הכל התחיל, איך

מהסוף נתחיל. מהסרט יצאנו אנחנו, ובשיחה ביודית שוטפת פצחנו… (היי, חרוז לי יצא).

אין ספק, יודה הוא המלך הבלתי מעורער (או במילים אחרות שולת יודה!!!1). כמה קטן … ככה גדול. וחבל שאי אפשר לומר את אותו הדבר על הסרט כולו.

אחרי 'אימת הפנטום' ציפיות גדולות לא היו לי וגם מעליהן הסרט לא התעלה בהרבה. הוא ללא ספק טוב מהחלק הקודם, אבל זאת לא חוכמה כזאת גדולה.

אנאקין סקייווקר (ובקיצור 'אני'), פעם ילד בלונדיני קטן ומעצבן והיום מתמחה ג'דיי (פאדוואן) מעצבן לא פחות שמקבל את משימת הסולו הראשונה שלו ומשוחק בחוסר כשרון בולט על-ידי היידן כריסטנסן. הוא מקופח והוא מסכן – כולם אומרים לו שהוא יהיה אביר הג'דיי הטוב מכולם. כולם – חוץ מהמאסטר שלו, אובי-וון קנובי (יואן מקרגור הנפלא… למרות הזקן) שכל הזמן מנסה להוציא ממנו את המיטב. וכאן לא תמו סבלותיו של אני המסכן שלנו – הוא מאוהב קשות בחברת ילדות – פעם מלכה והיום סנטורית ומנהיגת האופוזיציה – האחת והיחידה פדמה אמידלה, אותה משחקת מי שמתהדרת בתואר "הישראלית לשעבר" נטלי פורטמן – דמות ששמה מעצבן לא פחות ממנה עצמה, מתסרוקותיה הנוראיות ומרמת המשחק שהיא מפגינה. לג'דיי אסור שיהיה מה שיקשור אותו – לא רכוש ולא אישה. אבל באהבה כמו באהבה – אין דבר כזה שאין דבר כזה.

למרבה הנוחות והשמחה, משימתו של אני היא להגן על פדמה בעוד מורו ורבו יוצא לחקור בנוגע לנעשה בכוכב שיושביו מתמחים בהכנת שיבוטים.

במהלך הסרט אנחנו עוברים מכוכב לכוכב: מעיר הבירה – מאחז של בטון וגורדי-שחקים, אל כוכבה של פדמה – רכות, ירק ומים, אל כוכב הולדתו של אני – ימין ושמאל רק חול וחול, אל כוכבם של השיבוטים – ים, רוח, סערה, ואל כוכבם של הבוגדים דמויי היתושים – ככה נראתה פעם רומא (אולי).

יכולתי להמשיך ולהתעכב על העלילה, אבל נדמה היה לי שהיא לא הדבר שלוקאס שם עליו את הדגש. נכון שיש כמה קטעים נחמדים שמזכירים אירועים עתידיים – שכבר ראינו, ומפגישה אותנו עם דמויות חדשות – שכבר פגשנו (זה מה שקורה כשעושים קדימון) אבל חוץ מזה מדובר פה בכרוניקה של מוות ידוע מראש. ואם זה לא מספיק, לוקאס לקה מדי פעם בהתקפים של נסיונות לריגוש יתר של הצופים. כל ניסיון כזה נגמר, במקרה הטוב, בפרצי צחוק מצד הקהל, והחשד שלי הוא שלא זה הרגש שלו ניסה לוקאס לקלוע. במקרים הגרועים יותר זה מוביל לחיפוש היסטרי אחר שקיות הקאה בעקבות עודף סכרין.

לוקאס שם דגש על האפקטים המיוחדים. לצערי, אפילו פה הוא מגזים. רוב הזמן הסרט נראה טוב, נפלא אפילו. אבל בקטעים מסוימים נדמה כי לוקאס קיבל צעצוע חדש ושהוא מפריז בשימוש בו. ברגע שדברים מצולמים מקרוב הם נראים נהדר. הבעיה היא במבט מרחוק, והדבר בולט במיוחד במבטים ממעוף ציפור על עיר/כוכב הבירה שנראה כל-כך לא אמין, כל-כך מלאכותי ובעיקר כל-כך כמו הרקע של משחק מחשב. זה אומנם לא הקטע היחיד שבו ציפיתי לראות דמויות מקפצות מגיחות מצדי-המסך, אבל מאחר שהיו סרטים רבים אחרים בהם יכולנו לחזות בעיר העתיד (בלייד ראנר, האלמנט החמישי ואחרים) זה צורם במיוחד.

אך עם כל הטענות, התוצר הסופי הוא בהחלט מרהיב. מרהיב עד כדיי כך שהסרטים בסדרת המקור, שמבחינה כרונולוגית מתרחשים מאוחר יותר, נראים עוד יותר מיושנים ממה שנראו עד כה.

אל אותם אלה שהסרט מחייב את סקילתם (לוקאס, פורטמן וכריסטנסן) צריך לצרף את ג'ימי סמית שמופיע אומנם בתפקיד קטן אבל עושה זאת באופן מעצבן להחריד (ואולי זה רק הבגדים שהוא לבש). לעומתו, אל החברה הטובים (עד כה יואן מקרגור) אפשר להוסיף את סמואל ל. ג'קסון (מאסטר ווינדו), פרנק אוז (קולו של יודה) וכריסטופר לי (הרוזן דוקו) – שחקנים משכמם ומעלה. כאלה שבכל מצב יתנו את המיטב.

ולסיכום – חזותית יפה כן (לרוב), עלילתית שווה לא. אבל זה מספיק.

לראות רוצו, רוצו. מלחמת הכוכבים זה אחרי הכל!