מלחמות הברזל \ פול קארני
מאת המערכת
ספר שלישי בסדרת מלחמות האל
– 1 –
דבר מהדברים שנאמרו לאיסולה לא הכין אותה לזה. מובן שהתרוצצו שמועות פרועות, מעשיות מקאבריות על הרס וטבח, אבל היקף ההרס הפתיע אותה בכל זאת.
היא ניצבה בצדו המוגן מרוח של הסיפון האחורי של הקאראק, וגבירות החצר שלה ניצבו לצדה, שותקות כינשופים. רוח צפון-מערבית נשבה משמאל והספינה דהרה, צוללת ומתרוממת, כמו צבי הנמלט מכלבי הציד, והִקציפה לַצד המוגן מרוח גל בגובה שלושה מטרים, ששֶמש החורף הדלה מילאה אותו בקשתות.
היא לא הרגישה ולוּ שמץ בחילה, והייתה מרוצה מכך; זמן רב עבר מאז יצאה לים, זמן רב עבר מאז יצאה למקום כלשהו. החצייה הסוערת של המפרץ הפימברי הייתה ממש מרגשת אחרי הקדרוּת העגומה של חצר מלכות חורפית, חצר שזה עתה נחלצה מניסיון הדחה כושל. אחיה, מלך אסטראק, נלחם וניצח בתריסר קרבות קטנים כדי להמשיך להחזיק בכס המלכות שלו. אבל מה שעבר על אסטראק הוא כאַיִן וכאפס לעומת מה שעבר על הממלכה שאליה פניה מועדות. כאין וכאפס.
הם הפליגו בקצב קבוע לאורך מפרץ עצום, שבקצהו השתופפה אברוסיו הזקנה והצעקנית כמו זונה על סיר לילה. היא הייתה פעם הנמל הפרוע, הסואן והכופר ביותר בכל העולם המערבי. וגם העשיר מביניהם. אבל כעת הייתה כקליפה חרוכה.
מלחמת האזרחים שרפה את קרביה של אברוסיו. קו המים היה גדוש בחורבות עשנות לאורך חמישה קילומטרים. שִלדיהן של ספינות אדירות-לשעבר בצבצו מהמים לאורך שרידי המזחים והרציפים, ומן החוף פנימה השתרעה שממה בת מאות דונמים. היו אלה חורבותיה העשנות של העיר התחתית, שהתופת שהשתוללה בה לא הותירה אבן על אבן. רק צריח האדמירל ניצב כמעט ללא פגע, כזקיף קודר, כמצֵבה.
צי רב עוצמה עגן בדרכים הפנימיות. הצי של הֶבְּריון – שנפגע קשות בקרב העז לשחרור העיר ממיליציות האבירים ומהבוגדים ששיתפו איתן פעולה – היה ונותַר כוח שאין לזלזל בו, אפילו עכשיו: ספינות גבוהות, שהסְקָריות שלהן היו גדושות חלקי חֵיבל וימאים עסוקים, המתקנים את נזקי המלחמה. לאברוסיו עדיין היו שיניים בשפע.
על הגבעה שמעל הנמל עדיין ניצבו ארמון המלכות ומנזר הקמאים, אם כי הַפְצצות הצי, ששמו קץ לגלי המתקפה האחרונים, קדחו חורים בכותליהם. אי-שם למעלה ממתין להם מלך, משקיף על חורבות עיר הבירה שלו.
איסולה הייתה אחותו של מלך אחר. אישה גבוהה, רזה ופשוטה שֶאפּה הארוך כאילו הזדקר מעל פיה בכל זמן מלבד כאשר חייכה. היא הייתה בעלת גומה בסנטר ומצח גדול וחיוור, זרוּע נמשים. היא ויתרה מזמן על הניסיון לשַווֹת לפניה את צלילוּת החרסינה שציפו לראותה אצל גבירות החצר, ואפילו זנחה את הפודרה ואת המשחות. ואת הרעיונות שגרמו לה למרוח אותן מלכתחילה.
היא מפליגה לאברוסיו כדי להינשא.
קשה לזכור את הילד שהיה אבֵּליין, הילד שהפך לאיש ולמלך. בפגישותיהם הספורות בילדותם הוא נהג בה באכזריות, לעג לכיעורה, מָשך בשיער הערמוני שהיה מקור גאוותה היחיד. אבל כבר אז היה בו איזשהו אור, דבר-מה שהִקשה עליה לשנוא אותו והקל עליה לחבבו. "איזי החוטמנית" הוא קרא לה בילדותם, והיא שנאה אותו על כך. אך כשהנסיך הצעיר לופנטייה הפיל אותה ערב אחד לבוץ בווֹל אפריר, השליך אבֵּליין את יורש העצר הטורוני לשלולית ומרח את האף המלכותי ברפש שכיסה את איסולה. מפני שהיא אחותו של מארק, ומארק הוא החבר הכי טוב שלו, הסביר את מעשיו. והוא מחה את הדמעות מעיניה בעדינות נערית מחוספסת. היא העריצה אותו על כך, ושנאה אותו בבוקר המחרת כשהפך אותה שוב ללעג ולקלס.
בקרוב הוא עתיד להיות בעלה, האיש הראשון שתכניס אי-פעם למיטתה. ההיבט הזה של חיי הנישואים לא הטריד אותה בגילה – עשרים ושבע – אם כי תהיה זו כמובן חובתה להביא לעולם יורש עצר זכר מוקדם ככל האפשר. נישואים פוליטיים אינם נישואים רומנטיים כי אם הֶסדרים מעשיים למטרת נוחוּת. גופה היה האמנה בין שתי ממלכות, סמל לברית ביניהן. לא היה לו כל ערך מחוץ להקשר הזה.
"בשעה אחת-עשרה!" צעק הצופה בחרטום. ואחר כך: "דמו הטוב של אלוהים! הגאי, פנה ימינה! יש ספינה טרופה בדרך!"
ההגאי סובב את הגה הספינה, והקאראק פנתה בקלילות. נוסעי הספינה ראו את שרידיה של ספינה טרופה חולפים משמאל לחרטום, ראשי סקריותיה מזדקרים מהמים כחצי מטר לכל היותר וצללית גופה נראית בבירור במים הצלולים.
כל נוסעי הספינה ואנשי צִוותה בהו בחורבות העיר ההרוסה מן המלחמה. רבים מהמלחים טיפסו על המפרשים, זריזים כקופים, כדי להגיע לנקודת תצפית טובה יותר. ארבעת האבירים האסטראקים החמושים היטב שניצבו בירכתי הספינה לא הצליחו לשמור על הבעה אדישה ולטשו את מבטם בעיר כמו שאר הנוסעים.
"אברוסיו, שאלוהים יעזור לנו!" אמר הקברניט השתקן באריכות לא אופיינית.
"העיר חרבה!" התפרץ אחד מהאנשים שליד ההגה.
"תסתום את הפה ותשמור על הנתיב. צופה! תרים את הקול. חבורה של אידיוטים מטומטמים. לא אכפת לכם שהיא תעלה על שרטון בזמן שאתם בוהים בדוב רוקד. לכוון את המפרשים! אלוהים אדירים, אתם רוצים שנאבד את הרוח כשהנמל מול העיניים שלנו, ושההֶבְּריונים יחשבו שאנחנו שוטים שחולמים בהקיץ?"
"לא נשאר שום נמל בכלל", העיר רב המלחים השתקן, ואחר כך ירק על המעקה ושלח באיסולה מבט התנצלות חפוז. "היא נשרפה עד קו המים, קפטן. בקושי נשאר לנו מזח להתחבר אליו. נצטרך לעגון בדרכים הפנימיות ולשלוח סירה ארוכה".
"כן, טוב", מלמל הקברניט ולא הרפה את מצחו המקומט. "תרכיבו את הגלגלות על זרוע הסקריה. אולי אתה צודק".
"רק רגע, קפטן", אמר אחד האבירים ממשמר הכבוד של איסולה. "עוד לא ידוע לנו מי שולט באברוסיו. אולי המלך לא כבש את העיר. אולי היא בידי מיליציות האבירים".
"הנס המלכותי מונף על הארמון", אמר רב המלחים.
"נכון, אבל הוא בחצי התורן", הוסיף מישהו.
לאחר אמירה זאת השתררה שתיקה. הצוות הביט אל הקברניט והמתין לפקודות. הקברניט פתח את פיו, אך הצופה קרא לו.
"אתם על הסיפון! אני רואה כלי שיט שיוצא מצריח האדמירל ומניף את הדגל המלכותי".
נוסעי הספינה הבחינו בענני עשן פורצים מחומות הים החבוטות של העיר, ופעימת לב אחת לאחר מכן נשמעו צלילי התותחים כרעמים מרוחקים וצפופים.
"מטחי כבוד מלכותיים", אמר ראש האבירים. פניו אורו במידה ניכרת. "מיליציות האבירים וחומסי השלטון לא היו מקבלים את פנינו במטחי כבוד – אלא במטח צד. העיר שייכת לתומכי המלך. קפטן, מוטב שתתכונן לקבל את פני שליחיו של המלך ההבריוני".
המתח ששרר על הסיפון התפוגג, והמלחים פטפטו זה עם זה. איסולה עמדה בדממה, ורב המלחים חד ההבחנה הוא שביטא במקומה את המחשבה שעלתה על דעתה.
"מה שאני רוצה לדעת זה למה הדגל בחצי התורן. עושים את זה רק כשהמלך-"
הלמות רגליהם היחפות של אנשי הצוות, המתכוננים לקבל את פני הספינה ההבריונית המתקרבת, החרישה את קולו. כשהספינה התקרבה, ארְבָּה בעלת עשרים משוטים וחופה בצבע שָני, ראתה איסולה שכל אנשי הצוות לבושים שחורים.
"נראה שהגבירה הגיעה", אמר הגנרל מֶרְקאדוֹ.
הוא ניצב כשידיו שלובות מאחורי גבו, משקיף על העולם ממרום עומדו על מרפסת המלך. כל מרחביה החרבים של העיר התחתית היו פרושים מול עינו הבוחנת, כמו גם המפרצים האדירים שהיו נמלי הֶבְּריון וביצורי הצי הפזורים לאורכם.
"גולופין, מה נעשה לעזאזל?"
קול רשרוש נשמע באפלולית החדר מעוּט האור, מהפינה שהאור מן החלון לא הגיע אליה. דמות ארוכה הגיחה בדממה מן הצללים והצטרפה אל הגנרל. היא הייתה רזה יותר מכפי שאדם חי זכאי להיות, כאילו היה זה יצור שגולף ממגילת קְלף, ממקלות ומפיסות עור מכורסמות, חסר שיער ולבן כעֶצם. הגלימה הארוכה שהאיש לבש בלעה את גופו הדק, אבל שתי עיניים הבהיקו בַפנים הרצוצות והקול שדיבר היה נמוך ומתנגן, קול שנועד לצחוק ולשיר.
"אנחנו מנסים להרוויח זמן, אלא מה? קבלת פנים הולמת, מקום מגורים הולם ושתיקה מוחלטת בנוגע לבריאותו של המלך".
"כל העיר הארורה שרויה באבל. אני מוכן להתערב איתך שהיא כבר חושבת שהוא מת", התיז מרקאדו. מחצית אחת של פניו הייתה מכוּוצת בהעוויה, והשנייה – מסכת כסף שְלווה שלא השתנתה אפילו פעם אחת בשנים הרבות שחלפו מאז גולופין יצר אותה כדי להציל את חיי האדמירל. גלגל העין בצד הכסוף היה שטוף דם ונטול עפעף, והטיל את מוראו על הכפופים לבעליו. אבל הוא לא היה יכול להטיל מורא על האיש שיצר אותו.
"אני מכיר את איסולה, או לפחות הכרתי אותה פעם", התיז גולופין בזריזות. "היא ילדה הגיונית – בעצם היא כבר אישה, אני מניח. וחשוב לא פחות – יש לה שֶׂכל, והיא לא תיכנס מיד להיסטריה. והיא תעשה מה שאומרים לה, בשם אלוהים".
נראה שהדברים הרגיעו את מרקאדו. הוא לא הביט אל המכשף הזקן והשדוף אך אמר, "ואתה, גולופין, מה שלומך?"
פניו של גולופין נחצו בחיוך מתוק להפתיע. "אני כמו הזונה הזקנה שפישקה את הרגליים שלה יותר מדי פעמים. כואב לי ואני עייף. חסר תועלת לחי ולצומח".
מרקאדו נחר בבוז. "הייתי רוצה לראות את היום שבו זה יהיה נכון".
הם עזבו יחד את המרפסת וחזרו אל עומק החדר. חדר השינה המלכותי, קירותיו מעוטרים בשטיחי קיר נאים שנראו בחטף, רצפתו מכוסה במרבדים מרידאוון ומקלמאר, האוויר בו מומתק בקטורת מלוונגור. ועל מיטת האפריון, בין סדיני המשי, נחה דמות מרוטשת. הם ניצבו לידה בדממה.
אבֵּליין מלך הֶבְּריון, או מה שנותר ממנו.
פגז פגע בו ממש ברגע ניצחונו, כשהשיב לידיו את אברוסיו והושיע את הממלכה משלטון הדת האכזרי. גולופין חשב שהאָשָם הוא בגחמה כלשהי של האלים הקדמונים. לא היה בכך דבר מהחמלה ומהרחמים המיוחסים לאל הראמוסי. לא היה בכך דבר מלבד אירוניה מרירה: להשאיר אותו כך, לא מת ובקושי חי.
המלך איבד את שתי רגליו, והגֵו שמעל הגדמים היה פצוע ומרוסק, מקבץ של פצעים ועצמות שבורות. הפנים שהיו פעם נעריות היו כעת חיוורות כשעווה, השפתיים היו כחולות, ואד נשימה קלושה נשאף וננשף דרכן בסדירות מאומצת. לפחות ראייתו לא נפגעה. לפחות הוא לא מת.
"הקדוש המבורך הטוב, לחשוב שאחיֶה לראות אותו במצב הזה", לחש מרקאדו בקול צרוד, וגולופין הבחין בשמץ התייפחות בקולו הקודר של החייל הזקן. "אתה לא יכול לעשות שום דבר, גולופין? שום דבר?"
המכשף נאנח אנחה שכמו עלתה מבהונות רגליו. היה נדמה שחלק מחיוניותו מהבהב ועוזב איתה את גופו.
"אני דואג שהוא ימשיך לנשום. אינני יכול לעשות יותר. לא נותר לי כוח. אני חייב לתת לדוומר שבי להתחדש. מות המקורב שלי, הקרבות. הם מצצו ממני כל טיפה. אני מצטער, גנרל. אני באמת מצטער. הוא גם ידיד שלי".
מרקאדו הזדקף. "כמובן. קבֵּל את התנצלותי. אני מתנהג כמו דודה זקנה. אין זמן לעמוד בחיבוק ידיים, בעיקר לא בימים כאלה… איפה שׂמת את הכלבה הזאת, הפילגש שלו?"
"שיכנתי אותה במגורי האורחים, ומשם היא תובעת בלי הרף לראות אותו. הצבתי שם משמר – להגנתה שלה, כמובן".
"היא נושאת את הילד שלו", אמר מרקאדו בפראות משונה.
"כך נראה. צריך להשגיח עליה היטב".
"נשים מחורבנות", המשיך מרקאדו. "ועכשיו הגיעה עוד אחת שנצטרך לפנק ולתמרן".
"כפי שאמרתי, איסולה שונה. והיא אחותו של מארק. הנישואים הללו חיוניים כדי לחתום את הברית בין הֶבְּריון ובין אסטראק. לטובת הממלכה".
מרקאדו נחר בבוז. "נישואים! מתי זה יקרה, מעניין לדעת. האם היא תסכים להינשא ל-" הוא השתתק והשפיל את ראשו, וגולופין שמע אותו מגדף חרישית, מקלל את עצמו. "אני צריך לטפל בכל מיני דברים", הוא אמר פתאום. "אלוהים יודע שלא חסר לי במה לטפל. גולופין, הודע לי אם חל שינוי כלשהו". הוא יצא מהחדר כאילו בחוץ ממתין לו בית דין צבאי.
גולופין התיישב על המיטה ונטל את ידו של המלך. פניו הפכו לפני גולגולת חורשת רעות, כעס ושנאה רדפו זה את זה עד שמצמץ בעיניו, ולאוּת אדירה תפסה את מקומם.
"מוטב אילו מַתָּ, אבֵּליין", הוא אמר בשקט. "מוות של לוחם לאחרון המלכים הלוחמים. ולאחר שתמות, כל האנשים הקטנים יגיחו מחוריהם".
הוא הרכין את ראשו והתייפח.
(הוצאת אופוס, 2004. תרגום: יעל סלע-שפירו. 256 עמודים)
