צילום: איבונה קסטיאלו ד'אנטוניו, Unsplash

ב-28 באוקטובר 2000 נוסד "בלי פאניקה", בתחילה כ"עיתון פורום" שבו חברי קהילת המדע הבדיוני והפנטזיה של פורום אורט פרסמו את הגיגיהם ויצירותיהם, ובהמשך אתר עצמאי. ואין טוב יותר מלחגוג 20 שנה לאתר בפרסום סיפורים שמוקדשים לנושא "20 שנה".

עוד מעט הם יגיעו. כל החברים שלי, שלא ראיתי כבר חודשים כי כל אחד משרת ביחידה אחרת, או לומד באוניברסיטה כמו ניצן ואיליה. ההורים שלי כבר פינו את הדירה לכל הערב, לכבוד יום ההולדת שלי שהיה למעשה לפני שלושה ימים. הם הבטיחו שהבית שלי עד אחת בלילה!

בדקתי שוב שכל השתייה והאוכל ערוכים כמו שצריך במטבח, שכל הדברים השבירים אסופים בבטחה בחדר ההורים, והלכתי לבדיקת מראה אחרונה אצלי בחדר לפני שכולם מגיעים.

השעה הייתה חמישה לשמונה בדיוק.

עמדתי מול המראה ובחנתי את כישורי המסקרה והצלליות שלי, כשהשער נפתח.

בתוך המראה, במקום שבו עמדתי אני עד לפני רגע, לבושה בחולצה עם מחשוף סביר וכמות מזערית של נצנצים, ובג'ינס השחור הכי מחמיא שלי, נשקף אלי פתאום נוף מפורט והזוי, שנראה כאילו נלקח ממשחק מחשב. מהנקודה בה עמדתי נפרסה רשת של שבילים ורודים, ומעליהם ריחפו עננים חומים, שוקולדיים למראה. בין השבילים גדל דשא עבה ומגושם.

לפני שהספקתי לעכל את זה ולנסות להיזכר מתי בפעם האחרונה עישנתי משהו חזק מדי, המראה התרחבה – או אולי אני התקרבתי אליה במהירות – הרגשתי את הנוף הסוריאליסטי שואב אותי לתוכו, כמו מיץ שנשאב דרך קשית ומציף את הפה בשבעים סוגים של סוכר.

מתחת לגרביים שלי לא הרגשתי יותר את רצפת האבן של הבית, אלא שביל רך, אבל לא דביק. שביל שהיה עשוי מצמר גפן ורוד. במקום להתמלא בפאניקה הרגשתי רגועה,  כאילו דבר לא השתנה. אפילו כשהסתכלתי על ידיי, הן נראו אנושיות לגמרי, עדיין אותו עור חום מוכר.

מה לעזאזל קרה לי?

כשהרמתי את עיניי שוב ראיתי את השביל משתרך הלאה, עוד ועוד למרחק, כאילו אין לו סוף, ואיכשהו מעליו ריחפה המראה שלי. היא הייתה גדולה מספיק כדי שאראה דרכה את חדר השינה, את הפוסטרים שתליתי בכיתה ח', את הארון המשעמם שאמא שלי קנתה למרות שרציתי משהו מיוחד יותר.

מול המראה עמדה… אני. הפנים שלי, עם הצלליות והמסקרה, באותה חולצה מנצנצת וג'ינס כהה. היא הסתכלה למטה על היד שלה, עצמה עין אחת ואז את השנייה, ואז הרימה את ראשה ובהתה בי.

כלומר בעצמה. במראה, כמו שאני עשיתי.

לא, לא כמוני – היא לא הביטה בעצמה, אלא בי. העיניים שלה היו נעולות על עיניי, והיא קרצה לי.

הרגשתי כאילו ערפל בלתי נראה של שקט ורוגע אופף אותי. איפה אני? מה קרה לי? למה הלב שלי לא פועם חזק יותר? למה הפה שלי לא נפתח וצורח?

החברים שלי יגיעו תכף. הם יבינו שמשהו קרה לי. הם יבינו שאני לא היא.

אולי הם יעלו לחדר ויראו אותי במראה.

"כן", אמרה אני שבמראה. "כל החברים שלי יהיו כאן, ונשתה קצת, ונאכל עוגה, ויהיו בלונים. יהיה ממש כיף".

האם אני אומרת את זה לעצמי? האם אני הוזה?

"לא ממש", אמרה אני האחרת. "אבל אל תדאגי, היו לך עשרים שנה שם. נתחלף בחזרה בעוד עשרים".

מה? עשרים שנה?

אז אני באמת תקועה כאן?

"לא!" צעקתי, סוף סוף, ורצתי לעבר המראה, מנסה לתפוס את האני האחרת, לזרוק אותה מחדר השינה שלי. אבל לא משנה כמה מהר רצתי על הקרקע הרכה והגמישה, המראה נשארה באותו מרחק ממני. לא הצלחתי להתקרב אליה אפילו קצת.

האני במראה גלגלה את עיניה. "מה את בכזה לחץ? את באמת רוצה לעבוד קשה רק כדי להשיג כמה עבודות גרועות? בוער לך לצאת לדייטים מבאסים? במקום זה את יכולה לבלות את הזמן הזה בלרכוב על חדי קרן".

עצרתי, מתנשמת. לאוויר היה ריח של מאפה קינמון.

"למה… למה זה קורה לי?" אמרתי בין נשימה נואשת אחת לשנייה. "מה המקום הזה?"

"כאן יתגשמו כל החלומות שלך!" עמדה אני שבמראה על שלה. "לא תצטרכי לשלם שכירות, או להשוות מחירים של ביטוח רכב. אף בוס לא יטריד אותך – ולעולם לא תאכזבי את אמא שלך!"

התמוטטתי. ברכיי נחבטו במדרכה הוורודה ושקעו לרגע לתוך הרך המתוק. המראה התרחקה ממני, לאט לאט, והעולם של חדר השינה שלי, המסיבה, הפוסטרים, איבד מרגע לרגע את מוחשיותו. מעבר לקירות החדר שלי ראיתי קווי מתאר דהויים של עננים כהים. תהיתי מה הטעם שלהם, ואז תהיתי לעצמי איזו מין תהייה משונה זו. למה שלעננים יהיה טעם?

"אבל אני משתחררת עוד חודשיים!" צעקתי, בניסיון נואש להיאחז בפרטים האמיתיים של חיי.

"לא נורא", אמרה האני במראה. "כרגע את בשיא. מכאן הכל נהיה פחות כיף ויותר רציני ומגעיל".

"מה אני אמורה לעשות כאן עשרים שנה?!" צרחתי  בחזרה. המראה היטשטשה והלכה, וככל שדהתה יותר, ככה התקשיתי יותר לזכור מה בעצם היה כל כך חשוב במסיבת יום ההולדת שלי. העוגה? פה יש לי עוגות בשפע.

אני האחרת הושיטה יד לשפתון האהוב עלי ומרחה עוד שכבה על שפתיה. "ידעת שיש שם לווייתנים?" היו המילים האחרונות שלה. הפה שלה נפתח לרגע לחיוך שחשף שיניים שחורות ורקובות, כמו סרט אזהרה של רופאי שיניים, ואז כהרף עין השיניים שלה חזרו להיות לבנות  כתמיד. השיניים שהתרגלתי לצחצח כל בוקר.

תוך כמה שניות המראה נעלמה כלא הייתה.

נשמתי נשימה עמוקה. הקינמון זרם לריאותיי, כאילו עם כל נשימה יכולתי לטעום אותו יותר. כאילו הוא חלחל לאט לאט מהאף שלי למטה, לפה וללשון.

הסתכלתי סביבי, על השביל, העננים, הדשא.

מי יתגעגע אליי? אמא שלי? החברים? לא סביר. אפילו אני לא ראיתי שום הבדל ביני לבין אני האחרת, והיא בבירור ידעה הכול עליי. האם עוד אראה אותה אי פעם? האם היא צפתה בי כל השנים האלה? אי שם במעמקי הזיכרון עלו לי מילים שפעם שמעתי את ההורים שלי מתלחשים ביניהם בלילה. משהו על קללה עתיקה, או אולי ברכה?

ניסיתי להיזכר במילים ששמעתי אז, כילדה בגיל הגן, אבל המוח שלי העדיף להתרכז בדשא שבשולי השביל. הוא לא היה סתם מוזר ומגושם – הוא היה עשוי נחשי גומי. תהיתי אם עדיין יהיה להם טעם או מרקם של דשא.

ניסיתי להכריח את עצמי להתרכז. בעוד עשרים שנה אהיה בת ארבעים. איך ייראה אז חדר השינה שלי? האם אהיה נשואה? תהיה לי קריירה? אני אהיה אמא של מישהו?

אבל… למה לחשוב כל כך רחוק בעצם?

לאט לאט קמתי מהברכיים. לרגע שקעתי בשביל הרך, אבל תוך רגע העקבות נעלמו.

התכופפתי וקטפתי כמה נחשי דשא. הם היו מכוסים באבק חמצמץ, הגומי הכי טעים שהייתי קונה בקניון כשאמא ואבא היו נותנים לי דמי כיס בתור ילדה.

נגסתי באחד מהם. הטעם היה בדיוק מה שזכרתי, אבל המרקם, באופן מטריד, הזכיר עדיין דשא אמיתי.

כמה זמן עוד אזכור שלדשא אין טעם של סוכריות גומי?

תנועה מאחורי גרמה לי להסתובב. זה היה חד קרן. הגוף שלו היה לבן כשלג, קצת מקומט, כמו מרשמלו, והרעמה שלו הייתה ורודה. עלה ממנו ריח של מסטיק בזוקה, שגרם לי לחייך. הוא דחף את היד שלי עם הקרן, בניסיון לקבל ממני ליטוף.

מרחוק שמעתי קול חלש של קריאות לווייתנים.