ב-28 באוקטובר 2000 נוסד "בלי פאניקה", בתחילה כ"עיתון פורום" שבו חברי קהילת המדע הבדיוני והפנטזיה של פורום אורט פרסמו את הגיגיהם ויצירותיהם, ובהמשך אתר עצמאי. ואין טוב יותר מלחגוג 20 שנה לאתר בפרסום סיפורים שמוקדשים לנושא "20 שנה".

---

אור ושברים

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שהבחנתי בשלמות הזאת. הייתי בן חמש, אולי שש. העדשה של הזכוכית מגדלת הייתה שבורה, והסדקים הזדחלו ממוקד השבר וחילקו אותה לחמישה חלקים לא אחידים.  הבטתי דרכה וראיתי את העולם מתפצל לחמישה עולמות כל כך שונים. באחד מהם ראיתי את עצמי; באחר את העץ בחצר, אך הוא היה הפוך וצורתו השתנתה כך שהעלים הדלים שלו דמו לצמרת מלכותית. עוד עולם נראה כמו העולם שלי אך בצבעים שונים מעט, באחר ראיתי קצת מכל האחרים והאחרון היה כל כך מוזר שלא הבנתי אותו כלל. הגילוי הקסים אותי. פיתחתי הרגל – כל פעם שמצאתי כלי זכוכית בבית הייתי מביט דרכו על העולם. ולא רק זה, אלא שאת רובם ניפצתי וצפיתי בהשתאות בתמונה משתנה לנגד עיניי.

אני לא רוצה לדמיין איזה ייסורים העברתי את הוריי. הייתי חסר זהירות, פזיז. לא פעם אבי חבש את החתכים שקיבלתי כגמול על סקרנותי, ואפילו הבהילו אותי פעם לקבל תפרים במרפאת חירום. אני זוכר את בכיה הנוראי של אמי ביום ההוא, ואת אבא מאלץ אותי להבטיח שלא אגע יותר בזכוכית שבורה ללא השגחתו.

ההשתאות שחשתי כלפי חתיכות זכוכית לא נזנחה גם כשגדלתי קצת, אם כי מצאתי לעצמי עוד פלאים שעוררו את תהיותיי. אבי, שהיה אסטרונום חובב, קנה לי טלסקופ והציב אותו בחלון חדרי. הוא לימד אותי את שמות כוכבי הלכת של מערכת השמש והסביר לי שהכוכבים שאנו רואים הם אור של שמשות שבערו לפני מיליונים רבים של שנים. הרעיון של האור הקסים אותי, ולא חדלתי לתהות לגביו. הייתי מאיר בפנסים דרך עדשות ומשתאה מהצורות המתעוותות של האור. אבא הראה לי איך ליצור קשת בענן באמצעות פנס, דבק וכוס מים ואני לא ידעתי את נפשי.

אני חושב שאיש לא הופתע כשמצאתי את עצמי כמאסטרנט צעיר במחלקה לפיזיקה באוניברסיטת תל אביב. הוריי, שתמיד ייחלו שאמצא קריירה יציבה, רוו נחת ממני – לזמן קצר. הילה, ידידה שהכרתי אז, התעניינה מאוד במשהו שנקרא "מטפורה", שאני בכלל חשבתי שהוא קשור לבישול. זמן לא רב אחרי שהיא לקחה אותי לסדנה, ניפצתי את הציפיות של הורי כפי שניפצתי כלי זכוכית כה רבים בחיי וזנחתי את הקריירה האקדמאית שלי במטרה להפוך למטפור.

---

סתיו

הייתי בן עשרים ושלוש כשפגשתי את סתיו בפעם הראשונה. מוזר לי לחשוב על מי שהייתי אז. זמן רב חשבתי על הזיכרונות הללו כזיכרונות של אדם אחר, שבדרך מסתורית התגנבו אל תודעתי כמו קרני שמש המתגנבות בין חריציו של חלון סגור.

ניהלתי אז מועדון מטפורה קטן בקמפוס, שמדי פעם קיימנו בו הופעות.

"אתה חייב להסביר לי איך אתה עושה את זה!" אמרה ועיניה ברקו.

הייתי בחדר המועדון והכנתי את אחד הניסויים שלי, שעם השנים נהיו מורכבים יותר. הייתי עסוק בסידור פיסות הזכוכית הדקות שהיו פזורות על השולחן כשהיא פרצה אל תוך החדר כרוח סערה.

"תצטרכי להיות קצת יותר ספציפית", עניתי לה עוד לפני שהסטתי את מבטי ממערך העדשות שכמעט סיימתי לסדר.

"בבקשה", הפצירה בי, בהתעלמות גמורה מדבריי.

כשהרמתי את מבטי ראיתי אותה. היא לא הייתה זרה לחלוטין, חלפתי על פניה פה ושם בקמפוס. היינו באוניברסיטה באותן שנים, אבל מעולם לא החלפנו מילה או אפילו ישבנו באותה כיתה. אך זכרתי אותה, וזכרתי שהבחנתי בה יותר מפעם אחת בשנות לימודיי. המילה יפהפייה עושה לה עוול, אך אני לא מכיר מילה מתאימה יותר. שיערה החום סודר בקפידה. פנייה היו עדינות, עיניה בהקו במבט סקרן ומעמיק.

"אני ראיתי את ההופעה האחרונה שלכם, אתמול בערב. זה הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו מאז", אמרה בשקט. היא נעצה בי מבט עמוק, נשכה את שפתה התחתונה ושאלה "אתה בן, נכון? אני סתיו".

נהגתי לפתוח כל מופע במשפט, "שלום, אני בן, והערב אני אוביל אתכם אל הלא נודע והלא יאומן". לכן לא הופתעתי כלל שהיא הכירה את שמי, אך עדיין, הרגשתי את החום עולה בפניי כשביטאה את שמי.

"אז איך זה עובד?! בחיים לא ראיתי דבר כזה מופלא. איך שגרמתם לאורות לרקד על הבמה, ואיך הם טיילו בין הקהל כאילו הם אנשים". אחת מידיה לפתה בחזקה את האצבעות של ידה השנייה. "אני נשבעת לך! כשהושטתי יד לגעת באחד מאנשי האור ממש הרגשתי אותו!" היא עמדה כך שעה קלה במבט חולמני עד שהתפכחה.

"אם אני אירשם לחוג שלכם –"

"זה לא חוג", תיקנתי.

"– גם אני אוכל לעשות את זה?" סיימה.

"השאלה האמיתית היא מה כל כך אהבת במופע?"

"את הכול כמובן!" עיניה ברקו.

"זה לא מספיק! את נכנסת לפה ואמרת לי שאת רוצה ללמוד מטפורה בגלל שראית מופע, והיו שם אורות! וזה היה יפה!"

היא בהתה בי.

"זה כמו לומר שמשורר יכתוב שירה כי הוא אוהב עפרונות. הנמכתי את קולי והבטתי בעיניה". האורות הם רק הכלי! ומעבר לכך, לכל מטפור יש כלים משלו".

היא הביטה בי בבלבול מוחלט.

הרמתי את אחת העדשות שלי, זאת ששברתי רק הבוקר בפטיש ואיזמל זעירים. כיביתי את האור בחדר, והבטתי דרך העדשה בקרני השמש הזעירות שהתגנבו פנימה מבעד לתריסים הפתוחים למחצה. סובבתי את העדשה עד שראיתי איך צורת האור מתגמשת, איך הצבע משתנה מעט. באותו רגע, כמו בכל פעם שהשתמשתי במטפורה, הרגשתי את זה. קצת קשה להסביר את התחושה, אבל אם אתם הורים דמיינו שאתם מביטים בילד שלכם מחייך, או שאולי אתם מביטים בכלבה שלכם משחקת. תרגישו את החמימות עוטפת אתכם, חושו את ליבכם מתרחב. הצלחתם? אז אולי אתם מסוגלים לדמיין רסיס מהתחושה שמטפור מרגיש ברגע הביצוע.

הנחתי את העדשה וסגרתי את התריס. אך במקום שקרני השמש שעד כה הזדחלו דרך התריס ייעלמו, הן החלו להתפרק לרסיסי אור זעירים וצבעוניים. הרסיסים פרחו אל תקרת החדר והאירו אותו כשלל כוכבים צבעוניים.

"אבל איך?" הלחישה הצליחה להגיע אלי מעבר לכף היד העדינה שכיסתה כעת את פיה.

"מטפור צריך להיות מוקסם ממשהו בעולם הזה, הוא צריך שיהיה משהו שיקסים אותו עד כדי כך שהוא ירגיש שפשוט לא מספיק להתבונן בו, שהוא חייב לרצות להיות חלק ממנו".

הושטתי לה את העדשה ונתתי לה להתבונן דרכה בראי שהכנתי עבור הניסוי, כבר חרטתי על הראי הזה את הכתובת, כך שכל אדם עם הכלי המתאים יוכל להפעיל את הניסוי. זוהי טכניקה קצת שונה של מטפורה. היא לא קשורה בהכרח לחריטה אלא יותר למשמעות של החריטה עבור המטפור. במובן מסוים זה כמו לחרוט על עץ את השמות שלך ושל אהובת ליבך, כדי שתמיד תזכרו את הרגע שחוויתם זה עתה.

"מה את רואה?"

"אני רואה את עצמי, אבל העדשה שבורה, אז –"

"אז את רואה כמה גרסאות של עצמך".

"כן…"

"תתמקדי באחת מהן… יופי, נהדר! עכשיו תורידי את העדשה".

ראיתי את הכתובת על הראי מהבהבת ולפתע פתאום הופיעה סתיו נוספת. היא הייתה מוארכת, צבעה היה לבן וכמעט בלתי נראה עם התאורה הלבנה מסביב. היא עמדה מול סתיו והביטה בה. מאוד התגאיתי בניסוי הזה. יום אחד הוא יהפוך למופע מרהיב.

סתיו האמיתית עמדה משותקת במקומה ובהתה בסתיו החדשה מעתיקה את תנועותיה, כאילו עמדה מול ראי.

"תביטי שוב בעדשה", לחשתי. "עכשיו תתמקדי בכולן יחד ושוב תורידי אותה".

גם החיבור הזה עבד. סתיו עמדה מוקפת בגרסאות שונות של עצמה – אחת מוארכת, אחת קצת מעוותת, אחת עם צבעים לא אחידים. כולן נעו בתנועות ראי אליה.

סובבתי את הראי והן התנדפו.

"תלמד אותי?" לחשה.

"מאז שהייתי מאוד צעיר", התחלתי לומר, והיא סבה לעברי והביטה עמוק לתוך עיניי, "תמיד הייתי מוקסם מאור, ממראות ועדשות שבורות, וההשפעה שלהן על האור, זאת התשוקה שלי". השתתקתי וספגתי את מבטה. הוא היה עמוק ומבין, מסוג המבטים הנדירים שנחרתים לך במוח ולא דועכים לעולם.

"מה שראית עכשיו, ועל הבמה, זו התשוקה שלי לאור. את לא תוכלי לבצע את הדברים שאני עושה מפני שהתשוקות שלך שונות משלי". אכזבה התגנבה אל פניה. "את כן תוכלי לבצע דברים משלך!" מיהרתי להוסיף. "את תוכלי לקחת חלק בדברים שמרתקים אותך ומרטיטים את ליבך, אך בשביל זה תהיי חייבת להבין מה הם". האם היה זה ניצוץ של הבנה בעיניה? "מטפור צריך להיות מוקסם ממשהו בעולם", התחלתי שוב. "לא די להיות מוקסם מהתשוקה של אדם אחר. אם את באמת רוצה ללמוד מטפורה את צריכה להבין מה מקסים אותך בעולם הזה? מהו הדבר שלא די לך להתבונן בו ואת חייבת לקחת בו חלק?"

“אני…" גמגמה.

"זה בסדר", אמרתי. "תחשבי על זה. תחזרי כשתדעי מהי התשוקה שלך ואז תוכלי ללמוד!"

התבוננתי בה כשהלכה ומיד התחרטתי על שנתתי לה ללכת ככה.

להפתעתי היא חזרה כבר באותו ערב. היא לא מצאה את התשוקה שלה, או לפחות לא את זו שתאפשר לה ללמוד מטפורה. כך היא נהגה לספר על היום שבו נפגשנו. היא נהגה לספר שהיא ראתה בי משהו, משהו בדרך שבה הבטתי בה. היא תמיד אמרה שזו הייתה התשוקה שלה.

---

מראות ופונקציות

"מה זה, רק עכשיו התעוררת?" קולה של רונה נשמע מהטלפון. "תתאפס על עצמך! השעה אחת עשרה וחצי בצהריים – אני מגיעה לשים אצלך את טלי בעוד חצי שעה".

רונה ניתקה את השיחה. ניסיתי לחזור לישון אך קולה הצורם המשיך להדהד בראשי. כמעט כל מגע עם רונה עורר אותי לתהות איך אישה כזאת גידלה דבר עדין ויפה כמו סתויק שלי. אך מחשבות על סתיו רק ישאירו אותי באפלת המיטה והבת שלי עמדה להגיע. על כן גירדתי את עצמי מהמיטה, הדלקתי את המנורה הקטנה שנחה על השידה ונעמדתי מול הראי. המסגרת המעוטרת פרחים ורדרדים תמיד עוררה בי דחף להחליף אותו, אך כמו בכל בוקר השתדלתי להתעלם.

מעברו השני של הראי זעפו לעברי פניי העייפות. רק אמש שמתי לב שהקמט על המצח שלי נתן לי מראה זקן ועייף. שעות השינה הרבות לא העלימו אותו. פתחתי את המגירה המקושטת שקנינו יחד עם הראי שאני חייב להחליף, והוצאתי משם את המוצוסקופ, מכשיר קטן בגודל של סוללה עם שתי עדשות קטנות בצדדים. תמיד התגאיתי בהמצאה הזאת – הצלחתי לדחוק לתוך המוצוסקופ עשרים ואחת עדשות בעוביים משתנים. חלקן היו כמובן שבורות במקצת, תמיד העדפתי אותן ככה. כמנהגי מדי בוקר סובבתי אחת מהמסגרות העדינות של המכשיר וקירבתי אותו אל פניי. הבטתי מבעד לעינית הקטנה בהשתקפות המנורה בראי והתרכזתי בניצוצות הצבע השבורים שהשתקפו בו. עצמתי עיניים וראיתי בתודעתי את התוהו של האורות השבורים מתארגן לו. יצרתי אותו בראשי לצורה ברורה, שבה מיקדתי את כל תודעתי.

הסרתי את המכשיר. ידעתי מה תהיה התוצאה עוד לפני שפקחתי את עיניי – מולי עמד אותו זקן עייף וחסר ערך. לא ציפיתי שמשהו ישתנה הבוקר, אך הייתי חייב לנסות גם הפעם.

עד שסבתא רונה התפרצה פנימה בלי לדפוק אפילו בדלת כבר הספקתי להתגלח, להתרענן ואפילו ללבוש את פני האיש המתפקד שלי. הרשיתי לעצמי לתהות בפעם המיליון אם טעיתי כששכפלתי לה מפתח. "מי זה פה מתוקה? הנה אבא!" צווחה הסבתא.

"די, סבתא, אני כבר בת אחת עשרה! אני לא תינוקת", אמרה טלי. פרצופה היה מדוכדך כשחלפה על פניי בדרכה אל חדרה.

"היא במצב רוח נוראי כבר מאתמול". רונה בהתה בי בעיניים גדולות ומאשימות. "בֶּנִי, אתה חייב לקחת את עצמך בידיים. כל העניין הזה שלך מתחיל להגיע אליה". קולה התרכך מעט, "עברו כבר חמש שנים".

התאפקתי לא לומר לה שכל אחד היה מדוכדך אחרי יומיים של בילוי ההטפות הבלתי פוסקות שלה. במקום זה פשוט אמרתי בפעם המאה, "זה בן".

ההערה זיכתה אותי בפרצוף זועף. אולי פשוט הייתי צריך להגיד את מה שרציתי. לא שהתוצאה הייתה אחרת.

אחרי כוס קפה ושטיפה נוספת שאני חייב להתחיל לצאת מהבית, ושההכנסה מבית הספר למטפורה לא שווה הרבה אם אני לא עושה כלום, הצלחתי לגרום לה לעזוב. הייתי גאה בעצמי שלא דחפתי אותה החוצה בכוח.

---

"טולי?" אמרתי בשעה שפתחתי את הדלת בעדינות והתבוננתי בחמודה שלי, שטמנה את פניה בכרית שלה. היא אפילו לא טרחה להוריד את התיק מגבה. ניגשתי אליה וליטפתי את שערה. היה לה השיער של סתויק שלי. נשמתי עמוקות לבלוע את העצב והמשכתי, "מה קורה טול? אפילו שלום לא אמרת לאבא שלך, אחרי יומיים שלא ראית אותי", אמרתי בקול הרך ביותר שיכולתי. חישלתי את עצמי לתגובה הבלתי נמנעת.

"די כבר אבא! די! רק חזרתי!"

הכרתי טוב מדי את מצב הרוח הזה שלה. השארתי את ידי על ראשה.

"אוקיי, מעולה! גישה חיובית זה טוב, אז את מוכנה ליום של הפתעות?"

"די כבר!" היא צעקה שוב, אך שמעתי את החיוך שמסתתר על הכרית.

"מה קרה טולי? שוב נדבקת ברגזנות סבתות?"

"אבא!" היא ניסתה להתלונן אך לא הצליחה לעצור את גל הצחוק שהרטיט את כל גופה. ואז המלאכית שלי סוף סוף הסתובבה וחיבקה אותי. כשהרפתה ממני היא תקעה שוב את ראשה בכרית וצעקה לתוכה. כשהתרוממה לבסוף אי אפשר היה לעצור אותה: "רות העלתה תמונה מקלאודיפרז! אחותה הגדולה לקחה אותה וזה היה נראה מווושלם!!!"

הנהנתי בחיוך. אילו הייתי עוקב אחרי כל שיגעון שלה לא היה נשאר במוחי מקום לכלום.
"ואז רות אמרה לדיאנה שגם היא צריכה ללכת, אבל דיאנה בכלל לא מעניין אותה". היא עצרה והביטה בי כדי לוודא שאני עדיין מקשיב. הנהנתי. "אז דיאנה דיברה איתי והראתה לי מלא תמונות שלה ושאלה אותי איזה לשים בסטורי. אבל אני ניסיתי להסביר לה שהיא כבר שמה היום יותר מידי בסטורי ולא כדאי –"

"לא משנה!" הכריזה לאחר שתיקה קלה. "בקיצור, בסוף דיאנה אמרה לי שהיא חושבת שלה זה לא מתאים, אבל היא לגמרייי תבוא איתי אם אני רוצה, ואז אמרתי שזה רחוק, אבל רות רוצה ללכת שוב, אז אחותה אמרה שהיא מוכנה לקחת את כולנו. אבל אז המורה אורית אמרה שיש מבחן במתמטיקה!" היא סיימה את הנאום בצניחה חופשית לתוך הכרית שלה וצעקה לתוכה שוב.

תפסתי רק את הסיום, אבל זה הספיק לי כדי להבין מה קורה כאן. הייתי צריך לדעת שמדובר במתמטיקה. העולם שלה תמיד נהיה קצת עוד יותר דרמטי כשזה היה הנושא.

"זה בסדר טולי, בואי נסתכל על זה ביחד ואם צריך אני יכול…"

"לא! לא רוצה!" היא קטעה אותי. "למה זה קיים בכלל? מה אני לומדת את זה בכלל?"

"זה יכול להיות מעניין אם תתני לזה צ'אנס", אמרתי לאט.

"כבר נתתי!" היא צווחה עלי. במשבר המתמטיקה הקודם ניסיתי להראות לה סרטונים שמסבירים בשפה פשוטה איך רעיונות מתמטיים הובילו לשלל המצאות לאורך ההיסטוריה. הסתכלנו על גיאומטריה של פירמידות, על מנועים שפעלו על קפיץ וגלגלי שיניים ועל מפות כוכבים. חשבתי שאולי אם היא תתנתק מהקושי הטכני היא תמצא בזה עניין. טעיתי, איבדתי אותה כשבאחד הסרטונים על מערכת השמש הופיע הסבר על כוח המשיכה שכלל המון משוואות ופונקציות.

"אולי נשב ביחד וננסה למצוא בזה עניין כלשהו? ראיתי לא מזמן סרטון ממש מעניין על–"

"אל תתחיל שוב עם הסרטונים על הפוקציות", היא צווחה לעברי בשפתיים קפוצות ומבט חודר ורציני, ואז צנחה שוב אל תוך הכרית.

"את שם, טולי?" לחשתי. המשכתי ללטף את ראשה בעדינות.

"אני מרגישה כמו פוקציה!" יבבה.

---

עשיתי כמיטב יכולתי לעודד אותה, אך כשעזבתי לבסוף את החדר היא עדיין צעקה לתוך הכרית שלה דברי גנאי על תורת השברים. ידעתי שבסוף היא תירגע, תעקם את הפרצוף ותשב ללמוד למבחן. בעבר היא היתה צועקת ברחבי הבית, עד שיום אחד סתויק חשבה על הרעיון של הכרית. הרגשתי את החיוך דוהה על פניי ודשדשתי בחוסר חשק אל המטבח כדי להכין כוס קפה.

העיתון שקניתי אתמול, עדיין נח על שולחן המטבח באותו עמוד. תקראו לי מיושן, אך אני מעדיף לקרוא דיו על נייר מאשר לבהות במסך. התיישבתי עם כוס הקפה שלי והרמתי את העיתון. "בתי החולים בצפון בתפוסה מלאה", אמרה הכותרת.

זה בערך כל מה שדיברו עליו בחדשות מאז ש"שחררנו את סוריה", או לפחות כך בחרו להציג זאת בחדשות.

כבר ידעתי מה אני הולך לקרוא שם, אז פשוט רפרפתי. מנהל מחלקת טיפול נמרץ ברמב"ם הזהיר שהם נמצאים על סף קריסה. "מדובר במספר עצום של פצועים. הממשלה התחייבה להעניק להם טיפול בלי כל יחס ליכולות של מערכת הבריאות", הוא צוטט. כאילו שהייתה להם ברירה, אחרי כל ההרס שזרענו שם. סגרתי את העיתון, הוצאתי מכיסי את המוצוסקופ, וסובבתי אותו בידי. ידעתי שאם אצליח לבצע מטפורה, רק ליום אחד, אוכל להקל על כל כך הרבה אנשים. אולי אחרי שאעזור להם אצליח לישון כמו שצריך, אולי אפילו הקמט המגעיל הזה ידהה קצת, חשבתי.

הכנתי לטולי ארוחת צהריים קלילה, שהיא אכלה בפרצוף של כלבלב נטוש וחמקה לחדרה מיד כשסיימה. לאחר מכן שרפתי כמה שעות מול הטלוויזיה והתארגנתי ליציאה.

"טולי, מתוקה, אני יוצא", קראתי בקול הנעים ביותר שלי.

"אוקיי, אבוש". קולה היה עליז שוב. "רות וטליה באות עוד מעט כדי ללמוד איתי", היא אמרה.

אז היא לא תלמד היום. מקסימום היא תתחיל מחר ואני אעזור לה קצת. משכתי בכתפיי. "בהצלחה, מתוקה", עניתי.

יצאתי מהבית. פתחתי את הטלפון והתבוננתי במספר של אוריה והתלבטתי אם להתקשר אליו. זו היתה התלבטות שליוותה אותי כבר מספר ימים, מאז שהחלטתי לבקר בבית הספר. כיוונתי את גוגל מפות אל מרכז תל אביב, אל הכתובת של בית הספר שטכנית היה שלי, אך בפועל ניהל אותו אוריה. אולי בסדנת המטפורה שלו אני אמצא את הדרך לעשות עם עצמי משהו טוב.

---

הודעה

הייתי בן עשרים ותשע כשההודעה הראשונה הגיעה.

פס האור צמח, הוא התפתל וגדל ואז החל לפרוח. הפרח האיר את החדר החשוך בשלל אורות ולבסוף התפצפץ לאבקני אור זעירים, שהלכו ודעכו עד שהחדר הוחשך לחלוטין. הדלקתי את האור בחדר, והבטתי בכיתה. מתי הכיתה הזאת הספיקה לגדול כל כך? ישבו שם לפחות ארבעים תלמידים בשלל גילאים, חלקם היו סטודנטים, שניים-שלושה היו כנראה מרצים והשאר אורחים מזדמנים, שהקשר היחיד שלהם לאוניברסיטה היה דרך מועדון המטפורה שניהלתי בקמפוס.

המועדון הקטן והנידח הפך לעסק רציני, עם מערך שיעורים שתפס לי כמעט כל רגע פנוי ביום. היו כיתות למתחילים וגם כיתות למטפורים מתקדמים מיוחד – אלה שהצליחו להשתמש במטפורה לדברים יותר רציניים מלהטוטי במה. השיטה שימשה למגוון רחב של תחומים: חינוך, תקשורת, אמנות ובמיוחד רפואה. סיפקנו לבתי חולים אביזרים רפואיים שאיש לא חלם עליהם קודם. הייתי גאה בתלמידים שלי. הרגשתי שאני עושה משהו טוב.

אם מישהו היה מספר לי שכך ייראה העתיד, בימים שבהם למדתי מטפורה וביליתי את מרבית זמני במדיטציה ובתהיות על טיב התשוקה שלי לאור, הייתי צוחק עליו. הייתי בטוח שאני התמהוני היחיד שמוכן להקדיש כל כך הרבה זמן ואנרגיה למשהו כמו מטפורה. הכיתה הזאת הייתה כיתת מתחילים, כך שחלק מהתלמידים ראו עכשיו מטפורה מלאה לראשונה בחייהם. ראיתי מולי שלל עיניים פעורות, צמאות לכל פיסת מידע שתאפשר להם לבצע גם הם מופע אורות כמו זה שראו עכשיו.

תמיד אהבתי לסיים שיעורים בפרץ של מוטיבציה. "וכאן סיימנו להיום. תזכרו – עד הפעם הבאה כולכם צריכים לבחור את נושא המטפורה שלכם". לרגע שתקתי, לפני שחייכתי אליהם והוספתי,  "לא לדאוג, תמיד תוכלו לשנות אותו".

סקרתי את הכיתה עד שמבטי נח על סתויק שלי, שנעצה בי את עיניה הגדולות והמחייכות. ידה, שנחה על השולחן, הייתה מעוטרת בטבעת הנישואין שענדתי עליה רק לפני חודשיים. "אבל זה חייב להיות משהו שבאמת מקסים אתכם", אמרתי והשבתי לה חיוך.

---

היום היה קריר ואור פנסי הרחוב נצץ על המדרכות הלחות. סתויק הייתה נרגשת. היא כרכרה סביבי ורקדה כל הדרך הביתה. "ותהיה לנו גינה, תהיה שם מדשאה ונוכל לשכב על הגב ולהביט בעננים", היא עצרה לרגע כדי להביט בעיני ולתת לי נשיקה שובבה לפני שחזרה לקפץ סביבי. "ויהיה לנו אח בסלון. יש בכלל בתים עם אח בסלון בארץ? אם אין אז צריכים לבנות כאלה!"

הבטתי בה בחיוך והמשכתי ללכת. אני זוכר שהייתי שמח, אך אני זוכר שגם היה לי קצת קר, וחשבתי שאין מים חמים בדירה ושיעבור זמן עד שהתנור יתחיל לחמם. וחשבתי גם שאני רעב ושאני לא רוצה לאכול את השאריות ששכבו במקרר.

אילו יכולתי לשלוח לבן של פעם מסר אחד הוא היה "תהנה מההליכה הזאת. תעריך את רגעי הנחת הטהורים האלה". יש רגעים שבאים וחולפים ואז באים שוב. ויש רגעים שחולפים בפעם האחרונה בלי שמספיקים להבחין בהם, ואחרי כן כל שנותר הוא זיכרון עמום והידיעה שלא באמת היית נוכח בהם.

---

ישבתי בסלון ומתחתי את רגליי בזמן שסתויק התעסקה במשהו במטבח. היא הייתה שמחה וזימזמה בקולי קולות את "צוללת צהובה" של החיפושיות. הטלפון שלי צלצל, ועניתי בלי לבדוק מי התקשר.

"בן אביאור?"

"כן?"

"הממ… מדבר זיסמן… דוקטור זיסמן", זכרתי אותו מהבדיקות שעשינו באיכילוב. הוא היה אדם גדול וקצת מגושם.

לרגע השתררה דממה על הקו, שמעתי את נשימותיו הכבדות בטלפון. "אני… מתקשר בנוגע לאשתך", אמר לבסוף. "… כלומר בקשר לבדיקות שלה".

שבוע קודם לכן עשינו בדיקה גנטית בבית החולים. "רעיון טוב לעשות את זה לפני שנכנסים להיריון כדי למנוע אי נעימויות" הסביר לנו הרופא אז.

"יש בעיה?" שאלתי.

"לא בעיה… רק חשש קטן".

רק חשש קטן. לעולם לא אשכח את הדרך שבה הוא אמר את זה. ידעתי מיד שמשהו לא בסדר. הרגשתי שכוח נורא אורב באפלה ורק מחכה לרגע הנכון כדי לרסק את פיסת גן העדן שבה חיינו מאז שנפגשנו.

דוקטור זיסמן הסביר שיש איזשהו רצף גנטי, או השד יודע מה, שעלול להעיד על משהו עם שם מורכב מכדי שאקלוט אותו. הוא תיאר מצב רפואי כלשהו ודיבר על תוחלת חיים. הוא שאל אם אני רוצה שהוא ידבר איתה או שאני מעדיף לדבר איתה בעצמי. לא עזר שהוא הסביר לי שכנראה הכל בסדר אבל הוא רק רוצה לבדוק, רק ליתר ביטחון. לא עזר שלמחרת בבוקר הוא התקשר שוב ואמר לי שיש סיכוי שהוא עשה טעות, שהסיכויים שמשהו לא בסדר הם אפסיים. לא עזר שהוא הוסיף שכנראה הכול בסדר ושאין מה לדאוג. כבר הבטתי בחיה האורבת לנו בחשכה. כבר שאלתי את עצמי איך ייראו חיינו אם היצור יחליט לצאת אל האור. לא אהבתי את התשובות.

לא סיפרתי לסתויק, לא רציתי שתדאג, אך הידיעה ישבה על ליבי כאבן ריחיים בשנים הבאות. מדי פעם הייתי מדמיין את החיה עומדת בחשכה ומביטה בי בלי נוע, כמו מבטיחה לי משהו.

---

הבנה

הגעתי למתחם שבו התקיימה הסדנה של אוריה, אפילו הקדמתי ברבע שעה. משהו בתוכי גיחך למראה הבניינים הנוצצים. אפילו בשיא הסדנאות שהייתי מעביר באוניברסיטה, השיעורים התקיימו במבנה מעוך ששימש עד אז מחסן. למראה הבניין המפואר דמיינתי את הנוכחים בחליפות ועניבות. מה הבחור הזה עשה מהבית ספר שלי? ניגשתי לדוכן קרוב וקניתי לי קפה. ישבתי ליד שולחן קטן שעליו היה מונח אגרטל ריק ומאפרה מלאה והתבוננתי בעוברים ושבים. אנשים עזבו את המתחם המפואר בנינוחות של סוף יום עבודה, רובם לבושים בגדים מחויטים ושיער מסודר ומטופח. העברתי את ידי בשיערי וניסיתי להיזכר מתי הסתרקתי בפעם האחרונה.

הטלפון שלי צלצל. תמונת פניה של טולי בת החמש, יושבת על כתפיי ומחייכת, הופיעה על המסך.

"היי אבוש!" היא דיברה מהר ובהתלהבות. "אבא אולי תיקח אותנו הערב לקלאודיפרז?! בבקשה בבקשה בבקשה". היא נשמעה כל כך כמו סתויק כשהתחננה ככה.

"לא אמרת שיש לך מבחן במתמטיקה?"

"כן, אבל אנחנו נלמד כל היום ואז נלך בערב. וחוץ מזה יש לנו גם את מחר!"

ללכת למופע כשהן צריכות ללמוד למחרת. גם אם הייתי מסכים כבר דמיינתי לעצמי את התלונות של ההורים של חברותיה.

"מה זה בכלל קלאודיפרז?" שאלתי, בלי לשקול את ההשלכות.

פרץ של צעקות מתלהבות ענה לי מעברו השני של הטלפון. נראה שהיא ממש מתרגשת. הרחקתי את הצעקות מאוזני וגיגלתי את קלאודיפרז, "מופע האורות של המאה". ממש הבת של אבא שלה, שמעתי את קולה של סתוויק בראשי חוזר על מה שאמרה כל כך הרבה פעמים. זכרתי את הפעם הראשונה שראיתי מופע כזה בילדותי. זכרתי את הקסם ואת תחושת הפרפרים בבטן. אבל עכשיו כשניסיתי לדמיין את עצמי עומד שם חשבתי רק על התסכול והגועל שחשתי בכל פעם שניסיתי לבצע מטפורה. קירבתי את הטלפון מחדש לאוזני והמתנתי שגל הציוצים הנרגשים ייפסק.

"מצטער מתוקה – זה ממש סמוך למבחן שלך וזה בערב. נלך פעם אחרת". הרגשתי קצת רע לאכזב אותה כך, אבל אחרי הכול זאת האחריות שלי כאבא. הציוצים התחלפו בתחנונים מאוכזבים. פתאום נזכרתי בסדנה. הבטתי בשעון ומלמלתי קללה. כשהבנתי מה אמרתי, שמחתי  לגלות שטולי לא הקשיבה לי מרוב תחנונים.

"מתוקה, אני מאחר לפגישה. בואי נדבר כשאחזור", אמרתי.

הספקתי לשמוע, "רגע אבא בבקשה אבל בבקשה", לפני שניתקתי ויצאתי בצעדים מהירים אל עבר המתחם המפואר.

---

כשנכנסתי ראיתי את אוריה מסביר בלהט רעיון כלשהו לכיתה. הוא לבש בחולצה מחויטת והזכיר לי מנחה בשעשועון. שאלוהים יעזור לי מה הם עשו מהתחום הזה.

"היי!" חזק נשמע ברגע שהבחין בי. "יש לנו אורח מיוחד מאוד היום. אני רוצה להציג לכם, את המורה שלי, והמייסד של בית הספר שלנו, בן אביאור!"

התלמידים, שנראו לא פחות מהודרים מאוריה, מחאו כפיים. ראיתי בחור צעיר מנענע את כתפה של שכנתו ומצביע לעברי. בחורה אחת הוציאה טלפון ועשתה סלפי, שהנחתי שאני מופיע בו ברקע. שכחתי כבר את ההתלהבות הזאת שעוררתי. אלה היו השנים שבהן מטפורה נהייתה משהו גדול, ממש גדול. בכל פינה בארץ צצו סדנאות ובתי ספר למטפורה, חלקם אפילו יצרו מערכת של רמות פורמליות, משהו כמו חגורות קראטה. אפילו נפתחו מחלקות באוניברסיטאות לחקר המטפורה. זה היה ממש פיצוץ מרגע שאנשים שמעו על האמנות שניצחה לנו את המלחמה שנמשכה כל כך הרבה שנים.

אף פעם לא הבנתי איך הידע הזה הגיע לידי צה"ל אבל אני מניח שזה מה שקורה כשאתה מלמד כל כך הרבה אנשים – חלקם יעשו דברים שאתה לא היית עושה ואין לך מה לעשות בנוגע לזה. מובן שבכל מקום שבו דיברו על מטפורה דיברו גם עליי, בן אביאור, האיש שלימד את כולם.

הרגשתי את בטני מתהפכת וחשבתי שזאת הייתה טעות איומה להגיע לכאן. אבל אז נזכרתי בכתבות שראיתי היום, ובקמט המכוער שמצלק את פני, ונטעתי את עצמי במקום.

"ברוך הבא, ברוך הבא", אמר אוריה וסימן לי להתקרב. משלא התקדמתי הוא ניגש אלי, כרך את זרועו סביב כתפי והוביל אותי החוצה, אל המסדרון.

"מה קורה, אלוף? איזה כיף לראות אותך כאן. חשבתי שפרשת". הוא הביט בי מבין גבותיו.

"במשך המון זמן גם אני חשבתי כך".

"בוא, תיכנס. תעשה הדגמה לכיתה. הם אף פעם לא ראו דברים כמו מה שאתה יודע לעשות".

חששתי מהרגע הזה, אני מניח שזו הסיבה שבגללה החלטתי פשוט להופיע ולא להודיע לו מראש שאני מגיע. לא באמת ידעתי איך להסביר את מצבי, אך כעת, כשהוא עמד מולי, ידעתי שאני חייב להגיד משהו.

"אורי", מעכתי אחת מידיי בידי השנייה, "אני באתי הנה… ללמוד", מלמלתי.

"ללמוד? מה יש לי ללמד מישהו כמוך? אתה לימדת אותי כמעט הכול!"

"מאז מה שקרה…"

הוא הנהן והביט בי.

"מאז אני לא כל כך מצליח לעשות… דברים". השפלתי את מבטי. "חשבתי שאולי אם אעבור על הבסיס עם מישהו אחר… אולי זה יוכל לעזור".

"באמת? אולי אתה פשוט צריך לתרגל קצת, להסיר חלודה, לא?"

"אני לא מצליח לעשות כלום, אורי, כלום! אפילו לא משהו קטן. ניסיתי הכול ואני לא מצליח. חשבתי… חשבתי  שאולי אם מישהו אחר יתבונן בי מנסה לבצע הוא יגלה מה הבעיה".

"אף מילה נוספת!" הוא קטע אותי והוביל אותי בחזרה אל הכיתה.

---

על השולחן של אוריה הסתובב מטבע בעוצמה רבה, טריק שהוא אהב עוד כשהיה תלמיד שלי. התשוקה של אוריה הייתה לסובב דברים, החל בסביבונים וכלה בכוחות הפועלים על נוזל הנמצא בתוך מכל שמסתובב במהירות. הוא אהב לסובב מטבע על השולחן ולתת לו להמשיך כך במשך שעות באמצעות מטפורה. הטריק הידוע ביותר שלו היה להושיב מישהו במרכז חדר על כיסא שהוא טיפל בו מבעוד מועד ולגרום לחדר להסתובב סביב האיש.

אוריה הרים את כף ידו, והמטבע קיפץ אליה מהשולחן. נראה שזה תפס את תשומת ליבם של התלמידים, ששקעו בינתיים בשיחות פזורות. שקט השתרר מסביב.

"נשאיר את הכפיתות הכפולות ואת חיבורי ביניים לשיעור אחר", אמר אוריה. "היום אנחנו חוזרים ליסודות. שכל אחד יוציא את דף התיעוד שלו".

דפי התיעוד היו דפים שבהם מטפור תיעד את התשוקות שלו ואת הרגעים שבהם התשוקה הזאת בערה בו במיוחד. אוריה התחיל לשרטט את הדיאגרמות הבסיסיות ביותר של מטפורה. הוא הסביר את הרעיונות בצורה מושלמת, טובה בהרבה ממה שאני אי פעם הסברתי בשיעורים שלי. הוא אפילו הזכיר לי את רעיון הפגיעוּת. כדי לאהוב משהו או מישהו באמת, אתה חייב לפתוח את עצמך, לאפשר לעצמך להיפגע. זאת הדרך היחידה לבצע מטפורה. ניסיתי להיזכר מתי לאחרונה נתתי לעצמי להיות פגיע ולא עמדתי על המשמר. אולי אחרי הכול לא היה רעיון רע לבוא לכאן.

כעבור שעה קלה של הסברים אוריה הזמין את התלמידים להתחיל במדיטציה. המדיטציה הייתה החלק החשוב ביותר בהגעה למטפורה מוצלחת, המטפור חייב ללמוד לרוקן את עצמו ולהקדיש את כל כולו לתשוקה. עליו להפוך לחלק מהתשוקה שלו, חלק בלתי נפרד מנפשו ומבתודעתו. כפי שציפיתי, המדיטציה שלי לא עבדה. במהלך ההכשרה שלי ביליתי שעות וימים במדיטציה, אך כעת לא הצלחתי להרגיש את אותו חיבור שהייתי מוצא בקלות כה רבה בעבר. כשפקחתי את עיניי ראיתי את אוריה יושב מולי.

"מה קורה, אלוף?"

"אני לא מוצא את זה. אני עברתי על הכול, אבל אין חיבור. הוא פשוט לא מגיע!"

"רגע, רגע, אלוף, בוו נחזור שלב אחד אחורה. בוא נעשה כמו שאתה עשית לנו בזמנו – תאר לי את התשוקה שלך".

"ובכן, אור זה משהו מיוחד", התחלתי.  "קרני האור מכילות דרגות אנרגיה שונות עם צבעים שונים וזה רק הספקטרום שאנחנו מסוגלים לראות –"

"רגע אחד, דוקטור! לשנייה שכחתי כבר איך אתה אוהב להיסחף למדעים שלך. בוא תגיד לי פשוט מה אתה אוהב".

"אוהב…" הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה טולי שלי. ניסיתי לחשוב על קרני השמש שנשברות בהשפעת המטפורה, ניסיתי לחשוב עליהן מתפצלות בקשת של צבעים, אך בדמיוני עלה רק החיוך של סתויק. ניסיתי לחשוב על אלומת אור קטנה הולכת וגדלה ומאירה חדר חשוך, אבל אז נזכרתי בתמונות המזעזעות של מה שהבהמות עשו עם האור שלי במלחמה.

"לא יודע אורי, לא יודע".

"מה לא יודע?" אי אפשר היה לטעות בפירוש המבט המבולבל של אוריה.

הרגשתי חרא. רציתי להקיא ואז לקרוס לאדמה בתנוחת עובר, ולהישאר שם לנצח.

"מה יש, אלוף, אתה מרגיש טוב?" הוא שאל אותי.

"לא. למען האמת אני מרגיש כמו… כמו…" לרגע לא מצאתי את המילה המתאימה. ואז נזכרתי בפניה של טולי צונחים על הכרית שלה. הסתכלתי על השולחן וקיוויתי למצוא שם כרית משל עצמי. "כמו פוקציה", פלטתי.

"כמו מה?"

"פוקציה", אמרתי ונעמדתי מול עיניו התוהות של אוריה. "שמע, ממש תודה שניסית, באמת, אבל אני חייב לזוז", אמרתי, ויצאתי מהכיתה בלי להקשיב לקריאותיו.

---

אבחון

הייתי בן שלושים וארבע כשהחיה האפלה יצאה מהמסתור שלה.

אחרי האבחון של סתויק הגעתי לכיתות הלימוד שלי פחות ופחות, והשארתי את ההוראה לתלמידים הבכירים שלי – אוריה, דיקלה וארז. ביליתי את רוב זמני בהתרוצצות בחדרי מיון ובבתי חולים. יצרתי מתקנים שקיוויתי שיצליחו לעזור באמצעות מטפורה, אך נוכחתי שיש דברים שהמטפורה והרפואה גם יחד לא יודעות לפתור. סתיו התעקשה שלא אזנח את שאר העיסוקים שלי ומצאתי את עצמי מגיע לאחת מהכיתות שלי לכמה שעות בשבוע. הייתי מעביר שיעור קצר ואז עובר עם התלמידים הבכירים שלי על בעיות שהיו להם.

אני חושב שהייתי צריך להבין כבר אז שמשהו השתנה. זה התחיל בפרצופים של התלמידים, הייתי מוצא את עצמי עומד מול חבורה של אנשים רציניים. מטפורים הם בדרך כלל אנשים פתוחים, שמוכנים להיפתח לדברים חדשים ורוצים להכיר טוב יותר את עצמם. אך באותם ימים מצאתי את עצמי עומד מול אנשים שפניהם קשים ואטומים, מסוג האנשים שאתה נבוך מעצם הרעיון שתחשוף בפניהם חולשה כלשהי. אך לא העסקתי את עצמי בזה. הדבר היחיד שעניין אותי היה לחזור הביתה לסתיו ולטולי שלי.

---

מנחה

יצאתי מהסדנה של אוריה בצעדים מהירים, אך למען האמת לא ידעתי לאן מועדות פניי. פיניתי את רוב היום לצורך הסדנה הזו ולא היו לי שום תוכניות. שעה קלה פשוט התבוננתי בשקט ברחובות הסואנים וניסיתי להחליט מה לעשות. ידעתי שאם אחזור הביתה טולי תתנפל עלי בתחנונים שאקח אותה ואת חברותיה למופע, ובסוף גם היא לא תלמד למבחן, וגם אני אסיים עם כאב ראש. או שאמצא את עצמי לוקח אותה למופע נגד רצוני.

יש שיאמרו שפינקתי אותה יותר מדי. זה כנראה גם נכון, אבל עם הזמן למדתי לוותר לעצמי. הילדה איבדה את אמא שלה, ואני איבדתי את אשתי. איבדתי את סתויק שלי – מה לעזאזל הייתי אמור לעשות? רק רציתי שהילדה תחזור לחייך.

תעיתי ברחובות תל אביב שעה ארוכה. חשבתי על מטפורה, או ליתר דיוק על כך שאני לא מסוגל לבצע מטפורה. או שמא לא רוצה? כן זה נשמע נכון. אני לא רוצה. לא משנה כמה טוב אני יכול להביא לעולם עם זה. אני כבר לא רוצה. והבעיה הגדולה באמת היא שלא ידעתי מה אני כן רוצה. מאז שסתויק הלכה כל מה שסיפרתי לעצמי היה שאני צריך לחזור לבצע מטפורה. או שאולי זה היה עוד קודם…

גיליתי שרגלי הובילו אותי לקרבת הקמפוס, מרחק כמה קילומטרים ממגדלי המשרד הנוצצים שבהם התנחל אוריה. כנראה שהיתי בחוץ הרבה יותר זמן ממה שחשבתי. נכנסתי פנימה ושוטטתי בין הבניינים, כמו שנהגתי לעשות עוד כשהייתי סטודנט, בכל פעם שמשהו הטריד אותי. יש הרגלים ישנים שגם אחרי שנים לא עוזבים אותך. לבסוף נכנסתי אל הספרייה, חלפתי על פני פינת האוכל שהייתה עמוסה סטודנטים. תעיתי בין מדפי הספרים ועל פני סטודנטים רכונים מול מחשביהם. האנשים המעטים שהתעניינו בספרים ולא טמנו את מבטיהם במסכים היו כולם מבוגרים יחסית, לפחות כמוני. כנראה רק שרידים ארכיאולוגיים כמונו עוד מתעניינים במשהו שנכתב בדיו על דף. הופתעתי לראות ספר חדש שמוקדש למטפורה, הוא נראה מהודר, ונכתב בידי דוקטור משהו. בתקופה שאני למדתי מטפורה הטקסטים היו תרגומים צולעים לאנגלית של מחברים עלומי שם. הדבר הזה באמת יצא משליטה. החזרתי אותו למדף והמשכתי הלאה. שוטטתי בין מדפי ספרים לאסטרופיזיקה כששמעתי אותה.

"בן? הנה אדם שלא ציפיתי לפגוש כאן!" אביגיל הייתה המנחה שלי כשהייתי מסטרנט לפיזיקה. היא תמיד הקפידה מאוד על לבושה, והשנים שחלפו לא שינו את זה. זמן רב חלף מאז שראיתי אותה לאחרונה. כעת קמטים עיטרו את פניה, אך היא עדיין הפגינה את אותו חן ואותה יציבה מלכותית.

"היי, מה שלומך?" שאלתי.

"אני בסדר… איך אתה?"

"בסדר", לחשתי.

היא היססה לרגע ואז הרימה את מבטה. "מה שלום הבת? היא בוודאי גדלה. לא ראיתי אותה מאז…"

מאז ההלוויה, חשבתי.

---

ישבתי על כיסא במשרד של אביגיל, שבקושי השתנה במשך השנים. ספרים עבי כרס סודרו בקפידה על מדפים, רהיט זכוכית מבריק שימש במה לכמה תעודות ממוסגרות ולתמונות של משפחתה. אפילו היה לו אותו ריח. ריח עדין של חדר שניקו לא מכבר. זה היה ריח טוב. הוא הזכיר לי את התקופה שבה הייתי עוזר המחקר שלה, היושב מולה ומציג את הממצאים שלו. אביגיל הפקידה את הספל המהביל בידי, התיישבה מולי כמו מלכת אנגליה. היא סיפרה לי על הילדים שלה, על השניים שהתחתנו. היא קיבלה פרופסורה, והמחקר שהייתי מעורב בו בימי האוניברסיטה שלי העניק לה מוניטין מכובד והרבה הזמנות לכנסים. שמחתי בשבילה. היא ניווטה ביער הסבוך של עולם האקדמיה בחן ובלי לאבד את התשוקה שלה. ואם יש דבר שידעתי להעריך – זו תשוקה.

"אז איך הולך עם המטפורה?" היא כמעט ירקה את המילה האחרונה, אך התעשתה מיד, כדרכה. "מצטערת. אני יודעת כמה זה חשוב לך אבל לי זה תמיד נראה כמו הוקוס פוקוס!" היא הניפה את ידיה בתיאטרליות. היא הרוויחה את החיוך שלי, וזה אומר משהו ביום כזה.

"אני כבר לא עוסק במטפורה. אני חושב שזה לצמיתות".

"לצמיתות? מילה גדולה, לא?"

"כן. אני עוד מנסה בעצמי להתרגל לרעיון הזה".

"אז מה תעשה עכשיו?"

"אני… אני לא יודע", הודיתי.

היא שתקה שעה ארוכה. כמעט ראיתי את הגלגלים בראשה מסתובבים. "אתה יודע, תמיד תהיתי למה מישהו מבריק כמוך זנח הכול והלך לעסוק במשהו כזה. אף פעם לא הבנתי מה מצאת בזה". היא הביטה עמוק לתוך עיניי והמתינה למענה.

"אני… פשוט הרגשתי תשוקה עצומה לתחום הזה".

"ומה למדת?" היא שאלה.

צחקקתי. היא נהגה לשאול את השאלה הזאת, באותה נימה בדיוק ואפילו באותה נטייה קלה של הראש כשהייתי מציג לה תוצאות של ניסוי.

"מטפורה?" שאלתי, ונעניתי בגלגול עיניים שבדרך פלא לא פגע באווירה המלכותית שהקרינה.

"אני מרגיש שאיבדתי את התשוקה שלי", אמרתי לבסוף.

"אויש, אני רואה שאתה עדיין קצת…דביל", היא לחשה את המילה האחרונה. "לא פעם היית מתרכז בדבר הלא נכון, אתה יודע?" היא הנידה בראשה. "תראה אותך. כואב לי לראות מוח יפה כמו שלך מענה את עצמו ככה. אתה מדבר איתי על תשוקה ועל אובדן, ומילה אחת לא שמעתי על הבת שלך. אף אדם לא מסתובב עם כוכבים בעיניים ומלא בתשוקה!"

שעה קלה היא שקעה בשתיקה וחדרה לעמקי נפשי במבטה. "מתי בפעם האחרונה עשית משהו נחמד?" שאלה.

כל שעלה בדעתי היו שיחות תוכחה מסבתא רונה ובהייה ממושכת במראה.

"אני מכירה אותך, אתה בטח מענה את עצמך בשאיפות גדולות. תפסיק!" היא כמעט צעקה. "פשוט תעשה משהו נחמד בשביל עצמך ובשביל הבת שלך. תתייחס לזה בתור המשימה האחרונה שאני מרשה לעצמי לתת לך. לזכר הימים שעבדנו ביחד".

השיחה דעכה וכעבור זמן קצר נפרדתי ממנה לשלום. פניה עדיין נראו מוטרדות. רגע לפני שיצאתי היא אמרה, "דבר אחרון!" היא הביטה בי והניחה את ידה על כתפי. "אתה יודע, אם משהו אחד שהחיים לימדו אותי זה שיש דברים שאנחנו לא יכולים להבין, רק להתבונן בהם בפליאה ולהודות על הזכות שהייתה לנו לצפות בהם". היא הביטה בעיניי עוד כמה רגעים. לבסוף הוסיפה, "יש לי תחושה שאתה צריך לשמוע את זה".

---

אפלה

קצת אחרי שמלאו לי שלושים ושמונה החיה האפלה קיימה את הבטחתה. סתויק אושפזה בפעם האחרונה. שום דבר לא שיכך את הכאב שחשתי, גם לא המטפורה ובטח לא התחנונים של רונה ש"תתאפס על עצמך למען טלי". אבל הכאב דהה בהדרגה, או שאולי אני דהיתי. חזרתי ללמד, ולראשונה מזה זמן רב ניסיתי להיות מעורב ופעיל בהכשרת התלמידים.

מהר מאוד הבנתי שמשהו דפוק. רבים מהתלמידים היו אטומים. הם לא גילו עניין בגילוי התשוקה שלהם אלא רק בכוח שיש למטפורה להציע. גם המורים התחלפו ברובם ומלבד אוריה לא נותר אדם אחד שהרגשתי שאני יכול לבטוח בו. הייתי מביט במתקנים שהם תכננו – לא הייתי בקיא בתשוקות של כל תלמיד, אבל המתקנים הללו היו מוזרים ולא הצלחתי לעמוד על טיבם. עד שזה היכה בי.

הסרטון שהופץ ביוטיוב עורר סערה. המומחים ביטלו זאת כאפקטים זולים, אבל אני ראיתי מעבר. פרץ האנרגיה שהמכשיר שחרר הזכיר בצורה מחשידה חלק מהמנגנונים שראיתי לאחרונה בסדנה שלי. בחדשות דיווחו שהמלחמה קרובה להכרעה, והבנתי שכבר תקופה הדיווחים על המצב הביטחוני נשמעים אופטימיים. תהיתי כמה זמן הם כבר ככה? חודשים? שנים? זה לא היה ככה לפני שסתויק חלתה.

לא ידעתי מאיפה למדו בצבא לעשות מטפורה. תמיד הקפדתי להסביר לתלמידיי על הטוהר של המטפורה, ושאל לנו להשתמש בתשוקותינו כדי לפגוע במישהו אחר.

עד היום אני לא בטוח מתי בדיוק איבדתי את החיבור שלי לאור. אולי זה היה כשסתויק המשיכה הלאה, אולי ביום שבו ויתרתי סופית על ניהול בית הספר והפקדתי בידי אוריה את המפתחות לכיתה, ואולי זה היה בסתם יום.

---

תשוקה

הבית היה מסודר באופן מחשיד, הסלון היה מסודר, הכיור היה ריק מכלים, אך הדבר המחשיד מכל היה השקט, שלא הסתדר עם העובדה שטולי בבית עם חברות.  משהו כאן היה ממש מוזר. התקדמתי לעבר החדר של טלי, וכלום, שקט. פתחתי את הדלת והשתהיתי רגע כדי לוודא שאני לא מדמיין. שלוש הבנות ישבו ולמדו. פניה של טלי היו רציניות וקשות.

"היי", לחשתי. "אתן מסתדרות כאן?"

טלי הביטה בי והגיבה באנחת ייאוש. ידעתי שהרגע הזה יגיע במוקדם או במאוחר.

כעבור כמה דקות שלושתן ישבו על הספה בסלון ואני עשיתי כמיטב יכולתי להסביר להן את החומר. ציירתי להן עוגות חתוכות, חתכתי פירות כדי להמחיש להן שברים, ואפילו השתמשתי באחד הכלים הישנים שלי כדי לשבור עדשה קטנה לכמה חתיכות, רק שיבינו על מה אני מדבר.

"אבל מה זאת אומרת איזה חלק מהחודש נשאר?" שאלה טלי והצביעה על חוברת התרגילים הפתוחה.

"זה פשוט, חמודה. זה כמו שהיום החמישה-עשר ביוני, אז עבר חצי…"

שכחתי שהיום החמישה עשר ביוני – היום שבו סתיו ואני נפגשנו לראשונה. זה היה לפני עשרים שנה. המשך המשפט נתקע לי בגרון.

"אתן יודעות מה… יש לכן את כל מחר כדי ללמוד למבחן, נכון?" הבנות החליפו ביניהן מבטים.

חשבתי על המועקה שתפסה אותי אצל אוריה, ועל המבט החודר של אביגיל. "אני כבר חוזר", אמרתי. בצאתי מהחדר שלפתי את הטלפון. ההורים שלהן יהרגו אותי, חשבתי, והתקשרתי בכל זאת. לאחר שהבטחתי שמחר אני מתכוון לעזור להן כל היום הם התרצו. איזה הורה יוותר על ערב שקט בחינם.

"יאללה תתארגנו. אנחנו הולכים לקלאודיפרז," הכרזתי בעודי צועד אל הסלון בצעדי ענק.

צעקות, צרחות, התרגשות. בתוך רבע שעה היינו באוטו בדרך למופע.

---

עמדתי והבטתי באורות לצלילי המוזיקה, נזכרתי איך הרגשתי בפעם הראשונה שבה אבי לקח אותי למופע אורות. זכרתי את המוזיקה של פינק פלויד מתנגנת ואת הלייזרים מאירים את עיניי. קסם… הופתעתי לגלות שבמקום המועקה שציפיתי לה, הרגשתי קצת כמו אותו ילד במופע קסמים. הבטתי בטולי וניסיתי להיזכר אם אי פעם לקחנו אותה לראות משהו כזה, המופעים האלה כבר לא היו כל כך פופולריים היום. האורות צבעו את פניה והיא עמדה בדממה מוחלטת, היא הרגישה את הקסם. "הבת של אבא שלה", שמעתי את סתיו לוחשת באוזני.

בזווית עיני משהו צרם לי. הלייזרים ציירו תמונה כמעט מושלמת על רקע אורות משתנים, אבל משהו היה חסר. המקצב של הרקע חשבתי. כן, הוא מפספס כמעט הכול! הרמתי את מבטי אל עמדת התאורה. "תישארו פה, טולי. אני כבר חוזר", צעקתי לה כדי לגבור על שאון המוזיקה. ראיתי אותה מהנהנת.

הצלחתי לפלס לעצמי דרך בקהל. הוא לא היה צפוף מדי – אחרי הכול זה רק מופע לייזרים. יש דברים קצת יותר פופולריים. הגעתי אל המדרגות וטסתי למעלה. במבואה ראיתי דלת שהובילה לעמדת התאורנים. הלכתי לעברה בצעדים מהירים, אך השומר שעמד בפתח חסם את דרכי. הוא הרים את ראשו מהטלפון שלו והביט בי במבט משועמם.

"מצטער, הכניסה רק לאנשי צוות", הוא אמר וטמן את ראשו בחזרה במסך. עמדתי במקום והמתנתי. כעבור דקה הוא הרים את מבטו שוב ונראה מאד מוטרד מכך שלא התפוגגתי. "אמרתי רק אנשי צוות!" צעק עלי.

הרמתי את כף ידי באצבעות פרושות. "זה בסדר", אמרתי. הוא בטח חשב שאני איזה מעריץ משוגע. "רק תמסור להם שצריך להכפיל את התדירות של הרקע ולהוסיף לו עוד קצת אור ירוק".

"מה?" הוא עיקם אליי את פרצופו. "כן, כן, בטח, אני אמסור", אמר בלי להביט לי בעיניים. שקרן.

בחור ממושקף עם שיער מקורזל עבר מאחורי הכתף שלו. "אתם חייבים להוסיף קצת ירוק לרקע ותכפילו את התדירות!" צעקתי לעברו.

הבחור הסתכל עלי לרגע ונעלם מאחורי הדלת.

השומר דחף אותי מעט. "טוב, אתה לא אמור להיות פה. קדימה".

נאנחתי. "בסדר, בסדר". רק חסר לי להסתבך פה כשטלי מחכה לי.

הסתובבתי ללכת, אך נעצרתי במקומי לשמע צעקה מאחוריי. "תקרא לו. תקרא לו!" הסתובבתי שוב וראיתי את אותו בחור ממושקף מסמן לי להיכנס. "תן לו לעבור, גדעון", אמר לשומר.

השומר עדיין הביט בי כמו במשוגע, אבל נתן לי לעבור.

מצאתי את עצמי מוקף בפנסים כבדים, עדשות מוזרות במסגרות מתכת, ושלל מקלדות שליטה. הבחור הממושקף הוביל אותי אל חזית העמדה. סרקתי את הקהל עד שזיהיתי את טלי, בחולצה הצבעונית והמקושקשת שלה, היא עמדה יחסית קרוב לעמדה, ויכלתי לראות את פניה זוהרות באור. היא צפתה בבמה בשקט ושילבה ידיים עם אחת מחברותיה. הוקל לי שמצאתי אותה.

"אתה איתי?" הרגשתי יד על כתפי.

סובבתי את מבטי אל הבחור הממושקף.

"מי אתה? איך קלטת את זה?", שאל. "אגב, אני ערן".

הוא הושיט לי את ידו בהיסח הדעת, אך שמט אותה כמעט מיד. הוא הסתובב והצביע לעבר הבמה. "זה מדהים! גלי, את ראית איזה שינוי?!"

"מטורף", השיבה אישה צעירה עם אוזניות על ראשה שצפתה בבמה בעיניים פעורות.

"איך ידעת שזה מה שצריך?" שאל. שניהם נעצו בי את מבטם כילדים הבוהים בהורה חותך עוגת שוקולד.

"קשה להסביר", עניתי בשקט, "אבל פשוט לא יכולתי להתעלם".

"שמע, זה מטורף!" אמר ערן.

"רוצה משהו באמת מטורף?" הוצאתי את המוצוסקופ וכיוונתי אותו. "נסה להעביר את האור האדום דרך זה".

הוא רק הביט בי ולא הגיב.

"יש לך פנס?" אמרתי.

הוא הושיט לי סמן לייזר.

העברתי את אור הלייזר במוצוסקופ, ששבר אותו לצורה מורכבת וסימטרית. תמיד הייתי גאה במכשיר הקטן הזה שלי.

"זאת הצורה שתקבל מלייזר אדום, אבל היא תשתנה באורות עם רמות שונות של אנרגיה", הסברתי בעודי משחק עם המוצוסקופ.

כעבור כמה דקות גלי כיוונה את המוצוסקופ אל הבמה. הפנס החליף צבעים בצורה חדה שהתפרקה ונבנתה מחדש לסירוגין. צפינו בה בשקט שעה קלה, ואז הרגשתי את זה, את החום מתפשט בכל גופי. את התשוקה המתוקה שחיפשתי כל כך הרבה זמן.

אילו רק הייתי מטה בשלב הזה את התודעה שלי אפילו קצת, ומדמיין את האור לובש צורה אחרת, הוא היה עושה זאת. לרגע שקלתי את זה, אבל אז מבטי נפל על טלי, ידה מכסה את פיה ועיניה מרותקות לבמה.

"אני יכול להסתכל על זה שעות", מלמל ערן. "זה מהדברים האלה שאתה מוכרח להתבונן בהם".

"רק להתבונן בהם בפליאה ולהודות על הזכות שהייתה לנו לצפות בהם", מלמלתי. והחלטה התגבשה בליבי. שחררתי כל פיסה מהחמימות שעטפה אותי והמשכתי להביט באור המרצד בלי לגעת בו, בלי לשנות אותו.

"זה היה נהדר! אתה באמת יודע מה אתה עושה, אה? מה עוד יש לך?"

"יש לי משהו שאתה באמת תאהב! תביא לי פנס לבן, כוס מים וסלוטייפ".