צילום: דמיטרי רטושני, Unsplash

בשירו "חולם בספרדית" משנת 1988 (מילים: אהוד מנור) הציג הזמר שלמה יידוב אבחנה מעניינת על התרבות בישראל: "בעברית יש מילים בשפע להגיד את הכול, כמעט – יש בה תקע, ויש גם שקע, אך אין מילה בעברית לטאקט". יידוב התכוון בסך הכול להעיר הערה חביבה על התרבות הצברית הישירה והעוקצנית שבה השתלב שנים רבות קודם לכך כעולה מארגנטינה, אך בלי משים הוא גם תקע עוד מסמר בארונה של הגרסה הקיצונית של אחת התיאוריות המפורסמות ביותר בחקר הלשון: השערת ספיר-וורף.

ההשערה קרויה על שם הבלשנים אדוארד ספיר ובנג'מין לי וורף, אף על פי שהם מעולם לא שיתפו פעולה זה עם זה. בגרסתה החזקה והדטרמיניסטית היא קובעת שהשפה מבנה את המציאות, כלומר שאם איננו מסוגלים להגיד דבר מה, לא נוכל לתפוס אותו. לפי הגישה הזאת, בהיעדר מילה עברית לטאקט, נגזר על דוברי העברית לא להיות מודעים לצורך החברתי לא לגרום מבוכה לבני שיחם. בפועל זה פשוט לא נכון: אף על פי שכללי הנימוס בישראל חופשיים בהרבה מהמקובל בתרבויות רבות אחרות, דוברי העברית מבינים היטב מהו טאקט, משתמשים בו במיומנות רבה, והבינו אותו גם הרבה לפני שנכנס ללשוננו כמילה שאולה מאנגלית. כך שהאבחנה בשיר אומנם מעניינת, אבל אין לגזור ממנה משמעויות מרחיקות לכת.

הגרסה הזאת של ההשערה הופרכה פעמים רבות בידי בלשנים ופסיכולוגים, כי המוח האנושי הוא כלי גמיש שמסוגל להכיל גם קטגוריות שלא זכו לשם מפורש בלשון. בגרסתה המתונה והמציאותית יותר ההשערה קובעת שהמילים והמושגים בשפה משפיעים על תפיסת המציאות ועל תהליכי קבלת החלטות. לדוגמה, השיח הציבורי והפוליטי הנוגע לאנשים שגנבו את הגבול לישראל בניגוד לחוק עשוי להשתנות אם נקרא להם "מסתננים", "פליטים" או "מהגרי עבודה". האנשים הם אותם אנשים, אבל התיוג שלהם הוא בין השאר פעולה פוליטית.

הדיקטטורה של הלשון

אף שהגרסה הדטרמיניסטית של ההשערה נשללה כבר באמצע המאה ה-20, הספרות הספקולטיבית ממשיכה גם כיום לעשות בה שימוש כדי להקצין תופעות קיימות ולהביט בהן מבעד לזכוכית מגדלת. המפורסמת ביותר היא כמובן ה"שיחדש", שהגה ג'ורג' אורוול בספרו הדיסטופי "1984" מאמצע המאה ה-20.

הדיקטטורה שתיאר אורוול בספרו היא שלטון חובק כול ששואף לשלוט אפילו במחשבה של נתיניו. מבחינתו לא מספיק שיצייתו לו מתוך כפייה – האזרחים צריכים לאהוב את השליט, המכונה "האח הגדול", ולא להיות מסוגלים להעלות בדעתם הרהורי כפירה בצדקתו האבסולוטית. כל מערכות המדינה מגויסות למטרה הזאת: תעמולה בלתי פוסקת, המלווה בטקסים המוניים הפונים לרגש, שימוש רב בסיסמאות, שכתוב נרחב של ההיסטוריה, אכיפה נוקשה כלפי מי שבכל זאת סוטים מהשורה, ואפילו המצאת שפה חדשה, הקרויה "שיחדש".

שיחדש היא התגלמות הדטרמיניזם הלשוני. ייעודה הוא לשלול מהנתינים את המושגים הדרושים למחשבה חתרנית. זה גם מה שמסביר אחד ממעצבי השפה לגיבור הספר, וינסטון סמית':

"אתה בוודאי סבור שעיקר עבודתנו היא המצאת מילים חדשות. כלל וכלל לא! אנחנו משמידים מילים – עשרות מילים, מאות מילים, יום יום. אנחנו מקלפים את הלשון עד הגרעין […] הרי זה דבר יפה ונפלא, השמדת מילים. ברור, עיקר הנפולת הוא בפעלים ובשמות התואר, אבל יש גם מאות שמות עצם שאפשר להיפטר מהם. לא רק השמות הנרדפים; גם המילים המנוגדות […] קח למשל את המילה 'טוב'. אם יש לך המילה 'טוב', מה צורך לך במילה 'רע'? אל-טוב תצלח לא פחות […]
"אינך מבין שכל מטרתה של שיחדש היא לצמצם את המחשבה? בסופו של דבר נביא לידי כך שפשעי מחשבה לא יהיו אפשריים משום שלא יהיו מילים להגותם. כל מושג שעלול להיות צורך בו יהיה לו ביטוי אך ורק במילה אחת, בעלת משמעות מוגדרת בהחלט, שכל משמעויות הלוואי שלה נמחו ונשכחו".
– "1984" מאת ג'ורג' אורוול. הוצאת עם עובד, 1971. מאנגלית: ג' אריוך. עמ' 44-43.

השפה אצל אורוול היא אמצעי לשליטה ולדיכוי. לדידו, בהיעדר המושג "חופש" אין אדם יכול לשאוף לחירות. זוהי כמובן ראייה קיצונית מאוד, והיא מנוגדת לאופיין הדינמי והגמיש מאוד של שפות אנושיות. שפות חיות משתנות ומתפתחות ללא הרף. הן שואלות מילים ומבנים משפות אחרות כדי להשלים מושגים שחסרים בהן, מרחיבות ומצמצמות משמעויות של מילים קיימות וממציאות דרכי ביטוי חדשות. השיחדש, לעומת זאת, היא שפה מלאכותית במודע, וכמו כל שאר המבנים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים ב"1984" היא עומדת במקום. באמצעות טבעה הבלתי אפשרי אורוול מתח ביקורת על העריצות והתריע לא מפני מה שבאמת עומד לקרות, אלא מפני שאיפותיהם של בעלי השררה באשר הם.

ביטול האני

שפה מומצאת אחרת היא "בבל-17", שעל שמה קרא סופר המדע הבדיוני סמואל ר' דילייני לספרו משנת 1966. אך בשונה מהשיחדש, בבל-17 אינה אמצעי דיכוי, אלא נשק.

תארו לעצמכם יקום שיש בו תשעה גזעים טכנולוגיים שאינם מסוגלים כמעט להידבר ביניהם, במיוחד עקב מכשולים לשוניים. למשל כשבאמנה בין האנושות לגזע שנקרא צ'יריבים נכתב "עלינו להגן על בתינו ועל משפחותינו", הסעיף דרש בצ'יריבית הסבר של קרוב לשעה, מאחר שאין בה מושג של "בית"; ואילו עקרונות תרמודינמיים שתוארו בשפתם בתשע מילים דרשו ספר הדרכה ארוך בשפות האנושיות.

הספר מתחיל בעיצומה של מלחמה בין בני האדם למין טכנולוגי אחר. הרשויות חושדות ששורה של שדרים בשפה לא מוכרת, שמכונה בבל-17, קשורה בדרך כלשהי לגל של מעשי חבלה לא מוסברים. המשימה הלא פשוטה של פענוח השפה הזאת מוטלת על כתפיה של רידרה וונג, משוררת מחוננת, מתורגמנית בעלת כישרון ייחודי לשפות, מפצחת צפנים וקברניטה של ספינת חלל. כשרידרה מתחילה לפענח את בבל-17 היא מגלה שפה אנליטית מושלמת ומהודקת להפליא, שחסר בה שם הגוף "אני" על כל הטיותיו.

מעבר למוזרותה הבסיסית, השפה הזאת היא גם נשק, כאמור. ככל שרידרה מבינה אותה יותר, בבל-17 משתלטת על התפיסה ועל התודעה שלה וגורמת לה לבצע מעשי חבלה בלי שתהיה מודעת לכך. מחיקת ה"אני" מהשפה מובילה לביטול העצמי של דובריה ומאפשרת ליוצריה לגייס סוכנים שיפעלו למענם בעורף האויב ללא ידיעתם. אם לא די בכך, המבנה האנליטי של השפה מעניק לדובריה יכולות חשיבה משופרות ומשדרג את כישוריהם ואת ההבנה הפיזיקלית שלהם. רק בהתערבות אנשי צוותה הנאמנים רידרה מצליחה לנצח בקרב על זהותה ולחזור לעצמה.

אם כן, גם אצל דילייני השפה מבנה את החשיבה וקובעת את גבולותיה וגם אצלו משתמשים בה באופן מניפולטיבי. עם זאת, בניגוד לאורוול, שראה בדטרמיניזם הלשוני אמצעי לעיסוק בשאלות פוליטיות, דילייני התעניין בשפה עצמה. בהתאם לכך, כל הספר מוקדש ליחסים המורכבים בין שפה, תפיסה ותודעה והעיסוק שלו בשפה מורכב ומעניין יותר.

ביטול העכשיו

שיחדש ובבל-17 שתיהן שפות מלאכותיות – מניפולציה לשונית שתוכננה בכוונה תחילה כדי לתמרן אנשים. האם גם שפה טבעית, שצמחה באופן אורגני בתרבות אחת, תוכל לחווט מחדש את צורת החשיבה של בת תרבות אחרת שלמדה אותה?

במוקד הנובלה "סיפור חייִך", שפרסם הסופר האמריקאי טד צ'יאנג בשנת 1998 ועובדה בשנת 2016 לסרט הקולנוע "המפגש", נמצא מפגש ראשון בין האנושות לגזע חייזרי המכונה שבע-רגליים. ספינות החייזרים הופיעו במסלול סביב כדור הארץ ללא כל התרעה והנחיתו 112 מתקני תקשורת בכל רחבי העולם. הסיפור מתואר מנקודת מבטה של הבלשנית לואיז בנקס, שגויסה לאחד מהצוותים המשותפים של בלשנים ומדענים שמנסים לתקשר עם המבקרים מהחלל החיצון, להבין את שפתם ולגלות מדוע הם באו, מה כוונותיהם ומה אנו יכולים ללמוד מהם ועליהם.

עד מהרה מתברר ללואיז ולעמיתיה שפענוח השפה מחייב לפצח גם את דרך החשיבה המאוד לא אנושית של השבע-רגליים. תחילה מתברר שהכתב שלהם בלתי פריק, כלומר כל משפט הוא סמל בודד שיש לדעת מראש את המשפט כולו כדי לכתוב אותו. המדענים, מצידם, מגלים שהחייזרים מתקשים לתפוס מושגים פיזיקליים בסיסיים עבורנו, כמו תאוצה, אך הבינו בקלות את העיקרון האופטי שלפיו קרן אור תשאף תמיד לנוע במסלול הקצר ביותר ליעדה.

המשותף לכל הפערים האלה הוא תפיסה שונה של הזמן ושל הסיבתיות. עבורנו הזמן נע באופן ליניארי, ודבר מוביל לדבר. לכן מושג התאוצה, כלומר שינוי המהירות של גוף לאורך זמן, הוא אינטואיטיבי מבחינתנו. לעומת זאת, בתודעתם של השבע-רגליים אין לדברים כיוון מוגדר והעיקר הוא הפעולה עצמה. ובמילים אחרות – הם יודעים את העתיד, אך הידיעה הזאת לא משפיעה על מעשיהם. וככל שלואיז לומדת להבין את השפה שלהם ולחשוב בה, גם תפיסת הזמן שלה משתנה. כך מתברר לקוראים שהזיכרונות בלשון עתיד שמלווים את הסיפור כולו הם זיכרונות אמיתיים שלואיז מספרת לבתה שטרם-נולדה, על החיים הצפויים לה ועל מותה.

הדטרמיניזם הלשוני של צ'יאנג הרבה פחות טוטאלי מזה שהציעו שני קודמיו. השפה השבע-רגלית אכן משפיעה על תפיסת הזמן של לואיז אך לא מבטלת את יכולתה לחשוב בדרך הסיבתית המאפיינת את כל הלשונות האנושיות. כך היא מסבירה:

"השבע-רגליים אינם חופשיים וגם אינם כבולים כפי שאנו מבינים את המושגים הללו. הם אינם פועלים על-פי רצונם, וגם אינם אוטומטים חסרי אונים. מה שמייחד את אופן מודעותם הוא לא רק שמעשיהם עולים בקנה אחד עם אירועי ההיסטוריה, אלא גם שמניעיהם עולים בקנה אחד עם מטרות ההיסטוריה. הם פועלים על מנת ליצור את העתיד, לשחק את מחזה הכרונולוגיה".
– "סיפורי חייך ואחרים", מאת טד צ'יאנג. הוצאת אופוס, 2003. מאנגלית: רחביה ברמן. ע' 133.

"סיפור חייך" הוא סיפור על הניסיון להבין את האחר ולפתוח את התפיסה שלנו לצורות חשיבה אחרות, בידיעה שהן עשויות לשנות גם אותנו. מעבר לכך הוא מציע דיון מרתק בתבניות שמשמשות אותנו כדי להבין את העולם הסובב אותנו – הפיזיקלי והסובייקטיבי גם יחד. הלשון היא הכלי האידיאלי מבחינתו כדי להיכנס לעומק הנושאים הללו, שכן מעצם מהותה היא הכלי שמאפשר לנו להבין אחרים ולתקשר איתם.

נכון, הדטרמיניזם הלשוני הוא גישה פשטנית שאינה משקפת כראוי את דרכי הבנייה והעיבוד של שפות אנושיות מורכבות. ובכל זאת, בידיהם של סופרים מיומנים גם הראייה המוחלטת הזאת יכולה לשמש פתח לעיסוק ברעיונות מרתקים על המקום שהשפה ממלאת בחיינו כפרטים, כחברה וכמין תבוני.

פורסם במקור בשנתון "שירת המדע", תשפ"ב 2022.