יש שני סוגים של ספרי מדע בדיוני טובים. הסוג הראשון כולל את הספרים שנשארים לך בראש אחרי שקראת בהם וממאנים לצאת – אלה שאתה קורא אותם שוב ושוב ובכל קריאה מחדש מוצא פרט חדש, שנותנים לך את הרגשת ה'סאנסוונדה' (כלשון עגת הפורום). ספרים כמו 'חולית', 'היפריון' ו-'מלחמה לנצח'.

הסוג השני של הספרים הוא אלה שאתה לא יכול להוציא מהיד, משהו בעלילה, בדמויות או בסיפור הרקע עצמו תופס אותך ולא מרפה. זהו ספר שמייד הנך מבחין שהוא אינו יצירת מופת, אך הוא מספק בילוי מעולה, טהור, בידור נטו. דוגמא טובה היא נפילת המלאכים של לארי ניבן – מדע בדיוני טוב, סוחף, מותח, שכיף לקרוא אותו אך בסוף הקריאה אינך נותר עם אותה התחושה הנדירה של 'וואוו!' רק עם הידיעה שבילית את זמנך היטב.

Expandable הוא ספר כזה.

פסטינה רמוס היא חוקרת בצוות העומד בחוד החנית של צי החלל של האנושות המתפשטת בחלל. מטרת החוקרים היא לגלות כוכבים חדשים וליצור מגע ראשוני עם תרבויות זרות – הם הראשונים שנוחתים על כוכבים זרים שרגל אדם לא דרכה בהם. ממש כמו ב"מסע בין כוכבים" – "לתור באומץ מקומות בהם לא דרכה רגל אדם". אבל הספר מציאותי יותר מאשר סדרת המדע-הבדיוני המפורסמת שבה אלו המגלים את הגבול האחרון מתנהגים ונתפסים ע"י אחרים כאליטה ברורה. כיוון שמסיבות מובנות אחוז התמותה בקרב החוקרים הוא גבוה, החוקרים ב- Expandable באים מהשכבה הלא פופולרית ביותר בחברה – החריגים. אלה שעל פניהם יש כתמי לידה, אלה אשר איברים בגופם מעוותים, אשר סובלים מפגמים מסוימים המקשים עליהם להיות פופולריים; במקום לרפא אותם ולקבל אותם אל תוך החברה, הופכים אותם לחוקרים, או ליתר דיוק, ל- Expandable Crew Members, אלה עם החליפות האדומות בסטאר-טרק, אלה שתמיד מתים בייסורים מקטסטרופה זו או אחרת.

לפסטינה רמוס, כמו לכל חוקר וחוקרת, יש פגם חיצוני בגופה – כתם לידה גדול מכער את פניה. למרות שמנסים ללמד את החוקרים באקדמיה שהם מהווים את האליטה של צי החלל, פסטינה וחבריה יודעים בדיוק מה הם – זניחים, פיונים במשחק שח שניתן בקלות להקריבם. היא והשותף שלה, שגם הוא סובל מפגם ההופך אותו לכמעט בלתי-אנושי, נשלחים לכוכב ידוע לשמצה, אשר עשרות חוקרים איבדו בו את חייהם. במהלך הספר פסטינה תגלה את האמת על הכוכב ומדוע היא נשלחה לשם.

הספר עצמו כתוב כמעט כמו תסריט, עם פרקים קצרים מאד (אורך ממוצע של עמוד וחצי), מה שמקל מאד על הקריאה. אך אין כמעט תיאורים בספר. גם הדמויות, כמו ברוב ספרי המדע הבדיוני, נוטות להיות שטוחות למדי. אפילו התיאור של הגיבורה עצמה הוא בעייתי – למרות שהספר מסופר בגוף ראשון, אין כמעט מידע על תחושותיה האמיתיות; לעיתים נדמה שאנו קוראים סיפור על עלילותיו של רובוט ולא על אישה. זהו הדבר העיקרי אשר צורם בספר הזה. כמו כן גם חסר הדיאלוג הפנימי של פסטינה עם עצמה – כיצד היא מתייחסת לעצמה? מה תחושותיה כלפי הסובבים? מדוע היא ממשיכה לשרת את הצי למרות שהיא יודעת באופן וודאי שבאמצעות הטכנולוגיה המודרנית ניתן לרפא את הפגמים שלה ושל חבריה?

למרות המגרעות הללו, הספר עצמו מרתק והעלילה הליניארית מהירה ומלאת תהפוכות: אין אפילו רגע אחד משעמם. כפי שציינתי קודם לכן – בידור טהור נטו.

השורה התחתונה היא: הספר בהחלט מומלץ, לאוהבי המדע הבדיוני הקליל והפופולרי. לא מדובר ביצירת מופת, אך זהו בהחלט ספר טוב "שמספק את הסחורה": עלילה טובה, רעיונות טובים וסגנון כתיבה נעים לקריאה. למרות שחוסר הדיון בסוגיות המועלות בספר אכן מצער – זה מה שיכול היה לרומם את הספר מ"סתם" ספר טוב ליצירת מופת של ממש.