הערת העורך: מסיבה שידועה רק להם, מפיצי הסרט בארץ בחרו "לתרגם" את שמו למילה העברית המוכרת "סיינס" (Science? סיאנס?) והוכיחו שתמיד אפשר לרדת נמוך יותר כשמבצעים פשעים תרגומיים. לשנות את שמו הרשמי של הסרט לא נוכל, אך לפחות אפשר להשתמש בשמו העברי הפשוט והמובן – סימנים.

תירס זה דבר מאד שימושי. אפשר לקלות אותו, לבשל אותו, לטחון אותו לקמח ולאפות אתו. אפשר גם להסתתר בתוכו. הצמח הגבוה, אותו מגדלים בשדות עצומים, יכול להוות מקום מסתור נפלא לכל חיה, אדם או כל יצור אחר.

דבר נוסף שאפשר לעשות עם תירס הוא לצייר בו סימנים ולבנות מהם תורות קונספירציה חיזריות.

גרהאם הס (מל גיבסון) הוא כומר לשעבר. הוא נטש את בגדי הכמורה לטובת ג'ינס וחולצת פלנל משובצת ועבר לעסוק בחקלאות בעקבות משבר אמונה שהתרחש עם מות אשתו. חייו מוקדשים כעת לגידול תירס, ולגידולם של שני ילדיו הצעירים מורגן (רורי קאלקין) ובו (אביגיל ברסלין). עזר כנגדו בביצוע מלאכות אלו הוא אחיו הצעיר מריל (חואקין פניקס), השונה ממנו כל כך בטמפרמנט (ואולי אף באורח חייו המקורי).

מהלך החיים הרגיל, הרגוע, מופר בוקר אחד כשבשדות התירס הסמוכים לביתו מתגלים סימנים – שילובים של עגולים וקוים עצומים שעוצבו בתבואה. החשד הראשוני הוא שמדובר במתיחה, אך מאחר שסימנים דומים מתגלים בשדות נוספים ברחבי העולם, נראה שאם אכן מדובר במתיחה, הרי שהיא מתוכננת היטב ומעורבים בה עשרות רבות אם לא מאות אנשים. מתיחה שהחלה לפנים שנים רבות מאוד, מאחר שעדויות קדומות לסימנים דומים פרושות ברחבי העולם. במקביל, בעלי החיים מתחילים להתנהג מוזר, קולות משונים עולים ממכשיר קשר מאולתר ובין הצללים חומקות דמויות.

שמועות מתחילות בנוגע למקור הסימנים. שמועות שאומרות כי מדובר בביקור הולך וקרב של חיזרים בכדור הארץ. ומשמעותו של ביקור כזה הוא אחת משתיים – ביקור ידידותי של יצורים סקרניים וחקרניים או פלישה שתחסל את האנושות. במקביל, דרך חלומות וזיכרונות, מסופר סיפור מותה של קולין הס (פטריסיה קלמבר), אשתו של גרהאם.

נייט שאמאלאן אוהב לעסוק בנסתר. הוא יודע שדברים בלתי מוסברים ותעלומות מוזרות מגרות את המוח האנושי. הוא מבין שאנשים נוהים אל הלא נודע והוא יודע איך לתרגם את זה לכסף. הרבה כסף (כ- 60 מליון דולר בשלושת ימי ההקרנה הראשונים בארה"ב). בין אם אוהבים אותו ובין אם לא, עם דבר אחד קשה להתווכח – הוא יודע את מלאכתו והוא עושה אותה בכשרון רב. לכל אורך הסרט הוא יודע לגלות טפח ולכסות טפחיים כשהוא שומר לאורך כל הדרך כמעט על אותה אוירה מכושפת, מסתורית ולא מוסברת.

הדבר היפה ביותר בסרט הוא שחלק גדול ממנו לא מתרחש על המסך אלא בראשו של הצופה. שאמאלאן מנצל את העובדה שהתפאורה של סרטו מוכרת והופיעה כבר בסרטים רבים. סרטים על חיזרים כבר ראינו לעשרות, על כל האפקטים המשוכללים שמופיעים בהם. שדות התירס מופיעים בתפקיד אורח בסרטים רבים שמתארים את הנוף האמריקאי, ואף מככבים בכמה מהם (דוגמא אחת היא סידרת הזוועתונים, "ילדי התירס", שהופקה בהשראת סיפור של סטיבן קינג). והסימנים המופיעים בשדות הם תעלומה מוכרת שמופיעה בסרטי תעודה רבים. כל מה ששאמאלאן עושה הוא לזרוק אזכורים לגבי מה שקורה, ומוחו של הצופה משלים את החסר, מה שהופך את הכל להרבה יותר מסתורי ומצמרר. וגם הופך את הסרט הזה לדבר הקרוב ביותר לספר שסרט יכול להיות.

התמחות נוספת של שאמאלאן היא בבחירת הרכבים מנצחים של שחקנים. מל גיבסון הוא הצלחה בטוחה בתפקיד האב האוהב, ואם נשכח לרגע שהוא אוסטרלי, הרי שמדובר בנציג נהדר לאופן שבו שהאמריקאים היו רוצים לראות את עצמם. בסצינה אחת, בה צופה גיבסון בים התירס הטובל בחשכה, חיכיתי ממש שהוא יוציא מכיסו סוכריות M&M ויפזר אותן על הקרקע. אבל מי שתמיד גונב את ההצגה הם הילדים, וגם אותם כבר הוכיח שאמאלאן שהוא יודע לבחור. האלי ג'ואל אוסמנט הפך לכוכב בעקבות השתתפותו בסרט 'החוש השישי'. והפעם ההזדמנות ניתנה לשני ילדים אחרים. עבור רורי קאלקין הסרט לא מהווה הופעה ראשונה בקולנוע, אבל כמו במקרה של אוסמנט נראה שסרט זה יכול להיות עבורו פריצת דרך. קאלקין נפלא בתפקיד הילד העצוב (עיני הכלבלב שלו תורמות לא מעט לעניין), החכם והחקרני שאוהב כל-כך את אחותו הקטנה.

עם זאת, הכוכבת האמיתית של הסרט היא אביגיל ברסלין, בהופעתה הקולנועית הראשונה.

ראיתם פעם פיה? אם תמחאו כפיים חזק, מי יודע – אולי אביגיל ברסלין תצמח כנפיים ותהפוך לאחת. תום ומתיקות ילדותיים המעוטרים בחיוך מושלם היא דרך אחרת לתאר אותה. ואת התום והמתיקות היא מייצגת, כך שהבחירה לתפקיד היא מושלמת.

אם היינו עוצרים בנקודה זו להביע דעה על הסרט, הרי שהוא היה זוכה לניקוד מאוד גבוה. העלילה מעניינת, מותחת ומסתורית, דרך העברת הסיפור לצופה נהדרת ולא נדושה (לא אסתכן בלקרוא לה 'חדשנית', אבל היא בהחלט לא נוצלה רבות) וצוות השחקנים נהדר. אבל אז מגיע סוף הסרט והורס הכל. מדהים מה שחמש דקות יכולות לעשות לסרט שלם.

'אלוהים, משפחה ואהבה' הם המוטו. ולרשימה לא מתווסף 'החלום האמריקאי' אשר רק נרמז בעדינות בסרט ולא נדחף לנו בסופו במורד הגרון כאילו לא קלטנו אותם דבר עד כה. חמש דקות יכולות בקלות להרוס סרט שלם, גם אם הוא טוב מכל בחינה אחרת, וזה נכון במיוחד אם הן תלושות, לא אמיתיות, דביקות וצבועות. סוף שהורס במחי חמש דקות של שטיחות רדודה ומטופשת כל מה שנבנה לפניו.

ההמלצה שלי – לכו לראות, אבל תדאגו לצאת מהאולם ממש לפני הסוף.

במאי-תסריטאי: נייט שאמאלאן .