ב-28 באוקטובר 2000 נוסד "בלי פאניקה", בתחילה כ"עיתון פורום" שבו חברי קהילת המדע הבדיוני והפנטזיה של פורום אורט פרסמו את הגיגיהם ויצירותיהם, ובהמשך אתר עצמאי. ואין טוב יותר מלחגוג 20 שנה לאתר בפרסום סיפורים שמוקדשים לנושא "20 שנה".

---

ינואר 2092, קומת ההנהלה בבניין "מק'קאפרי", משרדה של ד"ר רג'ואן

"בשום פנים ואופן לא", אמרה ים.

דיל נאנחה. "אמא, אני בת עשרים ושבע. אני לא מבקשת רשות. אני מודיעה לך שאני עוברת לגור ברשת".

"עשרים ושבע הוא גיל מוקדם מדי לקבל החלטות בלתי הפיכות". העיניים של אִמה הבהבו ושטפו את קיר החדר בטבלאות, גרפים ונתונים. דיל מעולם לא התעייפה מלצפות בפלא הזה, גם בעיצומו של ויכוח מתלהט. "עם תוחלת החיים המתארכת, כמחצית מבני גילך יספיקו להתחרט לפחות פעמיים על כל החלטה הרת גורל –"

"אני לא חושבת שהנימוקים הסטטיסטיים האלו רלוונטיים, אמא", קטעה אותה דיל. "בגילי כבר היית לקראת סיום דוקטורט ושותפה בחברת סטרט-אפ מצליחה, וכשסבתא היתה בגילי היא היתה דוקטור, עמדה בראש מעבדת רובוטיקה ורשמה שני פטנטים על ההמצאות שלה".

"זו היתה תקופה אחרת, דלית. חוץ מזה, סבתא שלך ואני תמיד הראינו נטייה למדע". ים נופפה בידה והמקרנים שבעיניה כבו. "כמובן, גם את הראית נטייה כזו…"

"אבל למרות שיכולתי להיות מבריקה כמהנדסת מערכת או מתמטיקאית או מתכנתת, בחרתי להתפרנס דווקא מכתיבת רומנים רומנטיים הולוגרפיים", אמרה דיל בטון טרגי והצמידה את ידיה אל לוח ליבה. "ובכך ביישתי את כל נשות משפחת רג'ואן לדורותיהן".

"אין לי שום בעיה עם בחירת המקצוע שלך, דלית", אמרה ים, בנימה שהבהירה שהקריירה של דיל לבדה החזירה את מעמד האישה דורות אחורה. "יש לי בעיה עם הנטייה שלך לקבל החלטות כאילו את דמות מאחד הספרים שלך, שקופצת מצוק וחוזרת באורח פלא שלוש מאות עמודים מאוחר יותר!"

דיל מצמצה. "חשבתי שלא קראת את 'סופות של הלב'", אמרה. חיוך קל עלה על שפתיה. היא העיפה מבט בספרייה הגדולה שמאחורי גבה של אִמה. דיל תמיד הקפידה להביא לה עותק מכל ספר שהוציאה, וים נהגה לקרוא את ההקדשה, להודות לה בחום, ואז הניחה את הספר במדף מרכזי בספרייה, כביכול בגאווה – אבל דיל הניחה שאִמה כלל לא טרחה לקרוא אותו. היא מעולם לא דיברה עליהם עם דיל, עד עכשיו.

"רפרפתי עליו", התיזה ים, בלי להתייחס למבטה של דיל ולחיוכה. "ואת יודעת, החברים שלי מהאקדמיה היו שמחים להציע לך ייעוץ מדעי כדי שלא תכתבי את כל השטויות האלה על רובוטים רצחניים. את מוציאה שם רע לכל מי שעוסק ברובוטיקה, ובננו-טכנולוגיה בפרט –"

"הודעה לדוקטור רג'ואן", אמר קולו העמוק של המחשב. "מאת: דוקטור אלכסיי נובו –"

"לא עכשיו, שמוליק", אמרה ים. עינייה הבהבו באדום מסוכן. "ובטל את כל השיחות שלי להיום".

"כן, דוקטור רג'ואן", אמר המחשב. "האם אוכל לסייע במשהו נוסף?"

"יין", אמרה ים. "ומוזיקה".

במטבחון שבקצה השני של המשרד, הושטה זרוע רובוטית מתוך הקיר, פתחה את אחד הארונות הגבוהים ושלפה ממנו גביע יין בעל רגל גבוהה. זרוע אחרת נעה אל המקרר, שלפה מתוכו בקבוק יין אדום, חלצה את הפקק ומזגה אותו לגביע, בעודו נע על הזרוע הראשונה, שהניחה לבסוף את הגביע המלא על השולחן מול ים.

"תודה, שמוליק", רטנה ים ולגמה לגימה ארוכה. היא הפנתה את גבה אל דיל והחלה להקרין נתונים חדשים על הקיר. דיל, שידעה שאִמה מסוגלת בהחלט לעיין במסמכים בלי צורך בהקרנה, לא הופתעה לגלות שאלה היו מחקרים סטטיסטיים שעסקו בהתמכרות של בני ובנות דורה לרשת. היא גלגלה את עיניה.

הן שתקו עוד כמה רגעים בזמן שנעימת הפסנתר מ"מרי פופינס 7 – הפינגווינים מכים שנית" התנגנו סביבן.

"זה בגלל קאמארי, נכון?" שאלה דיל לבסוף.

"מה? מה הקשר לקאמארי?" ים הסתובבה אליה והניחה את הכוס על השולחן בכוח. אי אלו טיפות יין ניתזו על המשטח, וזרוע רובוטית נושאת מטלית מיהרה לנגב אותן. "קאמארי מותק! את מוזמנת להתחתן איתה מחר מבחינתי! אבל יש הבדל גדול בין להתחתן עם וירטואלית –"

"אמא!" מחתה דיל.

ים נופפה בידה בחוסר סבלנות. "בסדר, סליחה – יש הבדל גדול בין להתחתן עם תבונה מלאכותית שחיה בעולם הווירטואלי –"

"לא, לא התכוונתי לזה. קאמארי משתמשים בלשון רבים. ואגב, הם מעדיפים אזרחימות של הרשת", אמרה דיל.

"מה?" ים בהתה בה.

דיל גלגלה את עיניה. "תבונה מלאכותית זה מושג פוגעני, אמא", הסבירה. "קאמארי והרבה אחרים מעדיפים 'אזרחימות של הרשת'".

"בסדר". ים התחילה בפעם השלישית, ודיל שמעה הפעם את קוצר הרוח בקולה. "יש הבדל גדול בין להתחתן עם אזרחימות של הרשת לבין להוריד את עצמך בשבילם למחשב ולהיפרד מהגוף האנושי שלך".

"אני לא עוברת לרשת בגלל קאמארי. אני עוברת כי החיים ברשת טובים יותר, נוחים יותר, וכי אפשר להשיג בהם הרבה יותר. את יודעת את זה בעצמך. את המצאת את ממשקי תרגום המחשבה".

"לא הייתי ממציאה אותם אם הייתי צופה שתתמכרי להם", אמרה ים.

"ממש לא התמכרתי להם, אמא. אני פשוט משתמשת בהם יותר ממך". דיל החוותה בידה אל המדף בספרייה שהוקדש לספריה, בין עשרות ספרי מדע וכתבי עת מדעיים. רבים מחבריה ראו באמא שלה עוף מוזר כיוון שהעדיפה ספרים מוחשיים על פני הספרייה הווירטואלית העצומה שעמדה לרשותה. "הוצאתי עשרים ושניים ספרים עד היום. שבעה נכתבו בחמש השנים לפני שהתחברתי לרשת. כל השאר נכתבו בחמש השנים הבאות. ואת יודעת שבזמן הזה הספקתי גם לסיים תואר ראשון ושני בספרות, להתחיל דוקטורט, לקרוא מאות אלפי ספרים, לבלות עם קאמארי בכל מקום על פני הגלקסיה –"

"הגלקסיה הווירטואלית", אמרה ים ביובש והרימה שוב את גביע היין.

דיל נאנחה. "אמא, את לא מבינה שטוב לי יותר ברשת? אלו החיים שלי. אלפי אנשים בכל העולם התנתקו מהגוף שלהם. אולי עשרות אלפים". היא ראתה את שפתיה של אִמה נעות לתקן אותה, ואז עוצרות. אם כך, המספר האמיתי היה גבוה בהרבה.

"זה לא כמו לעבור לגור בהתיישבות על מאדים, דלית", אמרה ים. שפתיה התהדקו ואצבעותיה הלבינו סביב הגביע.. "אין דרך חזרה מהרשת".

"אני יודעת את זה, אמא", אמרה דיל. "תעני לי על שאלה אחרת – איך אמורים להיראות הנישואין שלי? איך את מדמיינת את החיים המשותפים שלי ושל קאמארי? את ליל הכלולות, למשל?"

ים מיקדה בה את מבטה, ודיל הבינה לחרדתה ששתי העיניים באמת הביטו אך ורק בה, ולא בעשרות דברים אחרים במקביל. היא נאבקה בדחף להתכווץ תחת המבט החודר.

"ובכן", אמרה אִמה באיטיות. "אני די בטוחה שדיברנו על זה בעבר, דיל, אבל אני מבינה שכאמא שלך מצופה ממני לחזור על הסברים כאלו, אז הקשיבי היטב הפעם. כשגבר ואישה, או גבר וגבר, או אישה ואישה, או גבר/אישה ו… אזרחימות של הרשת, אז כשהם אוהבים אלה את אלה מאוד, הם מתחבקים חיבוק מיוחד וקרוב –"

"די, אמא!" קראה דיל, משועשעת בעל כורחה. "את יודעת למה אני מתכוונת! אני לא יכולה להיות עם קאמארי באמת כשאני צריכה להתנתק מהרשת פעמיים ביום כדי לאכול, פעם ביום כדי לחלץ עצמות ולהתקלח, וכל שעתיים כדי להשתין!"

"יש שיקראו לזה בסיס מצויין לזוגיות בריאה", אמרה ים.

"אמא!" דיל חבטה את ראשה בשולחן, אבל משהו קלט את פניה ומנע ממנה להזיק לעצמה, וכשהרימה שוב את ראשה ראתה זרוע רובוטית קטנה ומרופדת-אצבעות נסוגה בחזרה אל הגומחה במרכז השולחן.

"בסדר. אני אהיה מוכנה לשקול חיבור קטטר והזנה תוך-ורידית", אמרה אִמה. "אבל אין לי כוונה להקצות משאבים של שמוליק כדי לקלח אותך. הסבון היחיד שלא עושה קצר במערכות שלו הוא פצ'ולי – כרוב ניצנים. אפילו אם סבתא שלך לא הייתה אלרגית, אני לא הייתי מוכנה שתגיעי לארוחות משפחתיות עם ריח כזה".

"ובכן, למרבה המזל סבתא ואת לא תצטרכו להריח אותי, כי אני אופיע כווירטואלית. או שאתן תתחברו למערכת ואז תוכלו להריח ולטעום כל דבר שתרצו", אמרה דיל.

"למה לטרוח?" שאלה ים. "אולי פשוט תשלחי את שמוליק לארוחות משפחתיות במקומך? הוא אפילו יעליב את האוכל של סבתא במקומות הנכונים".

"חס וחלילה, דוקטור רג'ואן", אמר שמוליק. "לא אחלום להעליב את אמך –"

סבלנותה של דיל פקעה. "אמא! תקשיבי לעצמך! את המצאת את הטכנולוגיה הזאת! את זו שאמרה תמיד שהרשת היא חיים כמו כל חיים, בלי מגבלות גופניות, בלי מוות –"

"בדיוק! הרשת נועדה לאנשים שאין להם ברירה אחרת". ים עקפה את השולחן, התייצבה מול דיל ואחזה בכתפיה. "אנשים בסוף חייהם, או עם נכויות כל כך קשות שאי אפשר לספק להם מענה רפואי או רובוטי. את אישה צעירה, עם גוף בריא – ואת אומרת שאת מוכנה לוותר עליו, להתנתק ממנו ולקבור אותו באדמה".

"מה פתאום לקבור?" דיל עיוותה את פניה. "זה מזהם ובזבוז של משאבים. אני מתכוונת לתרום את גופי למדע".

"על גופתי המתה!" נהמה ים. עיניה הבהבו. "ואם תאלצי אותי, אני אגיש בקשה לאפוטרופסות בגלל אי שפיות זמנית!"

"כן, זה יעבוד לך מצוין", אמרה דיל. "במיוחד עם הפסיקות החדשות על זכויות אזרחימות של הרשת. אמא, למה את לא יכולה פעם אחת להניח שקראתי את כל המידע המהימן שיכולתי לאסוף, ששקלתי את ההשלכות זמן רב, שאני מבינה מה הולך לקרות לי ושאני יודעת מה אני רוצה?"

"כי את לא!" זעפה ים. "את תמיד חושבת שאת יודעת, אבל אז משנה את דעתך! רצית לנסוע להתנדב באנטארקטיקה, ואז שינית את דעתך כששמוליק הסביר לך שקפוא שם. רצית לעבור לגור בטוקיו, ושינית את דעתך כששמוליק אמר לך שבקיץ חם שם עוד יותר מאשר כאן. אולי תשאלי אותו מה מזג האוויר ברשת?"

"הייתי טינאייג'רית כשרציתי לעשות את הדברים האלו, אמא!" מחתה דיל, ואז מלמלה, "חוץ מזה, אף אחד כבר לא משתמש בשמוליק לחיזוי מזג אוויר. הוא מודל מיושן".

ים השתנקה, ולדיל היה נדמה שהיא שומעת קפיצה במוזיקה. היא התכווצה. "סליחה, שמוליק".

"הלב של סבתא שלך לא יעמוד בזה", איימה ים.

"סבתא בכושר יותר טוב ממני! היא רצה עשרה קילומטר ביום!" מחתה דיל. "ואם הלב שלה לא יעמוד בזה, היא תוכל פשוט לבוא לחיות איתי ברשת, ואז גם את תוכלי להפסיק להעמיד פנים שאת נהנית מהבישול הנוראי שלה!"

העיניים של ים הבהבו שוב באדום מסוכן. "אני לא מתכוונת להמשיך לדון ברעיון המגוחך הזה", הפטירה לבסוף. "יש לי עבודה, ואת מבזבזת לי את הזמן. צאי מהמשרד שלי".

דיל קמה על רגליה. "חשבתי שביטלת את כל השיחות שלך להיום –"

"עכשיו!" צעקה ים. ההבהוב האדום בעיניה התלהט.

דיל נאנחה במופגן. "אני אעשה את זה עם ברכתך או בלעדיה, אמא!" צעקה בדרכה אל הדלת.

"את לא תעשי את זה בכלל!" צעקה אִמה בלי לפנות לעברה.

דיל טרקה בכוח את דלת המשרד מאחוריה. היא עצרה במסדרון כדי להירגע ולהסדיר את נשימתה. בסך הכול השיחה עברה טוב מכפי שציפתה, גם אם לא פחות מתסכלת. רק למען הסיפוק היא חבטה את ראשה בקיר הסמוך. "איי!" קראה ומיששה את מצחה. היא העיפה מבט נבגד בזרוע המרופדת הצמודה לדלת, שלא ניסתה לרכך הפעם את החבטה. "הגם אתה, שמוליק?" שאלה.

"אני מצטער, העלמה רג'ואן", ענה קולו העמוק של המחשב. "אני מודל מיושן, וקשה לי להעריך את מידת הקושי הרצויה עבורך בהטחת פנייך בשולחן. האם תרצי ללמד אותי את צרכייך לצורך החבטות הבאות?"

דיל החמיצה אליו את פניה, אבל הוא התעלם. היא נאנחה והתחילה ללכת כשקולו של שמוליק נשמע שוב. "העלמה רג'ואן, אמך מבקשת להזכיר לך את ארוחת הערב אצל סבתא שלך ביום שישי. היא הזמינה מסך כדי שקאמארי יוכלו להצטרף".

הפעם היתה זו דיל שהעמידה פנים שלא שמעה אותו, אבל היא ידעה שהמצלמות שלו קלטו את חיוכה.

---

אוקטובר 2072, הבית של ים, דלית, וטוני החתול

"בשום פנים ואופן לא", אמרה סול.

קולה היה רם, וים התכווצה והעיפה מבט לעבר חדר השינה של דלית, תוך שהיא מכווננת את הראייה שלה כדי להביט דרך המוניטור בחדר הילדים. דלית ישנה בשלווה, מחובקת עם טוני. ים נאנחה. "אמא, אם היא תתעורר בגללך, את מקריאה לה את "הזחל הרעב". לקח לי שעה וחצי להרדים אותה".

"למה את לא נותנת לשמוליק להקריא לה?" רטנה סול והמשיכה לערבב את הבלילה האפרפרה בקערה. ים חשדה שהיא הייתה אמורה להפוך להיות פשטידה, אולי, בבוא היום.

"בדרך כלל אני נותנת, אבל היום היא רצתה אותי". ים משכה בכתפיה.

"זה לא בריא, לגדל ילדים ככה שהם תלויים כל כך בהורים שלהם", אמרה סול. "זה מתחיל בסיפור ונגמר בכך שהם רוצים שתחליפי להם חיתול במקום שמוליק, שתקלחי אותם במקום שמוליק, שתעזרי להם בשיעורי בית במקום שמוליק…"

התקני העיניים של ים הבהבו אזהרה על עליית דופק והזכירו לה לנשום עמוק. היא התעלמה מההמלצה, אבל עצם האזהרה גרמה לה לזהות את הטקטיקה הקבועה של אִמה לשינוי נושא. "את מבינה שחוץ ממך, אף חוקר או חוקרת של ממשקי מוח מכונה לא התנגדו ליוזמה האירופית-אמריקאית לממשקים וירטואליים?"

"ולמה החלטת שאני מתנגדת ליוזמה?" סול טעמה מהבלילה, העוותה את פניה ושפכה פנימה מלח בנדיבות. "לא אמרתי מילה נגדה".

"לא אמרת מילה בעדה", החזירה ים. "שאלו אותך עליה לפחות בשלושה ראיונות לאתרים מדעיים בשבועות האחרונים, ומצאת דרך אלגנטית להתחמק. וגם כשביקשו את תגובתך במיוחד לנושאים האלה, סירבת. את לא מבינה שאת פוגעת בנו כשאת לא אומרת כלום? כל הקהילה המדעית שואלת את עצמה למה הוד רוממותה פרופסור רג'ואן לא תומכת בהמשך ההתפתחות של הטכנולוגיה שהיא עצמה יצרה".

"לא, לא", סול הניעה אצבע מלוכלכת בקמח מול פני בִּתה. "אני יצרתי התקן מוח-מכונה שנתן לבת שלי ראייה משופרת. אין לי שום קשר ל…"

"רשת הממשקים הווירטואליים", אמרה ים.

"…זה", אמרה סול והעוותה את פניה. היא טעמה מהבלילה, כרכמה את פניה שוב והוסיפה קמח בלי למדוד אותו. היא ערבבה את הבלילה בקדחתנות בכף עץ.

ים נשפה אוויר והעבירה יד בשיערה הקצר. "אמא. כל השנים אמרת לכל מי שהיו מוכנים להקשיב שהתקדמות טכנולוגית אינה סיבה לדאגה. שצריך לחשוש רק מעמידה במקום. תמכת כלכלית בהקמת מושבת ההארצה במאדים ומושבת המחקר בטיטאן. דיברת בהתלהבות על המחקרים החדשים בתחומי ננו-פבריקציה, למרות שהם לא היו קשורים לתחום שלך. הגנת בחירוף נפש על זכותם של אנדרואידים לעצמאות כשנחתמה אמנת זכויות התבונה המלאכותית". ים אחזה בעדינות בידה של אִמה, לעצור את תנועות הבחישה. "כשהתעוורתי את נתת לי הרבה יותר מעיניים. למדתי לא רק לראות הכול במקביל, אלא גם לחלק את הקשב שלי, לעבוד ולחשוב וליצור במקביל. רשת הממשקים תוכל לתת את היכולת הזו לכולם. למה למנוע את זה?"

"מאותה סיבה שלא ויתרתי על הפשטידה הזאת ולא נתתי לשמוליק להמשיך להכין אותה, למרות שאני בטוחה שהוא מסוגל להציל את המצב", סיננה סול וניגבה את ידיה בסינרה.

שמוליק שתק בצייתנות, וים חשדה שהוא ידע ששום כוח בעולם לא יוכל להפוך את העיסה המתמצקת בקערה לפשטידה. ברור שים היתה צריכה לאפשר לשמוליק לבצע כל מטלה בחייה, אך לסול הייתה החירות להימנע מהעזרה, התבונה והניסיון של הבינה המלאכותית המרשימה שהיא עצמה יצרה. היא שקלה להסב את תשומת ליבה של אִמה לחוסר השיוויון הזה, אבל ידעה שזה לא יקדם את הדיון.

"יש הבדל בין להפוך בעיה ליתרון לבין לוותר על התמודדות כלשהי עם בעיות", המשיכה סול. "אם נגרום לאנושות לנדוד רחוק כל כך מהדרך שבה אנחנו קולטים מידע מהחושים ומעבדים אותו… אין לך מושג מה יהיו ההשלכות של מעשה כזה".

ים נאנחה והביטה בכף העץ, שנותרה נטועה במרכז הבלילה, זקופה כמו תורן. ים שקלה לזרוק אותה יחד עם הבלילה והקערה כולה. ממילא היא לא תצליח להפריד ביניהן. "אף פעם אי אפשר לדעת את כל ההשלכות העתידיות של פיתוח חדש", אמרה ים. "וזה אף פעם לא הפריע לך".

"זאת לא הייתה אף פעם הטכנולוגיה שלי, שעלולה להפוך את המין האנושי לסייבורגים!" קראה סול, והדפה את הקערה ממנה.

"אני סייבורגית, אמא!" קראה ים.

"הודעה עבור פרופסור רג'ואן", הכריז המחשב. "מאת: ד"ר איברהים עזיז".

"לא עכשיו, שמוליק!" צעקו שתיהן. קול בכי בקע מהחדר הסמוך. ים לא היתה צריכה להביט הפעם דרך המוניטור. היא נאנחה, הלכה אל החדר והרימה את דלית שהתעוררה. הילדה בכתה, וים ערסלה אותה בידיה. טוני, שהוער משנתו באכזריות, נשף על סול, שנהמה עליו בחזרה והקלידה במהירות לממשק של שמוליק על הקיר. ים הקדימה אותה גם הפעם, למרות ידיה התפוסות. נעימה שקטה מהפסקול של "מרי פופינס 5 – אל התקרה ובחזרה" החלה להתנגן.

סול החמיצה אליה פנים, ידיה עדיין על הממשק. "בוגר מאוד", לחשה.

"את יודעת, אם היה לך ממשק משלך לא הייתי משיגה אותך תמיד", לחשה ים בחזרה. "ושמוליק היה יכול לשלוח לך הודעה חזותית במקום לדבר בקול".

"אני מתנצל מאוד, פרופסור רג'ואן, דוקטור רג'ואן", אמר שמוליק בקול נמוך כל כך שכמעט לא נשמע באוזניהן.

"אל תיתן לה לעשות לך ייסורי מצפון, שמוליק", אמרה סול. "זו לא אשמתך. חוץ מזה, בקצב הזה, הבת של דלית כבר תיוולד מחוברת לרשת. מי יודע, אולי אתה תהיה האבא, או האמא!"

"ומה רע בזה כל כך?" שאלה ים – הפעם רק כדי להכעיס, כיוון שנבואות הזעם של אִמה ביחס לממשק החדש היו רחוקות מאוד מהמציאות. "אם דלית תרצה לאהוב אנדרואיד –"

דלית השמיעה יבבה, וים השתתקה. סול נאנחה והחלה לשיר את המילים יחד עם מרי פופינס. ים העיפה בה מבט ספק המום, ספק משועשע. "את יודעת את המילים?"

סול חיכתה לקטע אינסטרומנטלי לפני שלחשה בזעף, "זה השיר שהיא הכי אוהבת".

ים חייכה. אִמה הקפידה להתלונן בכל הזדמנות שדלית שומעת יותר מדי דיסני, ושים צריכה להשמיע לה מוזיקה קלאסית מדי פעם. היא הצטרפה לשירה.

"הדיון הזה לא נגמר", לחשה לה סול בקטע האינסטרומנטלי הבא, אבל ים המשיכה לחייך והתעלמה ממנה.

---

מאי 2052, בניין "לה גווין", אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, מעבדת המחקר של ד"ר רג'ואן.

"בסדר גמור. אם זה מה שאת רוצה לעשות, אני תומכת בך לחלוטין", אמרה שירה.

סול כיבתה את המנורה הבוהקת, הרימה את משקפיה מאפה אל מצחה ובהתה באִמה. "את באמת מתכוונת לזה?"

"לא!" רשפה אִמה. "את באמת חושבת שאני אתן לך להפוך את הנכדה שלי לרובוט?!"

שני עוזרי המחקר האחרונים שנותרו במעבדה, אלה שחסרה להם אותה מנה של היגיון בריא שדחף את כל שאר הדוקטורנטיות והדוקטורנטים להימלט ברגע שאִמה של ראשת המעבדה שלהם הופיעה, התנצלו סוף סוף ומיהרו לצאת.

סול נאנחה והפעילה שוב את המנורה הבוהקת. היא נהנתה מרגע של סיפוק מרושע כשאִמה מצמצה וכיווצה את עיניה באור העז. "אמא, זה בסך הכל סוג חדש של ממשק מוח מכונה, לא שונה מזה שים כבר משתמשת בו".

"ומה רע בזה שהיא משתמשת בו? בזכותו היא רואה מצוין".

"מצוין, אבל שונה מילדות אחרות בכיתה שלה", אמרה סול ופתחה בזהירות את קופסת האלקטרודות החדשות שהזמינה. "צבעים אחרים, חדות אחרת, פחות טוב באור מסוים ויותר טוב באור אחר. העיניים שלה מתעייפות פחות ממסכים, אבל יותר משינוי אור תכופים".

"אז את רוצה שהיא תהיה עוד יותר שונה?" שירה התיישבה על אחד מכסאות הפלסטיק במעבדה והישירה מבט אל בִּתה, שעשתה כמיטב יכולתה להתעלם ממנה.

סול הניחה את אחת מהאלקטרודות מתחת למיקרוסקופ ובחנה אותה. "בניגוד אלייך אני לא חושבת ששונות זה דבר רע כל כך. ואני כן חושבת שהממשק הנוכחי של ים נותן לה יתרון על ילדות אחרות בגילה – יהיה לה קל יותר להסתגל לראייה מורכבת ורב-ממדית –"

"למה לעצור שם? אם את כבר עושה ניסויים על הבת שלך, אולי פשוט תשתילי לה בראש מחשב, מערכת לוויינים ורשת תקשורת?" שאלה שירה.

"אמא!" סול הרימה את ראשה. "קודם כל, אנחנו לא בשלבי ניסוי. עשרות אלפי אנשים בעולם כבר משתמשים בממשק החדש. שנית, כן – הוא ייתן לה ראיית לילה, ראייה טלסקופית ומיקרוסקופית, התראות קִרְבה לעצמים זרים, מערכת איכון מיקום, חיפוש מיידי של מידע ברשת. היא לא תהיה אף פעם בסכנה ממכונית שהגיחה משום מקום, אף פעם לא תאבד את דרכה, ותמיד תוכל לקרוא ספר בדרך ללימודים בלי להתנגש בעמודים". היא הביטה ברוב משמעות בצלקת הקטנה על אפה של אִמה, שהזעיפה את פניה.

"היא יכולה גם להקשיב לספרים מוקלטים", הציעה שירה ביובש. "אמא שלה עשתה בדיוק את זה, ואף פעם לא התנגשה בעמוד תוך כדי הליכה".

סול מצאה את עצמה מקנאת עמוקות בסטודנטים שלה – בניגוד לה הם יכלו להימלט על נפשם. היא פנתה אל הקפיטריה האוטומטית שעל הקיר והזמינה תה צמחים. "את רוצה משהו לשתות, אמא?"

"קפה שחור חזק", אמרה אִמה, והמשיכה מיד. "לפחות תחכי שהיא תהיה בת שמונה עשרה".

שני ספלים צנחו אל המשטח הקטן והתמלאו בנוזל מהביל. סול העבירה לאִמה את הספל. "למה?" שאלה. "ההתקנה של הממשק החדש הפיכה לחלוטין. וכמו שאמרתי, הוא ישפר את חייה".

"אובייקטיבי מאוד מצד הממציאה שלו", אמרה שירה ביובש ונשפה על הקפה שלה. היא הניחה אותו בצד כדי שיתקרר, והחליפה את האלקטרודה שסיימה לבחון באלקטרודה חדשה שחיכתה בקופסה.

"הרופאה שלה מסכימה איתי. אמא, אנשים שהתעוורו או נולדו עיוורים ולא הצליחו להתרגל להתקנים הישנים הסתגלו לממשק החדש בקלות, וכולם העידו על שיפור עצום בחייהם ובאושרם. וים רוצה אותו. לקחתי אותה רק בשבוע שעבר להדמיה שמאפשרת לחוות אותו, כדי שתהיה בטוחה".

שירה צחקה ביובש. "היא בת עשר, סול. היום היא בטוחה שהיא רוצה ממשק, מחר היא תהיה משוכנעת שהיא רוצה להיות מלכת אנגליה. אולי גם תתני לה לבחור אם ללבוש בגדים רגילים או פיג'מה? אם ללכת לבית הספר או להישאר בבית?"

סול, שאכן נתנה לים את הבחירות האלו מדי פעם, החליטה לא לתת לאִמה עוד נשק נגדה. היא לגמה מהתה שלה וצבטה את גשר אפה. "אמא, תחשבי על זה בהיגיון. למה שנרצה להכריח את ים להישאר עם זוג עיניים כמעט רגילות, מוגבלות להחריד, כשהיא יכולה לראות הכול? למה לתת לה משקפיים כשאפשר לתת לה את היקום?"

שירה נאנחה. "זה תמיד היקום אצלך. בכיתה א' היית הילדה היחידה בשכבה שהלכה לחוג רובוטיקה. בכיתה ד' זכית באליפות הארץ. בתיכון קיבלת את מענק הנשיא להצטיינות על… איך קראו לרובוט הזה?"

"שמוליק". סול חייכה. היא לא חשבה עליו כבר זמן רב. היא החזירה את משקפיה לאפה. "לא הייתי מתחילה להתעניין ברובוטיקה בלי העידוד שלך, את יודעת".

היא התכוונה לכך כמחמאה, כניסיון לפיוס, אבל אִמה רק התכווצה. סול הרצינה. "אמא? מה קרה?"

"שום דבר". שירה נאנחה שוב. "את כבר כל כך רגילה לזה, שאת לא שמה לב. זה העולם שגדלת בו, העולם שבו אמא שלך היא תמיד החריגה, המוזרה, זו שכולם מסתכלים עליה כאילו מדובר בחייזר תלת-ראשי. חשבת שזה הגיוני לגמרי להיות כמוה". לרגע, אִמה לא נראתה כועסת, רק עצובה. "כשאני הייתי בגילך ראיינו אותי על ההצלחה של החברה שעמדתי בראשה אז. שאלו אותי איך אני מאזנת בין משפחה וקריירה, ואם מכבדים אותי פחות כמהנדסת ראשית כי אני אישה".

סול שתקה לרגע ארוך. "ומה ענית?"

שירה פלטה צחוק קצר. "אמרתי להם, 'כנראה אתם מכבדים אותי פחות, כי אתם עדיין שואלים אותי את השאלות האלו.' והמראיין נהיה אדום כמו עגבנייה וגמגם משהו, ואני חייכתי, אבל בלבי חשבתי שכשהבת שלי תהיה מדענית, אני מקווה שאף אחד לא ישאל אותה שאלות כאלה".

היא פגשה במבטה של סול, ולרגע קצר אם ובת חייכו זו אל זו בשותפות גורל עייפה. "הם שואלים", אמרה סול.

שירה הנהנה. "אני יודעת".

"וזה לא משנה כלום", אמרה סול.

"אני יודעת גם את זה!" קולה של שירה לא היה רך עוד. "הטעות שלי הייתה שקיוויתי שהעולם ישתנה, במקום להבין שאני זו שצריכה להשתנות, להפסיק לדמיין רק מסלול אחד בשביל הבת שלי. וזה בדיוק מה שאת עושה בשביל ים".

"את לא הכרחת אותי להיות מדענית, אמא", אמרה סול. קולה היה עדין באותה מידה. "אני אוהבת מדע. וגם ים. אני לא מנסה לגרום לה להיות שונה משאר הילדים בגיל שלה. היא כבר שונה, והיא אוהבת את זה. היא ילדה בוגרת ועצמאית, בדיוק כמוני". היא חייכה חיוך קלוש. "מצטערת שאני אכזבה גדולה".

"הלוואי שהיית אכזבה גדולה!" שירה הניחה את ספל הקפה בכוח על השולחן, והוא התיז נוזל לכל עבר. קולה התלהט מרגע לרגע. "את בדיוק מה שציפיתי! עקשנית, בלתי נסבלת ועושה רק את מה שאת רוצה, בלי להקשיב לבוגרות וחכמות ממך. בדיוק כמו כל בת למשפחת רג'ואן לאורך כל הדורות!" היא סבה לאחור, תפסה את ידית הדלת ומשכה בה בכוח.

סול התאמצה להסתיר את חיוכה. "את צריכה להעביר את הכרטיס שלך מול העינית", אמרה.

"אני יודעת!" זעפה שירה, והעבירה את כרטיס המבקר שלה מול העינית. כדי לכפר על הפגיעה הקשה ביציאה הדרמטית שלה, היא הדפה מדרכה אחד מהדוקטורנטים של סול שחיכה ליד הדלת, ספק ממתין שהמנחה שלו תתפנה, ספק מצותת לשיחה. הסטודנט הביט אחריה, ואז בסול, שלא הבחינה בו. ידיה של המנחה שלו, שתמיד היו בתנועה, חבקו כעת את כוס התה שלה, והבעה מהורהרת נחה על פניה. הוא פסע לאחור בשקט וסגר את הדלת מאחוריו.

דקות ארוכות חלפו. סול סיימה את התה שלה והחזירה את הכוס הריקה לשטיפה במתקן. כשבחנה את זיכרונותיה, ידעה שאִמה צדקה. לאורך כל ההיסטוריה המשפחתית שלהן, או לפחות ככל שהיא הצליחה לזכור, הנשים במשפחתה עשו תמיד בדיוק את מה שרצו, ולעיתים קרובות מצאו את עצמן חריגות, שונות – צעירות מדי, חכמות מדי, או נשים בודדות בסביבה גברית. אבל סול לא זכרה בדידות. היא זכרה את סבתה תומכת באִמה בכל שלב בקריירה שלה, ואת אִמה תומכת בה ובבחירות שלה. שתיהן נזפו, כעסו, הפצירו, שכנעו, זעמו, אבל בסופו של דבר הן עמדו תמיד לצד בנותיהן.

סול חייכה ושבה לעבודתה.