כשהייתי ילדה, ההורים שלי ניסו כל הזמן לחנך אותי לתורה, למצוות ולמעשים טובים. "אל תשחקי עם האוכל!", "אל תחנקי את אחיך!", "זה לא יפה לשים מלכודת דובים על הכסא של דודה ברטה!", "תעזבי את ג'ריקן הנפט ואת הגפרורים מייד!"

כמובן, כל השנים האלה, משהו נראה לי לא בסדר. הייתכן שכל מעשה שרציתי לעשות היה שגוי מיסודו? שקלתי כבר ללכת ולבכות כמה שנים אצל פסיכואנליטיקאי פרוידיאני על כך שההורים שלי לא אהבו אותי, בו-הו, כשראיתי לראשונה את "משפחת אדאמס" וההבנה הכתה בי ככדור תותח שנזרק מראש מגדל: אני ילדה מאומצת.

אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שרק אני ילדה מאומצת. כל אדם שאי פעם היה ילד הוא מאומץ. כולנו נולדנו למשפחת אדאמס, ובאיזשהו שלב באו ההורים המאמצים שלנו וחטפו אותנו מחיק משפחתנו החמימה בעורמה, בזדון וברשעות.

מיהי משפחת אדאמס, אותה משפחה שאליה נולדנו כולנו?

משפחת אדאמס היא משפחה כל-אמריקאית טיפוסית. שני הורים אוהבים – גומז (ראול ג'וליה זצ"ל) ומורטישה (אנג'ליקה יוסטון, תבדל"א), האוהבים זה את זה וגם את ילדיהם הצעירים – וונדסדיי ארוכת הצמות (כריסטינה ריצ'י המופלאה) ופאגזלי השמנמן, ובשלב מאוחר יותר גם מרחיבים את המשפחה בתינוק מתוק נוסף. ברוח ערכי המשפחה של פעם חיה בבית המשפחה גם אמה הזקנה של מורטישה, וכן עוזר בית, חיית מחמד חביבה, ומדי פעם עוברים בבית אחים, דודנים ושאר בני משפחה יקרים.

בשלב הזה משהו כבר מתחיל להישמע מוזר. הורים אוהבים? ילדים אהובים? האם הזקנה גרה בבית ולא בבית אבות? האם אנו בטוחים לגמרי שמדובר באמת במשפחה כל-אמריקאית טיפוסית?

אז זהו, שלא.

כבר עם פתיחת הסרט הראשון אנחנו מגלים את תכונותיה הייחודיות, המוזרות והמענגות לחלוטין של משפחת אדאמס. חג מולד. שלג. אחווה ואהבה בין בני האדם. חבורת זמרים עומדים ושרים מזמור חג מולד. המצלמה עולה למעלה, למעלה, למעלה… ושם בראש הצריח, עומדים להם בני משפחת אדאמס, קדרה עצומה של שמן רותח לפניהם, והם מטים אותה לאט… לאט… על ראש הזמרים שלמטה.

וכך אנו לומדים להכיר את משפחת אדאמס האמיתית, זו שמייצגת את מי שאנחנו באמת כשאנחנו נולדים, לפני שמחנכים אותנו בכוח לתורה, למצוות ולמעשים טובים. מורטישה, האם האוהבת, לובשת תמיד שמלות שחורות הדוקות ומצטערת רק על שבחייה כאם וכרעייה אין לה זמן להתמסר יותר אל הצד האפל שבה. גומז, האב האוהב והבעל הלטיני הסוער, שמאמין שהאשה האידיאלית היא "מישהי שלא תתלונן במשטרה". וונדסדיי החביבה והמתוקה, שהמשחק החביב עליה נקרא "האם יש אלוהים", וכולל את אחיה, כסא חשמלי, וחיבור כלשהו בין השניים. פאגזלי, הילדון החביב, שהמשחק החביב עליו הוא לסחוב את שלטי ה"עצור" מהצומת ולשמוע כמה חזק קול ההתנגשות הפעם. אליהם נוספים קרובי משפחה שונים ומשונים כגון הדודן "זה", הנראה כמו תל נמלים מכוסה כולו בשערות ארוכות, שופעות ומבריקות, ויכול היה להופיע בפרסומת האולטימטיבית ל"פאנטן פרו וי, השמפו שמותיר את שערך חלק ומבריק", התאומות הסיאמיות פאונה ופלורה, אשר כל אחת מהן שואפת לחזר אחר גברי המשפחה (לו רק יכלו להישאר איתם רגע לבד), המשרת לארץ', ענק שקט שמשמיע רק רטינות עמוקות מעמקי גרונו, וכדומה. ובל נשכח את חיית המחמד "דבר" – כף יד גדועה המתרוצצת לה בהתלהבות רבה לכל אורך הסרט.

בסרט הראשון, "משפחת אדאמס", אנו מתוודעים למשפחה ולומדים על טרגדיה קשה שמלווה אותם מזה שנים – אחיו של גומז, פסטר אדאמס, נעלם לפני שנים רבות במשולש ברמודה, ולא צץ עוד. האם מת? האם איבד את זכרונו? נוכלים השומעים על הטרגדיה המשפחתית מחליטים לנצל אותה לטובתם, כשאחד מהם מתחפש לדוד פסטר ומעמיד פנים שהוא בן אדאמס. כמובן, העמדת פנים כזו אינה קלה כלל.

בסרט השני, "ערכי משפחת אדאמס", נולד בשעה טובה ובמזל טוב תינוק-אדאמס חדש, ופאגזלי וונדסדיי, מתוך קנאת אחים, מנסים לחסל אותו. ההורים המודאגים שוכרים אומנת, והדוד פסטר (כריסטופר לויד, שמי שזוכר אותו כ"דוק" אמט בראון בעל הרעמה הלבנה השופעת מ"בחזרה לעתיד" יתקשה לזהות אותו תחת הקרחת המבריקה והנוצצת), אשר אכן צץ לבסוף בדרך-לא-דרך בסוף הסרט הראשון (עובדה שהיא ספוילר ודאי לכל אותם האנשים שמעולם, בכל חייהם, לא ראו סרט), מתאהב בה, דבר המוביל לסיבוך עלילתי קשה.

סרטי משפחת אדאמס הם סרטים מצחיקים מאד, סוחפים מאד, ומושכים מאד לכל אלה מאיתנו שיש להם איזושהי משיכה לטירות אפלות, לבתי קברות בלילה ולזעקות אימים. הם כמו סרטי אימה, אבל מסופרים מנקודת ראותן של המפלצות, בעולם שבו מת שיוצא מקברו, ערפד משוטט בלילות ואיש זאב המיילל אל הירח הם לא מפלצות מאיימות כי אם חברים וקרובי משפחה קרובים ואהובים. במידה רבה, הסרטים האלה לוקחים את הפחדים שלנו, אלה שסרטי האימה תמיד משחקים עליהם, ומשככים אותם בכך שהם הופכים את המפלצות לדבר חביב וידידותי.

מעבר להיותם מצחיקים, סרטי משפחת אדאמס הם צבעוניים מאד (למרות האפלוליות שמאפיינת את טירת המשפחה), והויזואליות שלהם מזכירה מאד קומיקס, דבר שאינו מפתיע כשזוכרים שהמקור למשפחת אדאמס הוא בקריקטורות שצייר צ'רלס אדאמס, אבי הסדרה. פסקול הסרטים, ובמיוחד פסקול הסרט הראשון, משובח להפליא, ומשלב מוסיקה "ספוקית" (כלומר, מהסוג שאופייני ברקע של סרטי אימה מיושנים) עם אלמנטים קומיים רבים. התוצאה היא מוסיקה קצבית, סוחפת ונהדרת, שמתלווה לסרטים בצורה מושלמת, ובמיוחד לקטעי הריקוד שמופיעים בהם פה ושם. במיוחד ראויים לציון ריקוד ה"ממושקה" בסרט הראשון, הכולל מחול סכינים מרהיב, והטנגו המסעיר של גומז ומורטישה בסרט השני, שהוא כל מה שהטנגו של שוורצנגר וג'יימי לי קרטיס ב"שקרים אמיתיים" היה רוצה להיות.

הסרטים דלים באפקטים והתפאורות נראות ברובן כתפאורות קלקר משופרות (אם כי הטירה היא טירה אמיתית ומשכנעת מאד), ויש הרבה דברים, לא חיוביים במיוחד, לומר על בגדיו של הדוד פסטר (שבעיקר נראה כמו ציפית של כרית שלתוכה דחסו שתי כריות), אך על הכל מפצה "דבר" – היד הגדועה שמשמשת כחיית מחמד/עוזר לעת מצוא/עזר מיני לשעות מצוקה (בחיי, לא המצאתי את זה. פנו לסרט השני לפרטים) – שמתרוצץ לו ברחבי הסרט בצורה משכנעת לחלוטין.

אך בסרטי משפחת אדאמס אנו מגלים דבר נוסף. משפחת אדאמס, בסופו של דבר, היא למעשה המשפחה האמריקאית הלא-טיפוסית היחידה בסרטים האלה. פרט להם, הסרטים שופעים במשפחות אמריקאיות טיפוסיות מאד – בין אם אלה בני זוג מתקוטטים, הורים המשגעים את ילדיהם, אנשים צבועים, מושחתים, מרושעים וגזעניים. הניגוד החריף שמוצג לנו בין המשפחה שמייצגת בצורה כה מוזרה את ערכי המשפחה האמריקאיים בזמן שהיא למעשה המשפחה המעוותת ביותר שאפשר לחשוב עליה, לבין המשפחות ה"נורמליות" שלא ניתן למצוא בהן ולו ערך משפחה תקין אחד לרפואה, מעורר הרהורים קשים ונוגים לגבי ערכי המשפחה האמריקאיים, מידת המציאותיות שלהם והקשר שלהם לבני אדם באשר הם – בין אם כאלה שנולדו למשפחת אדאמס, כמוני, או כאלה שהדחיקו את זה בגלל החינוך שקיבלו – והכמויות הגדושות של צביעות שמתלווה אליהם.

שתי הערות לסיום:

לסדרת הסרטים נוסף עוד סרט טלוויזיה אחד, "איחוד משפחת אדאמס", בכיכוב טים קארי כגומז ודאריל האנה כמורטישה, כשהיחיד שנותר מקאסט הסרטים הוא קארל סטרויקן, המגלם את המשרת המגודל לארץ'. לא ראיתי אותו ולפיכך איני מחווה עליו דעה, אם כי סרט של "משפחת אדאמס" בלי ראול ג'וליה, אנג'ליקה יוסטון ובמיוחד כריסטינה ריצ'י, נראה לי כחילול הקודש.

ההערה השניה היא כי סרטי משפחת אדאמס מבוססים על סדרת טלוויזיה באותו שם (שבעצמה התבססה על סדרת קריקטורות של צ'רלס אדאמס), אשר הוקרנה פה ושם בערוצי הכבלים בארץ הקודש. הסדרה, למרבה הצער, אינה מתקרבת לקרסוליהם של הסרטים המבוססים עליה, וייטיב לעשות הצופה הנבון אם יתייחס לסדרה הזו כאל בן-דוד חולה, מעוות ומפגר של הסרטים. למשפחת אדאמס, כידוע, לא חסרים קרובי משפחה כאלה.