בסטר הציב בפני מתרגם האסופה, עמנואל לוטם, אתגר מיוחד – לא רק להעביר לעברית את סגנון כתיבתו הייחודי של בסטר, עם הקצב המשוגע וההתרחשויות הסוחפות, אלא גם לשקף את הגימיק המיוחד – נקודת המבט המשתנה שבה הדובר משתמש בגופים מתחלפים.

זו הייתה משימה מאתגרת במיוחד, והתרשמותנו היא כי הרבה ממה שבסטר ניסה להעביר בצורה הזאת אבד במעבר לעברית –מה שזרם בסיפור המקור והוסיף עניין, נטה לסרבל את הקריאה ונשמע מוזר בנוסח המתורגם. ומאחר שבסטר השתמש בנקודות המבט המתחלפות, כמו גם בלשון ייחודית ובקצב של הסיפור, כדי לשקף את הפסיכוזה והטירוף של הדמות/דמויות, לא בטוח שהתרגום מצליח להעביר את תחושת הטירוף במלואה.

שיכרון חושים

בסטר בחר לסיפורו באנטי-גיבור, טיפוס די מפוקפק. הבחירה הזאת אופיינית גם לסיפורים נוספים של, ובמיוחד לאנטי-גיבור המפורסם ביותר שלו – גולי פויל, מספרו הנודע "פני מועדות לכוכבים". הדמויות שהוא אהב לכתוב עליהן היו אנשים פגומים, שבסטר ניסה לפענח דרכם את הפסיכולוגיה של הנפש האנושית. נראה שהוא ביטא כך גישה שהייתה די מהפכית במדע הבדיוני של תקופתו: שגם בעתיד או במציאות שבה המדע והטכנולוגיה יהיו הרבה יותר מתקדמים, עדיין טבע האדם הוא זה שקובע.

ואכן הנפש נמצאת גם במרכזו של "פרנהייט פרוע", ומוקצנת דרך ההתנהגות הרצחנית של האנדרואיד. דוגמה לכך היא הסינסתזיה – תופעה נדירה של ערבוב חושים, שבו ריח עשוי לעורר חיזיון חזותי מסוים, או שלליטוף יכול להיות צבע בתפיסתו של האדם שחווה את המגע. במידה מסוימת אפשר לראות באופן שבו האנדרואיד משתגע כל פעם שהטמפרטורות עולות ביטוי דומה של עירוב חושים.

תפקיד מהותי לא פחות יש כאמור למנגנון הפסיכואנליטי של ההשלכה – מנגנון ההגנה שבו אדם מייחס לאנשים אחרים את הצדדים השליליים של עצמו, כדי לחסוך מעצמו את ההתמודדות הישירה איתם. עבור בסטר זהו כלי נוסף בעיצוב נפשו המעורערת של ונדאלר ואת אובדן הקשר שלו עם המציאות.

בהקדמה שכתב לאחד מקובצי הסיפורים שלו חשף בסטר שלושה מקורות השראה שהיו לסיפור. לדבריו, נקודת המוצא הראשונה של הסיפור באה מסיפור של מרק טוויין, שתיאר הוצאה להורג של עבד שחור שהרג ילדה לבנה. בדיעבד התברר שהוא כבר רצח קודם לכן, במדינה אחרת, ובעליו לא רצה להפסיד עליו כסף, ולכן הבריח את העבד למדינה אחרת שבה יוכל להתחיל מחדש. את הבסיס הזה לדמותו של ונדאלר והאנדרואיד הוא חיבר עם נתון סטטיסטי שקשר בין עלייה באחוזי הפשיעה לעלייה בטמפרטורה, כלומר שבקיץ הפשיעה גוברת. פיסת המידע הזאת פתרה עבורו את השאלה "למה האנדרואיד רוצח". ולבסוף, ספר פסיכולוגיה על מנגנון ההשלכה סיפק לבסטר את הטוויסט המכריע.

במבט ראשון הסיפור נראה מבלבל. בסטר יורה לכל הכיוונים, עם קצב התרחשויות מהיר ודיאלוגים, אבל העלילה סוחפת, ונקודות המבט המתחלפות והלא-הגיוניות דווקא משרתות היטב את העלילה. המאפיינים האלה של הסיפור מגבירים את הרגשות שצצים במהלך הקריאה והופכים את "פרנהייט פרוע" לאחד הסיפורים המרתקים שנכתבו בתחום. מומלץ מאוד לקרוא את יצירותיו בשפת המקור, מאחר שהשליטה של בסטר בשפה האנגלית ממלאת בהם תפקיד מרכזי במיוחד.

אלפרד בסטר כתב סיפורים אפלים, משוגעים, על דמויות מפוקפקות מוסרית אם לא למעלה מכך, בעולם עתידני. סיפוריו חקרו את גבולות הפשע והפסיכולוגיה האנושית – אבל בצורה כיפית, קלילה וטראשית. זה כנראה לא יתאים לכל אחד – אבל לנו זה נגע בדיוק בכל הנקודות שחיברו אותנו למדע בדיוני מלכתחילה, ולכן אנחנו כל כך אוהבים את הסיפור הזה. אם אהבתם אותו, יש סיכוי טוב שתאהבו כמעט כל דבר שיצא מתחת ידו של בסטר.