בראשית היו שלושה, שבראו את העולם מתוך התוהו: אלוהים, סמאל ולילית. הם בראו תחילה את "ארצות החיים" – עדן ושלל ארצות הגיהינום שמקיפות אותה. לאחר מכן הוסיפו את "ארצות המתים", הלוא הן העולם המוכר לנו. אחריהם באו כל השאר: האלים, המלאכים, השדים וכמובן בני התמותה. אך השותפות בין השלושה התפרקה עד מהרה: סמאל ולילית לחמו באלוהים וידו של האחרון הייתה על העליונה. סמאל הובס ונעלם זמן קצר לפני המבול, ולילית – אם כל חי – נותרה במעין גלות בהרי החושך, עד שבשלב מסוים חמקה באין רואים ועברה אל ארצות המתים.

עכשיו לילית שבה לביתה, והמשמעות עשויה להיות חורבן העולם – או גאולתו, תלוי את מי שואלים. בדרכה של לילית ניצבים מלאכים וסוכנים חשאיים, מכשפות ודרקונים, ואולי גם משיח שקר אחד. במקביל היא זוכה גם לסיוע ותמיכה ממקורות מפתיעים לא פחות, ובמיוחד משוכני הגיהינום קשי היום שממתינים למי שיגאל אותם מהעריצות של גן העדן ויושביו.

"מדרש לילית" הוא רומן ביכורים שמשקף את אחד הניסיונות השאפתניים ביותר לכתיבת פנטזיה יהודית – אותו ז'אנר חמקמק שברור לכולם שצריך להיכתב אבל קווי המתאר שלו טרם התגבשו. ניכרות בו השפעות חזקות של "בשורות טובות" (סוף העולם הקרב, שמוליד בריתות בלתי סבירות); של "אלים אמריקאים" (דמויות אלוהיות או אלוהיות-למחצה שחיות במסווה בעולמנו); ושל "תשעה נסיכים לאמבר" (מארג יחסים מורכב בין סדר לתוהו). אבל יותר מכל מורגשת כאן בניית עולם רחב ועשיר שמנסה לארוג יחד מיתוסים יהודיים ומסופוטמיים ומגוון של דמויות מיתיות והיסטוריות, מנמרוד ואשמדאי, דרך שבתי צבי ונוסטרדמוס ועד ראש השירות החשאי הסטליניסטי לברנטי בריה.

המהפכה המבולבלת

כל פרק ב"מדרש לילית" מתואר מבעד לעיניה של דמות אחרת. ריבוי נקודות המבט הזה מאפשר ליצור תמונה רחבה של העולם, אך גם מקשה מאוד לפתח הזדהות רגשית עם הדמויות. בנוסף המבנה הזה מאט את התקדמות העלילה, שכן חלק נכבד מכל פרק מוקדש להצגת הדמות, הפרספקטיבה והמניעים שלה. זה מבנה שעובד נהדר בסאגה עצומה כמו "שיר של אש ושל קרח", שמאפשרת לחזור שוב ושוב אל אותן דמויות ולפתח אותן. אבל 15 נקודות מבט בספר של 500 עמודים פשוט לא מאפשרות לנהל את הסיפור, המורכב בלאו הכי.

ריבוי הדמויות נובע לא רק מהניסיון למסור עולם מרובה פרטים, אלא נועד גם לספר את סיפורה של מהפכה. כי בסופו של דבר איגוס מנסה לספר כאן על מרד של החלשים, אלה שהובסו בידי ההיסטוריה והודרו מהמיתוסים הרשמיים. זהו מרד שיוצא לא נגד משטר ספציפי, אלא נגד המשטר בה"א הידיעה, שלטונו של אלוהים וחוקי המציאות הכפופים לו. השאלה שעומדת על הפרק היא האם ראוי לעולם להתקיים, או שמא מוטב לעקור את הקיים מן השורש ולהתחיל מחדש. במובן הזה, אולי רלוונטי להקביל את ריבוי הדמויות והקולות ב"מדרש לילית" לא לסאגה של ג'ורג' מרטין אלא דווקא ל"עלובי החיים".

כוחו העיקרי של הספר הוא בבניית העולם, שהיא כאמור מעניינת ועשירה. ארצות החיים הן עולם פנטזיה לכל דבר, כולל המפה בפתח הספר. התיאורים של אור התוהו החיוור וחשכת התהום, הדרקונים שהם מערבולות כאוטיות של אור צבעוני לעומת הדרקונים המאולפים, חיות הקודש, הנוהגים במרכבה, והשיקויים שנוצרים מרגשותיהם האחרונים של בני אדם לפני מותם – כל אלה הם המרכיבים הטובים והמעניינים ביותר של הספר. מערכת הקסם, לעומת זאת, היא "רכה" מאוד, כלומר החוקים שלה לא מוסברים היטב. זו בחירה מקובלת, אך היא הופכת לבעיה כשחלקים נכבדים מהעלילה תלויים בהבנת הקסם והאופן שבו הוא פועל. הסברת העולם וחוקיו מחייבת עוד ועוד קטעי דיאלוג, שנהיים יותר ויותר מייגעים ככל שמתקרבים לסוף הספר, כשדמויות מסבירות זו לזו את חוקי העולם ואת תהפוכות העלילה.

יהדות פוליתאיסטית

בחלוקה גסה, יש שתי דרכים ליצור פנטזיה שמבוססת על היהדות. האחת מתארת עולם שפועל על פי עקרונות מונותיאיסטיים, עם אל אחד, שהוא מקור הבריאה ומקור הכוח הבלעדי, ולכל היותר כוחות משנה שמזנבים בו. הדרך השנייה מפרשת את היהדות במסגרת פוליתאיסטית ומיתית יותר.

"מדרש לילית" הוא בבירור מהסוג השני – אלוהים כאן הוא מעין זאוס. הוא משתתף בעלילה, מנהל מועצה וממקד סביבו תככים פוליטיים בין מלאכים. כמו כן הוא נשוי, לאשרה כמובן, ופרט לו קיים עוד פנתאון שלם של אלים שכולל את בעל, ענאת, מות ואחרים. ועדיין יש מכלול שלם של גורמים שהופכים את הפנטזיה כאן להיות יהודית במובהק, בניגוד למשל ל"לווייתן מבבל" של הגר ינאי או "ברונז" של אמיר חרש, שנשענים בעיקרם על מיתוסים מסופוטמיים לא יהודיים. ההקשר היהודי נוכח בעולם המונחים, שכולל תפילות ופסוקי מקרא לרוב; בגיאוגרפיה שממקמת את השער לארצות החיים בירושלים אף שחלק נכבד מהעלילה בעולם המתים מתרחשים בצרפת ובארה"ב, ובייחוד בכך שכל הדמויות במרכז הפנתאון הן יהודיות במובהק.

לצד החזון השאפתני, שכאמור ראוי להערכה, הספר סובל מכמה בעיות מהותיות. ציינתי כבר את הקושי לעקוב אחרי העלילה, עד כדי כך שאפשר לתהות בזמן הקריאה אם המאמץ הולם את התמורה. מעבר לריבוי הדמויות, ואולי בגללו, רוב הדמויות גם אינן מפותחות כמעט. חלקן פלקטיות לחלוטין ("עורך דין צעיר ומבריק") ואת רובן קשה לדמיין כבני אדם אמיתיים שקיימים גם מחוץ לעלילה. אם לא די בזה, במקום לדבר זו עם זו הן נוטות לשקוע בנאומים. זה נכון במיוחד ללילית, שלכאורה הספר עוסק בה אך למעשה לא זוכה לפרק משלה וקשה מאוד להבין את אופיה. בנוסף הספר סובל מבעיות נפוצות של בספרי ביכורים, כמו משלב שפה לא אחיד וריבוי שמות תואר.

בעיה מהותית יותר היא שהדילמה שהספר מתווה לכאורה, בין מהפכה לשימור הקיים, לא ממש משכנעת. ראו לדוגמה את הדיאלוג בין הסוכן החשאי אלכסנדר זייד לאישה המסתורית שהוא מנסה לעצור:

"אני יודע טוב מאוד מה עומד לקרות. לפתוח את הדלת לשדים ולמפלצות שיסתובבו חופשי בין בני האדם נראה לי יותר גרוע מפשוט לפוצץ את העולם."
"ורעב ומלחמות ועבודת ילדים וסחר בנשים זה לא מספיק גרוע?" שאלה קאת בקול משועשע. […] "השדים והמפלצות לא יכולים להיות יותר גרועים ממה שכבר מסתובב פה בעולם.
"את באמת מאמינה שהשדים שלך יביאו שלום עלי אדמות ואושר לכולם?" זייד כמעט צועק. […]
"לא יודעת." קאת משכה בכתפיה. "אבל ניסינו כבר כל כך הרבה דברים וזה לא הצליח. למה שלא ננסה משהו חדש?"

לכאורה זה הוויכוח הקלאסי בין שמרנים למהפכנים. אבל דווקא הטיעון המהפכני שמוצג כאן, ושבו הספר תומך, הוא מגוחך לחלוטין ושקול ל"ניסינו כל כך הרבה דברים וזה לא הצליח. למה שלא נתקע לעצמנו מחטים חדות בעיניים?" קשה במצב כזה להתייחס ברצינות לתומכים בו או למאבקם, גם אם הפרק האחרון מציע גרסה משופרת מעט של הטיעון. התוצאה היא שבמוקד הספר עומדת מהפכה שהקורא לא לגמרי מבין, ושעם מטרותיה והדמויות שמחוללות אותה הוא מתקשה להזדהות.

באופן בסיסי יש כאן ניסיון שאפתני ומעניין ביסודו ליצור פנטזיה מורכבת המבוססת על מרכיבים יהודיים. יכול להיות שאף שהספר ארוך יחסית למקובל בשוק הישראלי, הוא עדיין קצר מדי עבור המהלך שאיגוס ניסה לעשות. התוצאה הסופית היא מעורבת, אבל אני לא חושב שהייתי ממליץ על "מדרש לילית" למי שאין לו עניין מיוחד בז'אנר.

(כנרת זמורה-ביתן, 2011. עורכת: נירית קורמן. 478 עמודים).