ישנן שתי סיטואציות "קלאסיות" למיקום עלילה של מדע בדיוני (בין אם זה סיפור, ספר או סרט). הראשונה כרוכה במיקום העלילה רחוק בזמן ובמקום, כפי שעושים אסימוב בסדרת המוסד או הרברט בחולית. יש לדרך כתיבה זו יתרון אחד גדול מבחינת הכותב בכך שהיא מאפשרת לו ליצור עולם משלו. מכיוון שהעלילה מרוחקת במיקום ובזמן מההווה, ניתן לסופר חופש ליצור טכנולוגיה ודפוסים חברתיים כראות עיניו, כאלה שיוכלו להעביר ולהעצים את המסרים שבהם הוא מעוניין. דרך הכתיבה השניה קרובה במידת מה לעתידנות בכך שהיא מסתמכת על הדפוסים הקיימים ועל הטכנולוגיה הקיימת, ומנסה להציע קווי התפתחות אפשריים והגיוניים. אם נחזור לאסימוב, חלק מסיפורי "מחר כפול תשע" שלו הם כאלה, "משכוכית" של קוני ויליס הוא (לדעתי) בין הספרים הטובים יותר בסגנון זה שיצאו בארץ בשנים האחרונות. מטבע הדברים, לצורת כתיבה זו מגבלה שהיא חייבת להיות מעוגנת במציאות — היא פונה אל קוראים החיים בזמנם, ומבקשת מהם לשקול את העתיד הלא רחוק המסתמן לעיניהם. כדי לשמור על אמינות, הסופר אינו יכול להרשות לעצמו להשתולל יותר מדי עם ההמצאות החדשות, טכנולוגיות וחברתיות, שהוא משלב בעולמו. גרג איגן כותב בסגנון זה, והוא אחד הטובים שיש.

בדומה לעולם המתואר בספר האחד של איגן שיצא בעברית (מצוקה, עם עובד 1998), גם בספר זה תופסת ההנדסה הגנטית תפקיד מפתח בעולם בכלל ובעולמם של הגיבורים בפרט. המאורעות המתוארים ב"טרניסיה" מתרחשים במחצית הראשונה של המאה הנוכחית, עולם שבו מכונות המסוגלות לנתח רצף DNA זר בתוך דקות הן חיזיון נפרץ, ושבו ייצור תרופה למחלה, מרגע שזוהה המחולל שלה, הוא פשוט עניין של קירבה מספקת למכונות הנכונות, ואלה אינן רחוקות בדרך כלל. בעולם זה של משחקים גנטיים ניצבת בפני גיבור הספר, באופן טבעי, חידה גנטית. פראביר סורש הוא בנם של שני ביולוגים הודים, שיצאו לאי בודד באינדונזיה לחקור פרפרים הנמצאים רק בו, שבהם ניכרים שינויים גנטיים קטנים אך משמעותיים מאוד. מחוץ לאזור המחקר של הוריו הילד בן התשע הוא אדונו הלא מעורער של האי והוא שמעניק לו את שמו. הוא מבלה את ימיו בטיולים באי ובשחייה בים, תוך שהוא מטפל באחותו התינוקת מאדהוסרי ובשיחות עם אנשים מהעולם כולו באמצעות הרשת. אך הפוליטיקה האלימה של האזור מגיעה גם לגן העדן המבודד הזה ושולחת את פראביר ומאדהוסרי למסע שסופו אצל דודתם בטורונטו.

כשמונה עשרה שנה לאחר שעזבו את אינדונזיה מתחילות להגיע מהאזור ידיעות משונות — על בעלי החיים שבאזור עוברים שינויים מוזרים. מוטציות חדשות מופיעות בבעלי חיים ובצמחים שונים באזור, כולן עד אחת מועילות, ורובן חסרות סיבה ברורה. יונים מפתחות לפתע הסוואה מדהימה מבלי שיש להן טורפים טבעיים, צמחים מפתחים קוצים חדים למרות שאין בעלי חיים צמחוניים גדולים מספיק בשביל להצדיק אותם ונמלים טורפניות חיות בסימביוזה עם סחלבים המפתים לתוכם חרקים. מאדהוסרי, תלמידת תואר ראשון לביולוגיה, מצטרפת למשלחת בינלאומית של חוקרים היוצאים לאזור. פראביר, נדחף על ידי הצורך התמידי שלו להגן עליה שעדיין לא מרפה ממנו, עושה גם הוא את דרכו אל האי שממנו נמלטו לפני שנים. המסע של פראביר חזרה לטראניסיה הוא גם מסע של גילוי עצמי. הוא מחזיר לעצמו חלקים מחייו שאבדו לו, ומתייצב מול זיכרונות ילדות שמעולם לא העז לעסוק בהם קודם.

למרות שזה עלול להישמע קיטשי ורגשני אין זה כך. איגן משכיל לכתוב דמויות שלמות, מלאות, שמטבע הדברים אינן פשטניות ואשר לקורא קל להזדהות איתן. הגיבורים שלו הם אנשים, לא דמויות קרטון. הכתיבה של איגן היא נהדרת — הוא מוביל את הקורא דרך מחשבותיו של פראביר בקלות ובטבעיות, ומכניס אותו לתוך עולמו הרגשי בצורה יפה. השינויים שהוא עובר, הרגשות המתעוררים בו למראה מחוזות ילדותו ויחסיו עם אחותו שאינם פשוטים נקראים כאמינים ומובנים מאליהם. ההתפתחות היא הגיונית וזורמת.

איגן יודע לכתוב, והיכולת שלו לכתוב דמויות אנושיות היא ביטוי אחד של כשרון הכתיבה שלו. הספר כתוב בצורה שוטפת וקריאה המושכת את הקורא והופכת את הקריאה לחוויה מהנה. הכשרון הזה גם מאפשר לאיגן לשלב בספר דיונים בגנטיקה ואבולוציה כך שהם הופכים לחלק אינטגרלי וטבעי של העלילה, שאינו מפריע לשטף הקריאה. במידה ידועה, דיונים אלה הם ליבו של הספר, שכן הם עוסקים בבעיות המטרידות את איגן. בדיונים אלה הוא מעלה שאלות שונות הנוגעות לדת, לאבולוציה, לקשר בין היצירה האנושית ל"יצירה" של הטבע ואפילו למשמעות החיים.

איגן מנצל את כשרון הכתיבה הזה גם כדי להשתלח במטרות החביבות עליו — התקינות הפוליטית המוגזמת וגל הניו-אייג' המשתולל. הוא עושה זאת בלשון שנונה ובאירוניה שאני, אישית, הלכתי שבי אחריה בהנאה מרובה. הנה כמה דוגמאות (אני מצטער קשה לי להתאפק): החבר לשעבר של דודתו מתאר איך הם נפגשו באוניברסיטה "אני כבר עשיתי את הדוקטורט שלי בתיאוריות של תיקים באפלה… והיא בדיוק התחילה את התואר השני שלה בלימודי דיאנה"; דוגמא אחרת היא כאשר דודתו מסבירה למה החבר הזה הסכים לעזור לטפל בו ובאחותו, למרות שהוא כבר נפרד ממנה והיא אומרת שזה כדי שהילדים יוכלו ליהנות מהנרטיבים הגבריים והנשיים כאחד. פראביר חשב שמדובר בכך שיש צורך במישהו שיעשה את הקולות של הגבריים בסיפורים שקוראים לאחותו, אך היא מסבירה לו:" 'אני התכוונתי לנרטיבים האישיים שלנו, ילד מצחיק שכמוך. למרות שכל הטקסטים האלה כתובים בנזילות מגדרית, כדי לפענח ולהכניס להקשר את החוויות האישיות שלכם אתם תמצאו תועלת בהכרת שתי התבניות הבינאריות לפחות.' פראביר שלח מבט דיסקרטי אל בקבוק היין שעמד במרכז השולחן." וכך זה נמשך.

יש פן נוסף בספר זה (וביצירות אחרות של איגן) שהוא מרענן ומהנה. איגן הוא אוסטרלי, והסיפורים שלו מתרחשים במרחב של אוסטרליה ואינדונזיה. רוב הכתיבה של המדע הביוני שאנו מכירים היא אמריקנית או צפון אירופאית. מיקום העלילה במרחב זה, מרחב שאיגן מיטיב להכיר ולתאר את הפוליטיקה והתרבות שלו, הוא חידוש מבורך.

בתוך הספר הנהדר הזה, לטעמי, יש נקודה חלשה אחת. יצירת החידה גנטית, ובמידת מה הפתרון שלה, הם תלושים מעט. אין הסבר ברור להופעת הגורם היוצר את השינויים הגנטיים האלה, בדרך הפעולה שלו יש משום "הוקוס-פוקוס" מסוים והפתרון הוא מעט פשוט מדי (למרות שהוא שומר על ההיגיון של מנגנון הפעולה של המוטגן כפי שהוא מתואר על ידי המחבר). גם סופו של הספר סובל במידת מה מאותה בעיה. הפתרון המוצע בפרק האחרון הוא קצת יותר מדי "דאוס אקס מאכינה" לטעמי. אך אין בכך כדי לפגוע בהנאה מהספר שכן החידה הגנטית הזו היא כמעט לחלוטין מה שהיצ'קוק כינה "מקגפין" — היא אמנם המנוע של העלילה, אך לפרטים המדויקים שלה אין חשיבות מכרעת. הדמויות המתקיימות בעלילה הן דמויות אנושיות ששייכות לחלוטין לזמנן ולמקומן ופועלות בו בהיגיון ובביטחון, הסיפור מרתק והכתיבה מעולה.