למרות שמו, השחקן איננו מספר על שחקני משחקים, ואפילו לא על שחקן אחד. הוא גם איננו מספר על משחקים באופן כללי, ואף לא על משחק אחד באופן פרטני. השחקן הוא אפוא ספר מטעה. הוא מציג עלילה מסוימת, מותחת ומעניינת, אבל מספר סיפור אחר, שונה לגמרי. הוא מציג את עלילותיו של גורגה, שחקן משחקים מוכשר ועטור תהילה, אבל מספר לנו על ה"תרבות", על מבנה חברתי עתידני, על התפשטות וכיבוש במרחבי הגלאקסיות ועל שליטה. בסופו של דבר, שליטה היא מילת המפתח.

השחקן כאמור הוא ספר מטעה. הוא מצטייר כספר טוב מאוד, אבל מתגלה למעשה כספר מצויין.

באנקס עשה לטעמי בספר זה דבר נפלא. הוא השתמש בשחקן, בלוחות המשחקים, בחוקי המשחקים ובאווירת המשחקים כדי לתאר לנו את כל מה שמסביב, פרט למשחקים עצמם. לשווא תתאמצו לחפש מהו המשחק או חוקיו ומה לעזאזל צריך לעשות כדי לנצח. באנקס משאיר את המשחקים עצמם ערטילאיים ככל האפשר, כדי שלא להסיט את תשומת הלב מהעיקר. אמנם אנחנו, כקוראים נאיביים, מנסים מתוך עיקשות, ראייה צרה ובעיקר מתוך קיבעון מחשבתי לנסות בכל זאת להבין את המשחק ואת חוקיו, אך מחמיצים בשל כך את העיקר. רק לקראת הסוף, אנחנו מבינים שלמרות שבסיפור עצמו המשחק הוא חזות הכל, הרי שלמעשה, המשחק הוא בסך הכל כלי סיפורי נהדר.

עלילת השחקן מתארת אפוא את קורותיו של ג'רנאו מוראט גורגה, שחקן משחקים מוכשר, שזכה לתהילה חובקת-כל בעקבות יכולותיו לנצח בכל המשחקים. אבל גורגה חש עייף וחסר עניין, או כמו שהוא עצמו מיטיב לתאר: "הכל נראה… אפור. לפעמים אני חושב שאני חוזר על עצמי, שאפילו משחקים חדשים הם משחקים ישנים בתחפושת, ושכבר אין משהו ששווה לשחק בשבילו". במידה מסוימת, זה הזכיר לי את חוף הפלדה של וארלי. עולם שבע, חסר אתגרים קיומיים, השוקע למנעמי ה"חיים הטובים". אצל באנקס, כמו אצל וארלי, שינויי מין מלאים הינם דבר שבשיגרה והעולם רווי באינטיליגנציה מלאכותית המצילה את בני התמותה, בדרך כלל מידי עצמם. אבל להבדיל אלף אלפי הבדלות, בעולם של באנקס העתיד אינו נתון תחת מטריה קודרת – עובדה המחלצת את האנושות מציפורני המחשבות האובדניות שכה שלטו אצל וארלי.

גורגה הוא נתין ה"תרבות", אימפריה גלקטית הנשלטת בידי מוחות מלאכותיים, המציבה מושבות ענק במסלולים חלליים ומניידת את נתיניה בחלליות עצומות מימדים. כאזרח ה"תרבות", לגורגה יש בלוטות פנימיות טבעיות לשחרור כימיקלים שונים בגוף המיועדים לשפר את תחושותיו או מחשבותיו, או סתם להעצים את טעמו של משקה אלכוהולי. מסביבם של האנשים, סובבים דבורנים, מעין רובוטי-על בעלי שלל תפקידים ויכולות. באנקס מעשיר את יכולתם לתקשר עם הסובבים אותם על-ידי שיוך מצבי-רוח ורגשות לקשת ידועה של צבעים בהם משתמשים הדבורנים החל מלבן עבור כעס וכלה בכתום עבור אושר.

לאור חוסר העניין האתגרי המופגן של גורגה, הוא זוכה לקבל הצעה קוסמת למשחק חדש. בה בעת, זוהי הצעה שאי-אפשר לסרב לה (כדברי 'הסנדק'), בסיטואציה שלא היתה מביישת אף מאפיונר. ההצעה היא לשחק במשחק "אזאד". אזאד הוא גם שמה של האימפריה בה נפוץ המשחק. כה נפוץ עד כי המשחק והאימפריה נקראים בשם אחד. אבל אזאד קטנה מהתרבות, ולהבדיל ממנה, היא מאופיינת כחייתית, גסה ופראית. בקיצור, לא תרבותית.

המשחק של אזאד הוא המפתח לחיים שם, מעין שילוב של בחינות הבגרות, בחינות התואר ובחינות ההסמכה. למנצח מובטח קידום. המנצח, בהא הידיעה, זוכה במשרה הרמה מכל, הקיסר. פשוט וקל. גורגה נענה לאתגר, לומד את המשחק וחוקיו וטס לאימפריה של אזאד כדי להתמודד עם המקומיים, במגרש שלהם, במשחק שלהם. גורגה חושש, כפי שאתם עשויים ודאי לשער, כי אם ינצח במשחק, הוא יתבקש להיות הקיסר. מארגן המשחק מרגיע אותו שלא זו הכוונה, ואכן כך. מצד שני, למה לעשות משהו בצורה ישירה, אם אפשר לעשות משהו אחר בצורה ערמומית.

בתוך העלילה ובינות למסרים שבאנקס מעביר מתגלה גם עולם עתידני עשיר, מורכב ומעניין. כך, בנוסף לדבורנים ולבלוטות הסמים, מוזכר גם כוכב המאופיין על-ידי גל אש המקיף אותו באופן מחזורי. בכל שנה, מתחזקים העצים כנגד תלאות האש, ובכך רק מגבירים את עוצמתה. בשיאה, מכלה האש כמעט את הכל, אך בכך גם הורסת לעצמה את חומרי הבעירה העתידיים, כך שגל האש מצטמק, והמעגל המחזורי מתחיל שוב, בקטן.

ציינתי בתחילה כי שליטה היא מילת המפתח ולכן לא צריך להתבלבל מחזות התרבות של ה"תרבות". ביסוסה של אימפריה גלקטית והשליטה בה אינם מושגים, כידוע, בדרכי נועם. עורמה ותחבלנות הינם כלי הכרחי המאפשר לתרבות להפעיל כוח רב, תחת מסווה מסכה תרבותי.

השחקן הוא אפוא ספר מצויין, העוסק במאפיינים של חברה עתידנית במסגרת עלילה מרתקת ומעניינת. המילה "מומלץ" היא אנדרסטייטמנט.