מהכריכה האחורית: הכישוף בא לביקור ברח' צ'ריוט. אי שם בעולם בני האדם, מצוי המארג, שטיח מעשה ידי אומן, לתוכו נארג עולם שלם של קסם וכשפים המהווה מפלט לעם החוזים במלחמת המאסף שלהם כנגד כוחות השחור. סוזאנה פאריש וקאל מוני, שני צעירים אשר אינם מודעים כלל למאבק הנצחי אליו נקלעו, נסחפים בעל כורחם למסע במחוזות הדמיון, אל תוך עולם מסתורי ומרתק, עולם המארג הרקום אל תוך מרבד.

זהו סיפורו של עולם שנידון לכליה, עולם של מסורות העולות על כל דמיון, עולם שערכיו קוראים תיגר על המחשבה הבורגנית הממוצעת ועל גבולות הדמיון האנושי. כוחה האיום של נקמה שבאה על סיפוקה, אל מול הכוח המרפא של האהבה, מאבק האדירים בין טוב לרע והאדם הקטן הניצב מנגד, כולם ממלאים את הספר בעולם של דימויים חסרי רסן, הרוקם למקשה אחת סיפור עלילה חוצה גבולות, המנוקד בדמויות בלתי נשכחות. כל אלו נארגים לאחד מסיפורי הפנטסיה הגדולים בכל הזמנים.

"המארג" הוא סיפור של אומץ וגבורה שאין שני לו. סיפור של הקרבה ושל תקווה, של אובדן ושל אהבה. מתוך הזוועה והאימה, עולה רוח האדם ומתעלה במאבק הנצחי בין חושך לאור. סופר הפנטסיה קלייב בארקר, יצר אפוס מיתולוגי של פיות וכשפים, עולם שיופיו רב אך במקצת מאימתנותו.

מירוץ

– א –

שום דבר אינו מתחיל אף פעם.

אין שום רגע ראשון; אין שום מילה יחידה ושום מקום יחיד שמהם נובע הסיפור הזה, או כל סיפור אחר.

תמיד אפשר להתחקות אחר הנימות לאחור, עד שמגיעים לאיזה סיפור קודם, ולסיפורים שקדמו לו; אם כי הקישורים עתידים להיראות רופפים יותר ויותר ככל שנמוג קולו של המסַפר, כי כל דור ודור ירצה לשמוע את הסיפור מסופר כאילו נברא בו ולמענו.

הנה כי כן, סיפורי עכו"ם יהיו לסיפורי קודש, וטרגדיות יצחיקו; אוהבים גדולים ייעשו רגשניים גרידא, ושדים יצטמקו לצעצועים מכניים.

שום דבר אינו קבוע. הלוך ושוב חולף הבוכייר, עובדה ובדיה, נפש וחומר ייארגו בדוגמאות שאולי רק זה משותף להן: חבוי בתוכן מרקם שיהיה לעולם, ברבות הימים.

לכן נגזר על המקום שבו נבחר להפלגתנו להיות שרירותי.

אי שם בין עבר נשכח למחצה לבין עתיד שעודנו מגלה טפח ומכסה טפחיים.

המקום הזה, לדוגמה.

הגינה הזאת, שנותרה לא-מטופחת מאז מתה זו שטיפחה אותה, לפני שלושה חודשים, ועתה היא צומחת פרא תחת השמים הבוהקים עד סנוורים של שלהי אוגוסט; פירותיה תלויים באין קוטף, גדרותיה החיות מתמרדות בשידוליו של קיץ שכולו גשמי זלעפות וימים יוקדים המשתזרים בהם פתאום.

הבית הזה, שאין מאומה בינו לבין מאות אחרים רק ברחוב הזה לבדו, הניצב בגבו אל מסילת הברזל, קרוב כל כך שהרכבת האטית הנוסעת מליברפול אל קרוּ מרעידה את כלבי החרסינה על אדן חלונו של חדר האוכל.

והגבר הצעיר הזה, היוצא עתה בדלת האחורית ועושה את דרכו בשביל הולך וצר אל בקתה רעועה שעולים ממנה קולות מקהלה הומייה ומפרפרת של ברכות.

שמו הוא קַאלהוּן מוּני, אבל הוא קרוי בפי כול קַאל. הוא בן עשרים ושש, והוא עובד זה חמש שנים בחברת ביטוח במרכז העיר. אין הוא רווה נחת מעבודתו זו, אבל סיכויים להימלט מהעיר שבה חי כל ימיו דלים עד מאוד, כמדומה, מאז מתה אמו. ואולי יש בכל אלה כדי להסביר את ארשת הלאוּת בפניו המגולפות ביד אמן.

הוא ניגש אל דלתו של שובך היונים, פותח אותה, וברגע הזה – כי אין טוב ממנו – פורשׂ סיפורנו כנף.

– ב –

כמה וכמה פעמים אמר קאל לאביו שהעץ בתחתית דלת השובך הולך ונשחת. אולי זו רק שאלה של זמן עד שהקרשים יירקבו כליל, והחולדות שחיו והשמינו לצד מסילת הברזל יוכלו להגיע בנקל אל היונים. אבל בּרֶנדֶן מוּני גילה עניין מועט מאוד, אם בכלל, ביוני המירוץ שלו, מאז מותה של איילין – אף על פי שהעופות הללו היו יקרים כל כך ללבו בימי חייה; ואולי דווקא משום כך. כמה פעמים שמע קאל את אמו מתאוננת על ברנדן המבלה יותר זמן עם היונים היקרות שלו מאשר בבית פנימה?

עכשיו היא לא הייתה מתאוננת על כך; עכשיו עושה אביו של קאל את רוב שעותיו, מדי יום ביומו, ליד החלון האחורי, בוהה בגינה וצופה בצמחיית הפרא ההולכת ומשתלטת בהתמדה על מעשה ידיה של רעייתו, כאילו ביקש למצוא בחזיון ההתפוררות הזה איזה רמז שיגלה לו איך יוכל למחוק את יגונו שלו באורח דומה. אבל אם למד משהו מצפייתו זו, לא ניכר בו כל סימן לכך. כל יום, בשעה שחזר קאל לבית ברחוב צֶ'ריוֹט – בית שחשב בשעתו כי לא יוסיף עוד להתגורר בו, חמש שנים לפני כן, אבל הוא נאלץ לחזור אליו בגלל בדידותו של אביו – מצא כי קומתו של ברנדן התמעטה עוד קצת, כמדומה. הוא לא נעשה שחוח, אלא מכוּוץ איכשהו, כאילו החליט להציג מטרה קטנה ככל האפשר בפני עולם שנעשה עוין לפתע.

קאל נכנס פנימה, ממלמל ברכה לארבעים העופות בערך שהיו בשובך, ונתקל בסערת רוחות גדולה. כמעט כל היונים התעופפו כה וכה בכלוביהן, קרובות להיסטריה. האם חדרו פנימה החולדות? תהה קאל. הוא הסתכל סביבו, חיפש סימנים לנזק, אבל לא ראה שום דבר שהיה בו כדי לחולל את המהומה הזאת.

הוא לא ראה אותן נרגשות כל כך, מעולם לא. הוא עמד חצי דקה לפחות, קפוא בתדהמה, צופה במפגן, סחרחר משאון הכנפיים הטופחות, לפני שהחליט להיכנס אל הגדול בכלובים ולחלץ את היונים היקרות ביותר מהאנדרלמוסיה, לפני שיפגעו בעצמן.

הוא הסיט את בריח הכלוב, ומשפתח את הדלת רק מעט, חלף ועבר בפתח אחד מאלופי השנה שעברה, יון רגוע בדרך כלל שנודע (כפי שנודעו כולם) רק במספרו, 33. מהירות טיסתו של העוף הבעיתה את קאל, הוא הרפּה מהדלת, ובשניות הספורות שחלפו בין השמטת הבריח מבין אצבעותיו לבין תפיסתו שוב, חמק 33 החוצה.

"הלוואי שתמות!" צעק קאל, כועס על עצמו לא פחות מאשר על היון, כי הוא השאיר את דלת השובך פתוחה במקצת, ומספר 33 – בלי לתת את הדעת לכל נזק שהיה עלול לגרום לעצמו בניסיון הבריחה – כבר עשה את דרכו השמימה.

בדקות הספורות שנדרשו לקאל כדי לשוב ולהבריח את הכלוב, כבר עבר היון בפתח והמשיך בדרכו הלאה. קאל יצא למרדף ברגליים כושלות, אבל כשהיה שוב תחת כיפת הרקיע, מצא את 33 מרחף גבוה מעל הגינה. הוא טס סחור-סחור בגובה הגג, בשלושה מעגלים הולכים ומתרחבים, כמבקש להתמצא בסביבתו. ואז, מסתבר, התביית על מטרתו והחל לטוס לכיוון צפון-צפון-מזרח.

קולות נקישה עוררו את קאל מתדהמתו, והוא פנה וראה את אביו עומד ליד החלון ומניע את שפתיו כמבקש לומר לו משהו. כבר חודשים לא ראה קאל התרגשות כזו בפניו הכמושות של ברנדן; דומה שבריחת העוף הוציאה אותו לרגע מהדכדוך התמידי שלו. עוד רגע או שניים, והוא ניצב בפתח האחורי, מבקש לדעת מה קרה. אבל לקאל לא היה פנאי להסברים.

"הוא ברח –" צעק.

והוא פנה, בלי לגרוע עין מהשמים, והחל לרוץ בשביל העובר לצד הבית.

כשהגיע לחזית, עדיין לא נעלם היון מעיניו. קאל דילג מעל הגדר וחצה את רחוב צ'ריוט בריצה, במרדף החלטי. הוא ידע שזה יהיה מרדף חסר תוחלת, כמעט בוודאות. עם רוח עורפית עוף משובח יכול להגיע למהירות שיא של 120 קמ"ש, וגם אם 33 לא התחרה זה קרוב לשנה, עדיין היה ביכולתו להקדים כל אדם רץ. אבל הוא ידע גם שאל לו לחזור אל אביו בלא שעשה מאמץ כלשהו להתחקות אחר הנמלט, ולוּ רק לצאת ידי חובה.

בקצה הרחוב נעלם הנרדף מעיניו מאחורי הגגות, והוא פנה אל הגשר להולכי רגל החוֹצה את דרך וולטון, מדלג על המדרגות שלוש-שלוש וארבע-ארבע. מעל ראש הגשר נשקף לעיניו נוף עירוני רחב ידיים. צפונה לעבר גבעת וולטון, ומזרחה ולכיוון דרום-מזרח מעל אלרטון, לעבר הַנט'ס קרוס. שורות-שורות התייצבו לפניו גגותיהם של בתי שיכון עירוניים, מהבהבים בחום הלוהט של שעת אחר הצהריים, תבנית שתי וערב אלכסונית של רחובות צפופים שהתחלפה עד מהרה בישימון התעשייתי של ספּיק.

קאל ראה גם את היון, אם כי רק כנקודה הולכת ומתרחקת במהירות.

זה לא היה כה חשוב, משום שמן הגובה הזה הייתה מגמת פניו של 33 ברורה כשמש. פחות משלושה קילומטרים מהגשר היה חלל האוויר מלא בעופות חגים סחור-סחור, שנמשכו לשם, מן הסתם, משום שגילו ריכוז של מזון כלשהו במקום. בכל שנה ושנה היה לפחות יום אחד כזה, שבו התפוצצה פתאום אוכלוסיית הנמלים או היבחושים, והמוני הציפורים של העיר התלכדו יחדיו לזלילה. שחפים מגדותיו הבוציות של המֶרסי טסו כנף אל כנף עם קיכלים וקאקים וזרזירים, להוטים כולם להשתתף בהתכנסות, כל עוד הקיץ מחמם את נוצותיהם.

זו, ללא ספק, הייתה הקריאה ששמע 33. הוא השתעמם מהתפריט המאוזן של תירס ואפונים, נמאס עליו סדר הניקור של השובך, הימים הדומים כולם זה לזה היו לו לזרא – והוא ביקש להסתלק; רצה לצאת החוצה, לעלות למעלה. יום אחד של חיים במרומים; של מזון שצריך לרדוף אחריו, ולוּ במקצת, כי כך הוא טעים יותר; של חברותא עם יצורי הבר. כל הדברים האלה חלפו במחשבתו של קאל, במעומעם, כשצפה בלהקות החגות בשמים.

לא תהיה שום אפשרות, ידע, למצוא עוף אחד מסוים בקרב האלפים הסואנים הללו. עליו לקוות ש-33 יסתפק בסעודתו האווירית, וכאשר ישׂבע ינהג כפי שאולף לנהוג, ויחזור הביתה. ואף על פי כן, עצם המחזה שנגלה לעיניו, מראה העופות הרבים כל כך, עורר בו תחושה קסומה, מיוחדת במינה, וקאל חצה את הגשר והחל לעשות את דרכו אל המוקד הקרקעי של הציקלון המכונף.