המסע של הוקווד \ פול קארני
מאת המערכת
פרולוג
שנת הקדוש 422
ספינת הרפאים שייטה לאורך החוף ברוח הצפונית-מערבית, מפרשיה העיליים נכונים עדיין אך סְקַריה [1 ] ממתינים לשווא לרוח שלא הגיעה מן האוקיינוס הפתוח. אנשי הצוות של המפרשית היו הראשונים להבחין בה, בערבו של יום בֵּיינק הקדוש. הספינה נטתה על צדה בכבדות חרף הגלים הקלים, ושרידי בד המפרשים התבדרו והשמיעו קולות צליפה עם כל משב רוח.
היה זה יום שטוף תכלת – מרחבים עצומים של מים ושמים, בבואותיהם משתקפות זו בזו. כמה שחפים חגו בציפייה סביב מכמורות-הדיג הכסופות והגדושות שצוותי המפרשיות משו בזריזות בידיהם המיומנות, בשעה שלהקה בוהקת של דגי-אוֹיְוִיפס שחתה בעליצות לעבר הנמל: אות מבשר רע. בכל אחד ואחד מן הדגים, נאמר, כלואה נשמתו של קורבן הים. אך הרוח הייתה נוחה והשרטון רחב – הלהקה נראתה כצללית רחבת-ידיים מתחת לגוף הספינה, מגיחה מדי פעם, מתפתלת. הדייגים היו כאן החל משעות הבוקר, עומדים על המשמר, ממלאים את מכמורותיהם בשלל שהגיש להם הים ההפכפך; קווי-המתאר הכהים של חופי הֵבּריון מגיחים מימינם במעורפל.
קברניטה של אחת המפרשיות האהיל על עיניו, השתהה קמעא ואחר השקיף לעבר הים; עיניו כצמד אבנים כחולות, מבהיקות מבעד לעורו המתולם, וסנטרו מעוטר זיפים זקורים ולבנים, כפטוטרת של סרפד. הבזק האור שעלה מן הגלים השתקף בעיניו.
"אני רואה דבר-מה", מלמל.
"מה אתה רואה, אבי?"
"קאראק [2], נערי, ועל-פי חזותה, זוהי ספינה השבה מן הים הפתוח. אך בד המפרשים תלוי קרוע על הסקריות, ואחת מהתמוכות השתחררה. ואם תשאל אותי, חדרו אליה טונה של מים. היא חטפה כהוגן, בהחלט. ואיפה אנשי-הצוות? שוטים מגושמים".
"אולי מתו או שהם סחוטים לגמרי", השיב בנו בקוצר-רוח.
"אולי. או שחלו בדֶבר. שמעתי שהמגיפה המיטה חורבן על ארצות-המזרח. קללת האל על הכופרים".
הגברים האחרים במפרשית השתתקו לשֶמע דבריו, מתבוננים בקדרות בכלי-השיט הקרב. עוצמת הרוח השתנתה במקצת – הם הבחינו בכך בחצי עין – והספינה המשוּנה למראה שינתה את מסלול היסחפותה. גופה נטה כלפי מעלה, מיטלטל, ותרניה החבוטים, השחורים, התנוססו כנגד אופק שלא ניתן היה לקבוע אם רקיע הוא או ים. המים טפטפו מבעד לכפות ידיהם של המלחים; הדגים פרכסו ברפיון בתוך מכמורות-הדיג, נשכחים מלב, מתים. טיפות זיעה נקוו על אפיהם, צורבות את עיניהם: המֶלַח היה בכל, אפילו בזיעתם. הם תלו את מבטם בקברניט.
"אם כל אנשי הצוות מתים, היא שלל", אמר אחד הגברים.
"זוהי ספינה חסרת-מזל שמפליגה לכאן מהמערב השומם, וכל אות-חיים לא ניכר על סיפונה", מלמל גבר נוסף. "אין שם דבר, זולת אלפי מילין של ים בתולי, ומעבר לו קצה העולם".
"אולי נותרו אנשים חיים על הסיפון הזקוקים לעזרה", אמר הקברניט בחומרה. בנו בהה בו בתהייה, עיניו מתעגלות בשאלה. לרגע אחד התמקדו כל המבטים בפניו של הקברניט. הוא חש בהם, כפי שחש בחוּמהּ של השמש, ואולם פניו המחורצות נותרו חתומות בשעה שהגיע לכלל החלטה.
"נתקרב אליה. ג'אקובּ, פרוש את המפרש הקדמי-התחתון, והפנה אותה אל הרוח. גוֹרְם, הכנס פנימה את המכמורות, ואותת אל הספינות האחרות. הן צריכות להישאר. יש כאן שלל טוב. טוב מכדי לוותר עליו".
אנשי-הצוות מיהרו לבצע את המשימות שהוטלו עליהם, אחדים בזעף ואחרים בהתרגשות. המפרשית הייתה דו-תרנית, והתורן האחורי נטה לעבר בית-ההגה. כדי לשוט אל הקאראק, היה עליה לפנות אל הרוח שנשבה מן החוף. האנשים על סיפונן של הספינות הנותרות חדלו לאסוף את שלל-הדגה, מתבוננים במפרשית המתקרבת אל יעדה. גופה של הספינה הגדולה נטה לעבר הגיבוע, ואילו הגלים השתברו על צדה השני, החשוף אל הרוח. בשעה שהמפרשית התקרבה אל הספינה, נטלו המלחים את המשוטים הארוכים והכבדים והחלו לחתור במלוא המרץ. הקברניט ואחדים מאנשי-הצוות ניצבו זקופים על הלזבזת [3], דרוכים לקראת הקפיצה המסוכנת אל סיפונה של הקאראק.
היא היתמרה מעליהם עתה, מאיימת כענק המגיח מבעד לערפל, חבליה ומפרשיה מתנופפים ברוח, הסקריה של המפרש המשולש תלויה לעומתם על התורן. פסי הלזבזת העבים שתחמו את הקאראק משני צדיה, היו מנותצים לרסיסים, כאילו ניסתה להידחק למקום צר. על הסיפון לא נראה כל אות חיים; איש לא השיב לקריאות הקברניט. החותרים חדלו ממלאכתם, מתווים את סמל-הקדוש על חזותיהם בגנבה.
הקברניט זינק, נאנק מכאב בשעה שנחבט בדופן הקאראק, משך את גופו מעבר למעקה ועמד, מתנשף. אנשיו באו בעקבותיו, שניים מהם אחזו את פגיונותיהם בין השיניים, כאילו הם נכונים לפלס את דרכם בלחימה. ואז החלה המפרשית להתרחק. אחד מאנשיה הפנה אותה שמאלה, מפנה את חרטומה כנגד כיוון הרוח, כדי להיחלץ משם. הקברניט נופף לעברה כששטה לאטה.
הקאראק גלשה לאט במים העמוקים, בשעה שהרוח טלטלה אותה מחרטומה ועד בית הירכתיים. לא נשמע קול זולת הרוח השורקנית ושכשוך הגלים, חריקתם של קורות העץ והחיבל, והרעש שהקימה חבית שבורה, שהתגלגלה ונחבטה בפתח המיועד לְריקון המים. הקברניט זקף את ראשו ברגע שקלטו נחיריו את ריח הריקבון העז. הוא היישיר מבט לעיניו המפוכחות, הידעניות, של ג'אקובּ הזקן. השניים הנידו בראשם. מוות היה על הסיפון, גופות נרקבות אי-שם.
"הגן עלינו, ראמוסיו הקדוש, אנא ממך, שלא יהיה זה הדֶבר", אמר אחד האנשים בקול צרוד, והקברניט הביט בו בזעף.
"נצור את לשונך, קְרסטן. מוטב שאתה ודניאל תנסו להפנותה מול כיוון הרוח. אני סבור שהגיבוע הזה מפעיל לחץ ניכר על קווי-החיבור של גופה. נראה אם נצליח להביאה לאברוסיו לפני שיתפוררו החבלים האוטמים את הלוחות, ולפני שהחרטום ישקע".
"אתה מתכוון להכניס אותה לנמל?" שאל ג'אקובּ.
"אם אוכל. אבל תחילה עלינו לרדת לסיפון התחתון, ולראות אם היא עומדת לשקוע". הוא התנדנד קלות בשל טלטוליה של הספינה. "הרוח מתחזקת. זה יעזור לנו להפנות אותה. קדימה, ג'אקובּ".
הוא פתח את אחת מדלתות בית הירכתיים ונכנס אל העלטה. בבת-אחת נגוז אורו הבהיר של היום כלא היה. הוא שמע מאחוריו את פסיעות רגליו היחפות של ג'אקובּ, שהתנשם והתנשף בכבדות באפלה המוחלטת והפתאומית. הוא עצר. תחת רגליו חש את טלטוליה של הספינה, מעלה ומטה, כמו יצור גווע ריחו של הרקב התחזק עתה, מאפיל אף על ריחות הים המוכרים; ריח המלח, הזפת וריחם הסיבי של החבלים. הוא דיכא רצון להקיא, כשידיו המגששות גילו דלת נוספת.
"בשם הקדוש!" התנשף ופתח את הדלת.
אורה המסמא של השמש שטף מבעד לזגוגיות השבורות של אשנבי הירכתיים. תא רחב-ידיים, שולחן מאורך, בוהקן של חרבות התלויות בהצלבה על-גבי קיר המחיצה וגופה של גבר, שישבה ונעצה בו מבט.
הקברניט כפה על עצמו להתקדם.
תחת רגליו זרמו המים מצד לצד בטלטולי הספינה. נראה היה כאילו מי-הים עלו והציפו מבעד לחלונות; בקצהו הקדמי של התא ראה ערבוביה של בגדים, כלי-נשק, מפות ותיבה זעירה וחבוטה למדי, הקשורה בחבקי-מתכת. אך האיש המת ישב זקוף על הכיסא, גבו פונה אל אשנבי הירכתיים, עורו הכהה מתוח כקלף דק על קווי-המתאר של גולגולתו. ידיו היו מצומקות לחלוטין. ניכר שכורסמו על-ידי העכברושים. הכיסא שישב עליו היה מקובע לרצפה במסילת עץ, והוא נכפת לכיסא בחבלים לחים. נראה שהוא היה זה שכפת עצמו, מכיוון שזרועותיו לא היו כפותות. באגרופו הקמוץ והנרקב לפת פיסה קרועה של נייר.
"ג'אקובּ, מה רואות עינינו?"
"איני יודע, קברניט. נראה כאילו השטן השתלט על הספינה. אדם זה היה הקברניט – רואה את המפות? והנה, נמצא כאן גם צלב-ניווט שבור. אבל מה גרם לו לעשות את זה?"
"אין לכך הסבר – עדיין לא. עלינו לרדת למטה. נסה למצוא עששית או נר. אני חייב להעיף מבט במדור המטען שלה".
"מדור-המטען?" שאל הזקן בפקפוק.
"כן, ג'אקובּ. עלינו לדעת כמה מים היא סופגת, ואיזה מטען היא נושאת על סיפונה".
האור נגוז מן החלונות, ועתה, בשעה שאנשי-הצוות הפנו את חרטומה של הספינה נגד כיוון הרוח, החלה זו לנוע בקלות רבה יותר. ג'אקובּ והקברניט שיגרו מבט אחרון לעבר גופתו של הקברניט בעל פני-הגולגולת, ויצאו מן התא. איש מהם לא ביטא את מחשבותיו באוזני חברו: האיש המת נטש את העולם הזה כשאימה מעוותת את פניו.
השמש מאירה שוב, רסס בהיר של מי-הים. אנשי-הצוות האחרים שעלו על סיפונה של הספינה הנטושה היו עסוקים במתלים ובמושכות, סוחבים סקריות כבדות לאין שיעור מאלה שהורגלו בהן. הקברניט נבח כמה פקודות. הם עתידים להזדקק למפרשים חדשים ולחבלים רעננים. מפרשי התורן הראשי נקרעו לגזרים בצד שפנה לנמל; ורק בדרך נס נותר התורן מחובר לגוף הספינה.
"מעולם לא הייתה סערה שחוללה נזק שכזה לספינה", אמר ג'אקובּ והחליק את ידיו המיובלות על מעקה הספינה. העץ היה שסוע ומנוקב. כאילו ננשך, חשב הקברניט, וחש צמרמורת פחד קרה בקרביו.
ואולם לנוכח מבטו הנוקב של ג'אקובּ מחה במהירות את הבעת האימה מפניו.
"אנחנו יורדי-ים, לא פילוסופים. תפקידנו לגרום לספינה להפליג. וכעת, אתה מוכן להצטרף אליי, או שיהיה עליי לפנות לאחד הנערים הצעירים?"
למעלה מעשרים שנה הפליגו יחד במימיו של החוף ההבריוני, מתגברים על פגעי מזג-האוויר ועל הסערות הרבות, שאיש מהם לא היה מסוגל לזכור את מספרן המדויק, מעלים במכמורותיהם מיליון דגים. ג'אקובּ הנהן בדממה, כעסו גובר על חששותיו.
יריעות האברזין הקרועות, שכיסו את הכווֹת [4], התנפנפו ברוח. אפלה שררה בבטן הספינה, והם גיששו את דרכם למטה בזהירות רבה. אחד האנשים מצא מנורה והדליק אותה. המנורה הורדה מטה, ולאורה מצאו עצמם מוקפים בגרוטאות, בחביות ובשקים. ריח עבש עמד בחלל האוויר, והם חשו שוב בניחוח הרקב. הם יכלו לשמוע את קולות פכפוך המים שעלו ממדור המטען, את נקישותיו של המטען שהתפזר לכל עבר, ואת חריקותיו של גוף-הספינה, הכורע תחת הנטל. ריחו של הים חדר פנימה, גובר על הצחנה הקבועה, האופיינית, ששכנה בבטנה של הספינה הגדולה.
הם התקדמו לאט לאורך המעבר שבין המטענים, ונגוהות האור שהפיצה המנורה המיטלטלת יצרו ערב-רב של צללים. הם גילו שרידים של חולדות אכולות-למחצה, אך אף לא חולדה חיה אחת. ולא היה כל סימן לאנשי הצוות. ייתכן שהקברניט הוא שניווט את הספינה בכוחות עצמו, ספון בתאו, ללא כל סיוע, עד שמצא את מותו.
היה שם פתח נוסף, וסולם שהשתלשל ממנו הוביל מטה, אל העלטה הגמורה. הספינה חרקה וגנחה תחתם. עתה, לאחר שירדו אל המדור התחתון, האפל, שוב לא שמעו את קולות עמיתיהם בעולם העליון של האוויר המלוח ורסס המים. היה רק הפתח הזה, שהוביל לשום-מקום, ולא היה דבר מעבר לדופנות העץ שהקיפו אותם, חוצצות בינם לבין הים המאיים להטביעם.
"המים כאן למטה עמוקים למדי", אמר ג'אקובּ והכניס את המנורה מבעד לפתח. "אני רואה את המים נעים, אבל אין קצף. אם זאת דליפה, היא אטית".
הם עצרו, מביטים מטה, אל המקום שאיש מהם לא רצה לראותו. ואולם, כפי שציין הקברניט, הם היו יורדי-ים, ואף גבר אשר היה יורד-ים משחר נעוריו, לא מסוגל היה לעמוד בחיבוק-ידיים למראה ספינה גוועת.
הקברניט התעתד לרדת ראשון, אך ג'אקובּ עצר בעדו, חייך חיוך מוזר והחל לרדת, נשימתו השורקנית בוקעת מגרונו. הקברניט עקב אחר האור שהשתבר לרסיסים על-פני המים, והבחין בדבר-מה מיטלטל בהם, כתם בציור של אורות-וצללים.
"יש כאן גופות", נשמע קולו של ג'אקובּ, מעוות ומרוחק. "נראה לי שמצאתי את אנשי-הצוות. הו, אל מתוק וקדושיו המבורכים…"
נשמעה נהמה וג'אקובּ צרח. המנורה כבתה, ובעלטה הגמורה חבט דבר-מה במים בחמת-זעם מטורפת. הקברניט הבחין בעין צהובה מבליחה, כמו אש מאכלת בחשכה הסמיכה כזפת. שפתיו ניסו לבטא את שמו של ג'אקובּ, אך הוא לא הצליח להשמיע הגה; לשונו דבקה לחכו. הוא נסוג לאחור ונחבט בקצה המחודד של אחת הגרוטאות. ברח, צעק אליו קול פנימי, אך כל חיותו ניטלה ממנו, והוא התאבן ונותר במקומו, הלום.
אז הסתער הדבר לעברו, מטפס על-גבי הסולם, ולפני שהספיק הקברניט למלמל תפילה תלש הדבר את בשרו, העיניים הצהובות חוזות בנשמתו פורחת מקרבו.
חלק ראשון
נפילתה של אקיר
1
עיר-האלוהים עלתה בלהבות…
תמרות-עשן ואש מאורכות זרמו לאורך הרחובות, מלופפות כנִסים שרוח דולקת בהם, נפרדות כמו כדי לכלות עצמן וחומקות, אובדות בענן הגשם הכבד והכהה ובעשן האטום שרבץ מעל. מילין רבים לאורך נהר האוסטיאן עלתה העיר באש, הבניינים מתפוררים בשעה שהאש כיתרה הכול, מאפילה על קולות קריסתם של הבניינים. אפילו שאון-הקרבות המתמשך אשר עלה משעריה המערביים של העיר, שם המשיך מאסף אנשי המשמר להילחם, נבלע לחלוטין מחמת שאגתה של אש התופת.
הקתדרלה של קַרקַסוֹן, הגדולה בעולם כולו, ניצבה חשופה ומפוחמת כנגד הלהבות כזקיף יחיד ובולט, צריחיה הקדושים נישאים מעל כיפת-הקימרון. מבנה השחם המוצק לא נפגע מן החום, ואולם הגג העשוי עופרת נמס בפלגים, באלומות של צבע, בשעה שהתיך את קורות-העץ לכל אורכן. גופותיהם של הכמרים היו מושלכות על המדרגות; ראמוסיו הקדוש התבונן ביגון מרום גובהו, לצדו ניצבות דמויותיהם של המון קדושים פחותי-ערך ממנו, עיניהם הריקות, העקורות, פקוחות לרווחה, מוטות הארד שאחזו בידיהם מעוקמים מאש התופת. פה ושם נראו ממעל קווי המתאר של הגרגוילים שהקיפו את המקום הקדוש, משורטטים בצבע הארגמן, חיוך זדוני מתנוסס על פניהם.
ארמונו של האפיפיור נגדש חיילים בוזזים. המרדוקים הפשיטו את הקירות מציפוייהם ועקרו בפגיונותיהם את האבנים היקרות מתוך אביזרי הקודש, וכעת, בעודם ממתינים לתורם עם הנשים שנלקחו בשבי, שתו יין מן הגביעים הקדושים. ללא ספק, ארימוז נהג בהם היום בנדיבות מרובה.
הרחק בתוככי העיר, מערבה משם, היו הרחובות עמוסים באנשים שנמלטו לכל עבר, ובחיילים שהוצבו כדי לשמור עליהם. מאות נרמסו תחת רגלי ההמון הנס בבהלה, ילדים ננטשו, הזקנים והחלשים הושלכו הצדה. מדי פעם קרס אחד המבנים וקבר תחתיו רבים מהם במפולת אבנים נזעמת, ואולם הנותרים כמעט שלא טרחו להעיף מבט לאחור. הם נהרו בהתמדה ובחיפזון מערבה, לעבר השערים שעדיין היו מאוישים בחיילים הראמוסיים, שרידיו האחרונים של צבא-הטורונים של ג'ון מוגֶן, אשר היה פעם הצבא מטיל האימה במערב כולו. כעת הם היו אספסוף נואש, אומץ לבם הוקז מהם בשל המצור ובשל שש ההתקפות שקדמו להסתערות הסופית. ג'ון מוגן מת, ועתה צלבו המרדוקים את גופתו מעל השער המזרחי, במקום שבו נפל, מקלל אותם עד לרגע האחרון.
המרדוקים נהרו אל העיר כמו נחיל גואה של מקקים, מחודדים ומבריקים לאור הלהבות, פניהם בוהקות, ידם האוחזת בחרב מגואלת בדם עד המרפק. זה היה מצור ממושך ולחימה ראויה, ועתה, סוף-סוף, הייתה הגדולה שבערי המערב בידיהם. שהאר באראז הבטיח לשחררם מן המוסרות לאחר שתיפול העיר, וכל מעייניהם היו נתונים עתה לשוד ולביזה. לא הם הבעירו את העיר, אלא החיילים המערביים הנסוגים. סֶגן סִיבסטיון לג'ר, ששירת בצבאו של מוגן, נשבע כי לא יניח אף למבנה שלם אחד ליפול לידיהם של עובדי האלילים, והוא עצמו, יחד עם שרידי הכוח שבפיקודו, שרפו בשיטתיות את הארמונות ואת מחסני-הנשק, את המחסנים ואת תאטראות העינוגים ואת כנסיותיה של אקיר, וטבחו כל אדם שניסה לעצור בעדם, ראמוסי או מרדוקי.
קורף צפה בתנועת מסכי-הלהבות הגבוהים, שהיתמרו כנגד השמים הקודרים. העשן שעלה מן הבערה יצר מראית-עין כוזבת של דמדומים מוקדמים, סופו של יום ארוך שעבר על מגניה של אקיר, ויומם האחרון של אלפי בני אדם.
הוא ניצב בקצהו של גג שטוח, הרחק מן המערבולת האנושית והצווחנית שמתחתיו. השאון שהקימו נישא מעלה כגל ענק. אימה, כעס, ייאוש. זה היה כאילו נשמעה שוועתה של אקיר עצמה, העיר המיוסרת הנתונה בעיצומה של עווית-גסיסה, האש שורפת אותה לאפר ומכלה את לְשדה. העשן צרב את עיניו, והוא מחה אותן כדי לראות בבירור. הוא חש כיצד מכסה האפר את גבותיו, כמו שלג שחור. דמות מרופטת, לא עוד סג"מ מסודר. הוא היה חרוך, מהוה ומגואל-בדם. בשעת המנוסה מן החומות הסיר את לוח השריון שהגן על חזהו, ועתה לבש רק את הכותונת ההדוקה שנהג ללבוש מתחתיו, ואת החרב הכבדה והמעוקלת, סימן-ההיכר לאנשיו של מוגן. הוא היה נמוך-קומה וגמיש, בעל עיניים חודרות. עיניו הביעו לסירוגין נכונות להרוג וייאוש.
אשתו הייתה אי-שם למטה, נהנית מתשומת לבם של המרדוקים, או שמא נרמסה תחת רגלי ההמון הנס על נפשו באחת מן הסמטאות, ואולי הייתה גופה שרופה באחת החורבות.
הוא מחה את עיניו פעם נוספת. עשן ארור.
"אקיר לא תיפול לעולם", אמר להם מוגן. "היא בלתי חדירה, והגברים השומרים על חומות העיר הם החיילים הטובים בעולם. אבל זה לא הכול. זוהי עירו המקודשת של האל, מעונו הראשון של ראמוסיו הקדוש. היא לא תיפול לעולם". והם הריעו לו.
רבע מיליון מרדוקים הוכיחו אחרת.
החייל שבו תהה במעורפל כמה אנשים מקרב חיילי המשמר נמלטו על נפשם או עתידים לעשות זאת. לאחר מותו של מוגן לחמו שומרי-ראשו עד טיפת דמם האחרונה, ואז החלה המנוסה. חיל-המשמר של אקיר מנה שלושים וחמישה אלף חיילים. ואם עשירית בלבד הצליחו להימלט מבעד לקווי אוֹרמאן, הרי שהם בני-מזל.
"קורף, אני לא יכולה לעזוב אותך. אתה כל חיי. מקומי כאן, לצדך". כך אמרה לו, מחייכת את חיוכה הנטוי, שובה הלב, שערה השחור כנוצות עורב גולש במורד כתפיה. והוא, שוטה שכמותו, שוטה, שוטה, השתכנע מדבריה, ומאלה של מוגן.
בלתי אפשרי למצוא אותה. ביתם שכן באזור המצודה המזרחית, המקום הראשון שנפל. הוא ניסה להגיע לשם שלוש פעמים לפני שוויתר. לא נותר שם ולו גבר אחד שלא סגד לארימוז, ואילו הנשים שנותרו בחיים כבר כונסו ונלקחו בשבי. הן עתידות להיהפך לשפחותיו של ארימוז, שבויותיהם של המרדוקים, דיירות בהרמונות התענוגות של הלוחמים.
כלבה טיפשה, ארורה. מאות פעמים אמר לה לצאת משם, לעזוב בעוד מועד, לפני שכוחות המצור ינתקו את העיר.
הוא הביט לכיוון מערב. ההמון התקדם שם, מזדחל כמו הדם בעורקיו של ענק שנפל. על-פי השמועות, הנתיב המוביל לאורמאַן עדיין לא נחסם, וניתן היה לעבור לכל אורכה של הדרך המובילה לנהר הסיריל, שם בנו הטורונים את קו-ההגנה השני שלהם בעשרים שנה. המרדוקים הותירו את הנתיב פתוח בכוונת תחילה. נאמר כי הדבר נעשה כדי לפתות את חיילי-המשמר להתפנות. ההמון ימלא ויידחוס את הנתיב לאורך עשרים פרסות. קורף כבר ראה זאת בעבר, בסיומם של הקרבות שהתחוללו לאחר שהמרדוקים חצו לראשונה את הרי הג'פרַר.
האם היא מתה? לעולם לא יֵדע. הו, הֵריָה.
יד החרב שלו כאבה. מעולם לא השתתף בטבח שכזה. נדמה היה לו כי הלחימה נמשכה נצח, אף שהמצור ארך שלושה חודשים בסך-הכול. למעשה, לא היה זה מצור בהתאם לספר ההדרכה הצבאי. המרדוקים כיתרו את אקיר ובודדו אותה, ולאחר-מכן החלו להכות בה בעוצמה ובהתמדה. הם כלל לא ניסו להכניע את תושבי העיר על-ידי הרעבתם. הם התמקדו בהתקפות פזיזות, מאבדים חמישה מאנשיהם על כל אחד ממגניה של העיר שנהרג, וכך נהגו עד ההתקפה הסופית שנערכה בבוקר זה. הלחימה על חומותיה של העיר הייתה הברבריות בהתגלמותה, טבח ללא מעצורים עד הרגע המכריע, שבו החלו הטורונים לזלוף מן הביצורים טיפין טיפין, זליפה שנהפכה עד מהרה לזרם מנוסה אדיר. ג'ון הזקן עוד הספיק לשאוג לעברם, ממש לפני שגרונו שוסף בחרבו המעוקלת של מרדוקי. לאחר-מכן החלה מנוסת בהלה. איש לא חשב עוד על קו הגנה שני, על לחימה תוך כדי נסיגה. המתח הרב והמרירות שנלוו למצור, האבדות הרבות, שחקו והתישו אותם לחלוטין, כמו היו להב שנאכל בידי חלודה. קורף התבייש בשעה שנזכר בכך. חומותיה של אקיר לא נפרצו, הן פשוט ננטשו.
האם זו הייתה הסיבה שבעטיה נעצר וניצב שם כעת, כמו צופה בחזיון אחרית-הימים? אולי ניסה לפצות בכך על מנוסתו שלו.
או כדי לתת למראות לשטוף אותו. אשתי. היא נמצאת שם, היכנשהו, חיה או מתה.
חבטות רועמות נשמעו, זעזועים שטלטלו את האוויר רווי העשן הכבד. סיבסטיון הבעיר את מחסני התחמושת. קולות נפץ של בריחי-ההצתה של הרובים, שאבק-השרפה שלהם רחש. מישהו הביע עמדה. שיביע. הגיע הזמן לנטוש את העיר, להותיר מאחוריו את אהובי לבו. השוטים שיבחרו להמשיך להילחם יותירו את גופותיהם בביבים.
קורף החל לרדת מן הגג, מוחה את עיניו בכעס. בשעה שירד במדרגות, גישש בעזרת חרבו כעיוור המקיש במקלו.
ברחוב שאליו יצא שרר חום עז עד כדי מחנק, והאוויר החומצי צרב את גרונו. השאגה הגסה של ההמונים הכתה בו כחומה קורסת, ואז מצא עצמו ביניהם, נסחף הלאה, כשחיין הנשאב לזרם המים של גלגלי טחנת-קמח. הם הצחינו מאימה ומן האפר והרמץ, ובאור הגיהינומי ששרר בחוץ התקשה לראותם כיצורי אנוש. הוא ראה גברים ונשים מחוסרי ההכרה, נסחפים הלאה במאוזן בתוך ההמון בשל הצפיפות, ילדים קטנים זחלו מעל הראשים הדחוסים והצפופים, כאילו היו שטיחים. גברים נמחצו בקצה הרחוב, כאילו מוסמרו אל הקירות. בשעה שפילס את דרכו קדימה, חש בגופות המוטלות תחתיו. עקבו החליק על פניו של ילד. חרבו אבדה, נשמטת בלחץ האדיר שהופעל על ידו. הוא הטה את פניו אל השמים אפופי העשן, אל הבניינים שעלו בלהבות, נאבק לשאוף את האוויר המעושן.
אלוהים שבשמים, חשב, הגעתי לגיהינום.
אאורונגֶזב המוזהב, השולטן השלישי של אוסטרבאר, היה שקוע במזמוז שדיה החצופים של פילגשו החדשה, בשעה שסריס דשדש פנימה מבעד לווילאות המוגפים בקצהו של חדר השינה וקד קידה עמוקה, ראשו הקירח בוהק לאורן של המנורות.
"ירום-הודו".
אאורונגֶזב הרים את מבטו, עיניו השחורות נוקבות את הפולש שהמשיך להשתחוות, רועד.
"מה העניין?"
"שליח, ירום-הודו, מטעמו של שהאר באראז באקיר. הוא טוען שהוא נושא חדשות דחופות ביותר לגבי הצבא".
"אה, האם זה מה שהוא טוען?" אמר אאורונגֶזב וזינק ממקומו, משליך את פילגשו הצדה, וזו החמיצה פנים. "אם כך, אני אמור לשאת את המטרד הזה בשלווה, ולסבול הפרעות חוזרות ונשנות מצדם של כל הסריסים הקירחים וכל החיילים המוצבים בארמון?" הוא בעט בסריס שהשתטח ארצה. פניו החלקות התעוותו בכאב, אך הוא לא השמיע הגה.
אאורונגֶזב המתין. "אתה אומר שהשליח הגיע מן הצבא? והוא נושא עמו בשורות טובות או רעות? האם המצור הסתיים? האם הכלב הזה, מוגן, הניס את חייליי?"
הסריס עמד על ידיו וברכיו וגנח בחוזקה אל השטיח הצבעוני להפליא. "הוא לא אמר, ירום-הודו. הוא לא אמר דבר, פרט לכך שימסור לך את החדשות אישית. הסברתי לו שזה נחשב למעשה מאוד לא מקובל, אבל…" בעיטה נוספת נשלחה לעברו, והשתיקה אותו.
"הכנס אותו, ואם הוא נושא בשורות רעות, אהפוך גם אותו לסריס".
הוא הניד בראשו, והפילגש מיהרה בריצה לפינה. השולטן שלף פגיון פשוט למראה, בעל ניצב שחוק, משידה משובצת באבנים טובות. אף שהפגיון נראה משומש למדי, הוא נשמר כאילו היה דבר-מה יקר-ערך במיוחד. אאורונגֶזב תחב אותוּ לאבנט שחגר על מותניו, ומחא כף.
השליח היה בן קולצ'וק, גזע שהמרדוקים הכניעו לפני זמן רב, בעת התקדמותם מערבה. הקולצ'וקים ניזונו מבשר איילים ונהגו לתנות אהבים עם אחיותיהם. יתר על כן, האיש ניצב עתה בגו זקוף מול אאאורונגֶזב, על-אף לחישות האזהרה השורקניות ששיגר אליו הסריס. בדרך כלשהי הצליח להגיע עד הלום, עוקף את הווזיר ואת מנהל-הלשכה, האחראי להרמון. ככל הנראה מדובר בחדשות של ממש. אם אלו חדשות רעות, אאורונגֶזב יקצר את קומתו בראש.
"ובכן?"
בדומה לאחיו הקולצ'וקים, לא ניתן היה לפענח את הבעת פניו של האיש שניצב מולו; ארשת פניו הייתה נטולת כל הבעה, ועיניו נראו כשני סלעים שטוחים ופעורים. ואולם היה בו דבר-מה זוהר, אף שהתנדנד קלות תוך כדי עמידה. ריח של אבק וזיעת סוס נדף ממנו, ואאאורונגֶזב הבחין בהתעניינות בדם שהספיק להיקרש בינתיים, שהכתים את קדמת שריונו.
כעת כרע האיש על ברך אחת, אך הוא הוסיף להטות את פניו כלפי מעלה, קורן למראה.
"הוד רוממותו, התבקשתי למסור לך את איחוליו הלבביים של שהאר באראז, המפקד העליון של הגיס השני של צבא אוסטרבאר. הוא מתחנן לבשר לך בהקדם האפשרי, אם הדבר לרצונו של הוד-מעלתך, כי עיר הכופרים אקיר נפלה; ואף ברגע זה ממש, הוא ממשיך לטהרהּ מן המורדים האחרונים של המערב. הצבא ערוך ומוכן לפקודתך".
אקיר נפלה.
הווזיר נכנס בבהילות בלוויית שני שומרים נושאי-חרבות. הוא צעק דבר-מה והם לפתו את הקולצ'וקי הכורע בכתפיו. אאורונגֶזב הרים את ידו.
"האם אקיר נפלה?"
הקולצ'וקי הנהן, ולרגע אחד חייכו זה אל זה החייל בעל ארשת הפנים שלא ניתן לפענחה, והשולטן בעל החיוך החלקלק, שני גברים השותפים לשמחת ניצחון שרק שניהם ידעו להעריך. לאחר-מכן קפץ אאורונגֶזב את שפתיו. אין טעם ללחוץ על האיש כדי לסחוט ממנו מידע, יהא בכך משום טעם לפגם, מעשה לא אצילי בעליל.
"אקראן", נבח לעבר הווזיר זעוף הפנים, שעל פניו הייתה נסוכה הבעה מפקפקת. "שכן את האיש בארמון. דאג לכך שיאכל ויתרחץ, ומלא את כל משאלותיו".
"אבל הוד-רוממותו, חייל פשוט…"
"עשה כדבריי, אקראן. החייל הפשוט הזה היה עלול להיות מתנקש, ואתה הנחת לו לחמוק על פניך אל תוך ההרמון עצמו. אלמלא סֶרים" – הסריס החליף צבעים וחייך חיוך אווילי "הוא היה תופס אותי לא מוכן. חשבתי שאבי הקפיד לחנך אותך כראוי, אקראן".
הווזיר נראה כנוע וזקן. השומרים זעו באי-נוחות, כאילו הייתה אשמתו מידבקת.
"וכעת צאו מכאן, כולכם. לא, חכה. חייל, מה שמך? אני רוצה לדעת מה שמך ומה שם מפקדך".
הקולצ'וקי הביט בו, גם הפעם נראתה הבעתו מתבדלת. "שמי הארפנג, שַליטי. ואני אחד משומרי ראשו של שהאר".
אאורונגֶזב הגביה גבה. "ובכן, הארפנג, לאחר שתאכל ותתרחץ יחזיר אותך הווזיר לכאן, ונוכל לשוחח על נפילתה של אקיר. וכעת, צאו מכאן. כולכם".
הקולצ'וקי הנהן בקצרה ובתגובה מלמל הווזיר ברוגז, אך אאורונגֶזב חייך. ברגע שנותר לבדו בחדר נהפך החיוך לגיחוך רחב, הבעה שחצתה את זקָנו לשניים ושיוותה לו שמץ מן החזות שאפיינה אותו לזמן קצר בימי עלומיו.
אקיר נפלה.
אוסטרבאר נחשבה לשלישית בעוצמתה במניינן של שבע הסולטנויות, הבאה בתור אחרי הרדוּק ונאלבני הקדומה, ואולם מעשה-הגבורה הזה, הניצחון המזהיר, יזניק אותה קדימה, לדרגתן של השולטנויות המרדוקיות מן המעלה הראשונה, והוא, אאורונגֶזב, יתפוס את הבכורה. במשך מאות שנים ידברו הכול על השולטן שהצליח להכניע את עירם הקדושה ביותר והמאוכלסת ביותר של הראמוסיים, האדם שהביס את צבאו של ג'ון מוגן.
ועתה נפרץ הנתיב לטורון עצמה, ולא נותר דבר שיעמוד בדרכם מלבד נהר הסיריל וסוללת אורמאן. ולאחר שאלה ייפלו בידיהם, לא ייוותר קו הגנה נוסף עד הרי קימבריה, ששכנו במרחק ארבע מאות מילין משם, לכיוון מערב.
"ארימוז, השבח וההלל לך!" לחש השולטן מבעד לחיוכו הרחב, ולאחר-מכן אמר בנימה חריפה, "גֶאג".
עוברן יצא מאחורי הווילאות הרקומים, מנפנף בכנפי עור זעירות, ונחת על השולחן הסמוך. "גאג", אמר בקול זעיר וחדגוני, על פניו תמהיל של עורמה ורשעות.
"גאג, אני רוצה לשוחח עם אדונך. זמן אותו לכאן".
העוברן, שהיה זעיר כיונה, פיהק, חושף את שיניו החדות כמחטים ואת שפתיו האדומות. באדישות מוחלטת גירד את מפשעתו באחת מידיו.
"גאג רעב", אמר בהתמרמרות.
נחיריו של אאורונגֶזב התלקחו בחרון. "האכילו אותך אתמול בערב, התינוק המשובח ביותר שיכולת לחלום עליו. וכעת, רכיכה מתועבת שכמוך, קרא לאדונך".
הננס הזעיף פניו לעומתו ואז משך בכתפיו הזעירות. "גאג עייף. ראש כואב".
"עשה כדבריי וָלא אשפד אותך כמו שְליו".
הננס חייך; מחזה מעורר בעתה. לאחר-מכן הוצתו עיניו באור קורן, שונה לחלוטין. הוא השיב בקול עמוק, אנושי, "אני כאן, השולטן".
"אורְח, חיית-המחמד שלך זועפת למדי בזמן האחרון – וזו אחת הסיבות שבגללן אני משתמש בו לעתים נדירות בלבד באחרונה".
"אני מתנצל, הוד רוממותו. הוא מזדקן. בקרוב אכניס אותו לכד, ואשלח לך חדש… מהי משאלתך?"
"היכן אתה?" היה זה מוזר, להקשיב להפגנת נרגנות של יצור כה גדול ושעיר.
"אין לכך כל חשיבות. אני קרוב די הצורך. האם רצית לבקשני לעשות דבר-מה?"
אאורונגֶזב נאבק לשלוט במזגו.
"רציתי לבקשך להשקיף דרומה, לעבר אקיר. אמור לי מה מתרחש שם. הגיעו לאוזניי חדשות, ואני מעוניין לאמת אותן".
"כמובן". השתררה שתיקה. "אני רואה שקרקסון עולה בלהבות. אני רואה מגדלי מצור לאורך חומותיה הפנימיות של העיר. משתוללת שם אש עזה, ייללותיהם של הראמוסיים. ברכותיי, הוד-רוממותך. חייליך חולפים בריצת-אמוק על-פני העיר".
"שהאר באראז. מה איתו?"
לרגע נוסף השתררה דממה. כאשר דיבר הקול לבסוף, הייתה בו פתיעה קלה.
"הוא צופה בגופתו הצלובה של ג'ון מוגן, השולטן. הוא בוכה. בעיצומו של הניצחון הוא בוכה".
"הוא אינו אלא חראיב זקן. השוטה הרומנטיקן הזה מתאבל על אויביו. אם כך, אתה אומר שהעיר עולה באש?"
"כן. הרחובות רוחשים כופרים. הם העלו את העיר באש בשעת מנוסתם".
"זה בוודאי לג'ר, המנוול. הוא לא יותיר אחריו דבר מלבד אפר. ארור יהיה וארורים יהיו ילדיו. אם אצליח להניח את ידי עליו, אצלוב אותו. האם הדרך המובילה לאורמאן פתוחה?"
הננס התכסה אגלי-זיעה בוהקים. הוא רעד, וקצות כנפיו נשמטו. ואולם הקול שבקע מגרונו נותר כשהיה, ללא שינוי.
"כן, הוד-רוממותו. הדרך עמוסה בעגלות ובגופות, נדידה המונית של ממש. בית אוסטרבאר מושל בכיפה".
שמונים שנים קודם לכן נמנו עם בית אוסטרבאר רק סבו של אאורונגֶזב, ושלוש פילגשים נועזות וחצופות. דרגת גנרל, ולא שושלת יוחסין, היא שרוממה את הבית וחילצה אותו מן הערבות המזרחיות. ואם האוסטרבארים לא היו מסוגלים לנחול ניצחון בשדה-הקרב בכוחות עצמם, הם שכרו אחרים, שעשו זאת במקומם. למשל שהאר באראז, שהיה הכדיב [5] אשר מינה אביו של אאורונגֶזב. בעלומיו פיקד אאורונגֶזב על כוחות-הצבא בכישרון רב, אך לא הצליח להלהיבם כפי שעשה זאת באראז. זו הייתה תחושה מציקה של חסך, שמאז ומתמיד הסבה לו כעס ועוגמת נפש. אך אף שבמקורו היה שהאר באראז נוכרי, מנהיגם של נוודים אשר הגיע מקאמבקסק הרחוקה, הוא שירת את שושלת אוסטרבאר במשך שלושה דורות בנאמנות ראויה לציון ובכישרון רב. הוא היה עתה בשנות השמונים לחייו, גבר זקן ונורא, שהיה נתון רובו ככולו לתפילות ולשירה. עיתוי נפילתה של אקיר היה מוצלח; שהאר באראז עתיד למות בקרוב, ובכך תגיע לקצה החוליה האחרונה שקישרה בין השולטנים לבין המנהיגות שקדמה להם, אשר נישאה מן הערבות, רכובה על סוסיה.
שהאר באראז הוא שהמליץ להותיר את הדרך לאורמאן פנויה. הוא טען כי זרם הפליטים עתיד להחליש את נחישותם ואת עוז רוחם של הגברים שהמשיכו לאכלס את הקווים שבאזור נהר הסיריל. אאורונגֶזב תהה האם החלטתו לא נבעה, בין היתר, גם משיקולי אבירות. אבל זה לא שינה דבר.
"תמסור ל…" החל לומר, ואז קטע את דבריו. העוברן נמס לנגד עיניו, נועץ בו מבט מוכיח בשעה שבעבע לכדי שלולית מצחינה.
"אורְח! מסור לכדיב להמשיך ולהתקדם הלאה, לעבר סיריל!"
פיו של הננס נפתח, אך הוא לא הוציא הגה. הוא החל להתמוסס, מעלה אדי עשן. בשלולית המים העכורה והמבחילה שנוצרה ניתן היה להבחין בעובר רקוב, במוטת-כנפיה של ציפור, בזנבה של לטאה. גרונו של אאורונגֶזב נשנק והוא מחא כפיים, קורא לסריס. גאג חי די והותר, הוא מיצה את המרב מן היצור, וללא ספק עתיד אורְח לשגר אליו בקרוב יצור אחר. היו לו שליחים נוספים, מהירים פחות – אך יעילים באותה מידה.
אקיר נפלה.
הוא החל לצחוק.
(הוצאת אופוס, 2003. תרגום: רונית ליברמנש. 440 עמודים)
