תחרות התרגום – מקום שני: אהוד מימון
מאת אהוד מימון
תחייה ומוות
יכול להיות שבמידה מסוימת הייתה לי תחושה מוקדמת של עתידי. השער הנעול, המחליד, שעמד לפנינו, עם אניצי ערפל נהר מתפתלים בין סורגיו כשבילי הרים, נותר בזיכרוני כסמל לגלותי. לכן אני מתחיל את רישום המאורעות הזה של הגלות באחריתה של אותה שחייה שלנו, שבה אני, שוליית המענה סֶבֶרְיָאן, כמעט וטבעתי.
"השומר הלך". כך אמר חברי רוֹצֶ'ה לדְרוֹט, שכבר נוכח בכך בעצמו.
הילד אֵאָטה הציע בהיסוס שנלך סביב. תנועת ידו הרזה, המנומשת החוותה לעבר חומה שנתמשכה לאורך אלפי פסיעות לצד משכנות העוני ובמעלה הגבעה, עד שזו כמו גם אלה פגעו בקיר המגן של המצודה. היה זה נתיב שבו אפסע, מאוחר הרבה יותר.
"ולנסות לעבור דרך שער המצודה ללא תעודת מעבר? הם ישלחו לקרוא לרב האמן גוּרְלוֹס".
"אבל למה שהשומר ילך?"
"זה לא משנה". דרוט נענע את השער. "אאטה, תבדוק אם אתה יכול להשתחל בין הסורגים".
דרוט היה המנהיג שלנו ואאטה העביר יד ורגל דרך מוטות הברזל, אך היה ברור מיד שאין כל תקווה שגופו יוכל לעבור בעקבותיהן.
"מישהו מגיע". רוצ'ה לחש. דרוט שלף את אאטה החוצה. הבטתי במורד הרחוב. פנסים התנודדו שם בין קולות הרגליים והדיבור, שהוחנקו על ידי הערפל. הייתי מתחבא, אך רוצ'ה אחז בי ואמר, "חכה, אני רואה רמחים".
"האם אתה חושב שזה השומר שחוזר?"
הוא הניד בראשו. "יותר מדי אנשים".
"לפחות תריסר", דרוט אמר.
המתנו, עדיין רטובים ממימי הגְיוֹל. בנבכי זיכרוני אנו עדיין עומדים שם רועדים. כשם שכל הדברים שנדמה שלעולם לא יתכּלו מועדים להרס, כך אותם רגעים שבזמנו נראו כחולפים בניד עפעף יוצרים את עצמם מחדש – לא רק בזיכרוני (שבחשבון אחרון אינו מאבד דבר) אלא גם בלבי ההולם ובשערי הסומר, מחדשים עצמם כפי שהקהילייה שלנו מכוננת את עצמה מחדש בכל בוקר בתרועת הצלילים של החצוצרות שלה.
האנשים לא לבשו שריון, כפי שיכולתי לראות מיד באור הצהוב החולני של הפנסים; אך הם נשאו רמחים, כפי שדרוט אמר, וגם מטות וקרדומים. בחגורתו של מנהיגם היה נתון פגיון ארוך, ששני צדיו מושחזים. מה שעניין אותי יותר היה המפתח הכבד שהיה מושחל על פתיל סביב לצווארו; הוא נראה כאילו הוא עשוי להתאים למנעול השער.
אאטה הקטן פרכס בעצבנות, והמנהיג ראה אותנו והרים את פנסו מעל לראשו. "אנו מחכים להיכנס, אדוני", קרא דרוט. הוא היה הגבוה משניהם, אך הוא עטה על פניו הכהים ארשת כנועה ומלאת כבוד.
"לא עד השחר", המנהיג אמר בחומרה. "כדאי שאתם בחורים צעירים תלכו הביתה".
"אדוני, השומר אמור היה להכניס אותנו, אבל הוא אינו כאן".
"לא תיכנסו הלילה". המנהיג הניח את ידו על ניצב הפגיון לפני שהתקרב צעד נוסף. לרגע פחדתי שהוא יודע מי אנחנו.
דרוט התרחק, ואנחנו נשארנו מאחוריו. "מי אתם, אדוני? אתם לא חיילים".
"אנחנו מתנדבים", אמר אחד מהאחרים. "באנו להגן על מתינו".
"אז אתם יכולים לתת לנו להיכנס".
המנהיג פנה ללכת. "רק אנחנו נכנסים". המפתח שלו חרק במנעול, והשער נפתח מעט.
לפני שאפשר היה לעצור אותו אאטה נורה דרך השער. מישהו קילל, והמנהיג ושניים אחרים החלו לרדוף אחרי אאטה, אך הוא היה מהיר מדי בשבילם. ראינו את שער הפשתן שלו וחולצתו המוטלאת מזגזגים בין קברי הקבצנים השקועים, ואז נעלמים במעבה הפסלים גבוה יותר על הגבעה. דרוט ניסה לרדוף אחריו, אך שני גברים תפסו את זרועותיו.
"אנחנו חייבים למצוא אותו. אנחנו לא נגזול מכם את המתים שלכם".
"למה אתם רוצים להיכנס אם כן?" אחד המתנדבים שאל.
"לאסוף עשבים", דרוט אמר לו. "אנחנו רוקחי סמים של רופאים. אתה לא רוצה שהחולים יירפאו?"
המתנדב נעץ בו מבט. האיש עם המפתח שמט את הפנס שלו כאשר הוא רדף אחרי אאטה, ונותרו רק שניים. באורם העמום המתנדב נראה טיפש ותמים; אני מניח שהוא היה פועל.
דרוט המשיך, "אתה יודע ודאי שיש צמחי מרפא שכדי למצות את מלוא סגולותיהם יש לקטוף אותם מאדמת קברים לאור הירח. בקרוב הכפור יהרוג הכל, אבל לאדונינו דרושה אספקה לחרוף. שלושתם הסדירו את כניסתנו הלילה, ואת הנער שאלתי מאביו לעזרה".
"אין לכם שום דבר לשים בו צמחי מרפא".
אני עדיין מעריץ את דרוט על מה שהוא עשה אז. הוא אמר, "אנחנו צריכים לקשור אותם באלומות לייבוש", וללא היסוס שלף חוט מכיסו.
"אני מבין", המתנדב אמר. היה ברור שהוא לא מבין. רוצ'ה ואני התקרבנו לאיטנו לשער.
דרוט דווקא התרחק ממנו מעט. "אם לא תניחו לנו לאסוף עשבים, עדיף שנלך. אני לא חושב שעכשיו נוכל למצוא את הילד שם בפנים".
"אתם לא הולכים. אנחנו צריכים להוציא אותו".
"בסדר", דרוט אמר בחוסר רצון, ועברנו בשער, כשהמתנדבים בעקבותינו. יש מיסטיקנים הטוענים שהעולם האמיתי נוצר במוחם של בני האדם, מאחר שדרכינו מוכתבות על ידי הקטגוריות המלאכותיות שאליהן אנו משייכים דברים שאינם נבדלים למעשה זה מזה, דברים שהנם חלשים יותר מהשמות שאנו מעניקים להם. הבנתי את העיקרון הזה באופן אינטואיטיבי באותו לילה כאשר שמעתי את המתנדב האחרון סוגר את השער מאחורינו.
אדם שלא דיבר קודם לכן אמר, "אני הולך להשגיח על אמא שלי. בזבזנו כבר יותר מדי זמן. הם יכולים היו לסחוב אותה למרחק של פרסה בזמן הזה".
כמה מהמתנדבים מלמלו בהסכמה, והקבוצה התחילה להתפזר, פנס אחד נע שמאלה והאחר ימינה. הלכנו בשביל המרכזי (השביל שתמיד הלכנו בו כאשר חזרנו לקטע ההרוס בחומת המצודה) עם המתנדבים הנותרים.
טבעי, לאושרי ולאסוני, הוא שאינני שוכח דבר. קרקוש כל שרשרת ושריקתה של כל רוח, כל מראה, כל ריח וטעם, נותרים בזיכרוני כפי שהיו, ולמרות שאני יודע שלא כולם דומים לי בכך, אני לא יכול לדמיין מה משמעות הדבר שלא להיות כך, כאילו אתה ישן כאשר למעשה החוויה פשוט מרוחקת. אותם צעדים מספר שצעדנו על השביל הלבן קמים ועומדים לנגדי עכשיו: קר היה והלך והתקרר; לא היה לנו אור, וערפל כבד התחיל לעלות מהגיול. כמה ציפורים קיננו באורנים ובברושים, והן עופפו בחוסר מנוחה מעץ לעץ. אני זוכר את תחושת כף ידי שלי כאשר שפשפתי את זרועותיי, ואת הפנס מתנודד בין האסטלות במרחק מה, וכיצד הערפל הדגיש את ריחם של מי הנהר בחולצתי, ואת הריח הנוקב של רגבי עפר שנהפכו זה מקרוב. כמעט מתי באותו יום, נחנק בין השורשים הארוגים יחדיו; לילה זה עמד לסמן את תחילת גברותי.
ירייה נורתה, דבר שמעולם לא ראיתי קודם לכן, ברק האנרגיה הסגולה ביקע את האפלה כטריז, וזו נסגרה במחי רעם. במקום כלשהו מצבת זיכרון נפלה והתנפצה. ואז דממה… שבה נדמה שהכל החל להתמוסס סביבי. התחלנו לרוץ. אנשים צעקו, במרחק. שמעתי את צלצולה של פלדה על אבן, כאילו מישהו הכה בסיף באחת המצבות. מיהרתי לאורך השביל שהיה (או לפחות נראה) בלתי מוכר לחלוטין, סרט של עצמות שבורות שהיה רחב מספיק בשביל שני אנשים ללכת זה בצד זה אשר התפתל במורד גיא קטן. בערפל יכולתי לראות רק את הגוש האפל של המצבות משני הצדדים. ואז, בפתאומיות כאילו נחטף מתחתי, השביל לא היה עוד תחת רגליי – אני מניח שוודאי לא הבחנתי בפניה כלשהי. סטיתי כדי להתחמק מאובליסק שנדמה כאילו צמח מן האדמה היישר לפני, והתנגשתי במלוא המהירות בגבר במעיל שחור.
הוא היה מוצק כגזע עץ; ההתנגשות הפילה אותי מעל רגלי ונשימתי נעתקה. שמעתי אותו ממלמל נאצות, ואז קול של לחישה כאשר הוא הניף נשק כלשהו. קול אחר קרא, "מה זה היה?"
"מישהו נתקל בי. הלך עכשיו, מי שזה לא היה".
שכבתי דומם.
אישה אמרה, "פתח את המנורה". קולה היה כהמיית יונה, אך הייתה בו תחושת דחיפות.
האיש שבו נתקלתי ענה, "הם יעוטו עלינו כעדת כלבי פרא, גבירתי".
"הם יעוטו עלינו בקרוב בכל מקרה – ווֹדָאלוּס ירה. וודאי שמעת זה".
"סביר יותר שזה ירחיק אותם".
במבטא שחסר לי הניסיון לזהות אותו כמבטאו של רם מעלה, הגבר שדיבר ראשון אמר, "הלוואי שלא הייתי מביא את זה. אנו וודאי לא זקוקים לו מול טיפוסים כאלה". הוא היה קרוב הרבה יותר עכשיו, וכעבור רגע יכולתי לראות אותו דרך הערפל, גבוה מאוד, דק גזרה, ללא כובע, עומד ליד האיש הכבד יותר שבו התנגשתי. עמומה בחשכה, דמות שלישית הייתה כנראה האישה. כאשר נשימתי נעתקה אזל גם הכוח מאבריי, אך הצלחתי להתגלגל אל מאחורי בסיס הפסל, ומרגע שהייתי בטוח שם הצצתי בהם שוב.
עיניי הסתגלו לחשכה. יכולתי להבחין בצורת הלב של פני האישה ולשים לב שהיא הייתה גבוהה כמעט כמו האיש שלו היא קראה וודאלוס. האיש הכבד נעלם, אך יכולתי לשמוע אותו אומר, "עוד חבל". קולו העיד על כך שהוא לא היה במרחק של יותר מפסיעה או שתיים מהמקום שבו השתופפתי, אך נראה שהוא נעלם כמים שנשפכו לתוך באר. אז ראיתי משהו אפל (זה היה וודאי קצה כובעו) זז ליד רגליו של האיש דק הגזרה והבנתי שזה כמעט בדיוק מה שקרה לו – היה שם בור והוא היה בתוכו. האישה שאלה, "איך היא?"
"רעננה כטל השחר. כמעט ואיננה מסריחה, ואין שום סיבה לדאוג". בקלילות רבה יותר מאשר הייתי מתאר לעצמי אפשרית, הוא קפץ החוצה. "תן לי קצה אחד וקח את השני, כבוד הלורד, ונשלוף אותה כמו גזר".
האישה אמרה משהו שלא יכולתי לשמוע, והאיש דק הגזרה אמר לה, "לא היית חייבת לבוא, תֵיאה. איך זה ייראה לאחרים אם לא אסתכן כלל?" הוא והאיש הכבד גנחו כאשר הם משכו, וראיתי משהו לבן מופיע לרגליהם. הם התכופפו להרים אותו. כאילו איזשהו אָמְשָסְפָּאנְד[i] נגע בהם במטהו הבוהק, הערפל התערבל ונפרד כדי להניח לאלומת אור ירח ירוקה ליפול. הייתה בידיהם גופת אישה. שערה, שהיה כהה, נח בחוסר סדר על פניה האפורים; היא לבשה שמלה ארוכה מבד חיוור כלשהו.
"אתם רואים", האיש הכבד אמר, "בדיוק כמו שאמרתי לכם, כבוד הלורד, גבירתי, בתשע-עשרה מתוך עשרים פעמים אין כל בעיה. עלינו רק להעביר אותה מעבר לחומה עכשיו".
הוא לא הספיק להוציא את הדברים מפיו כאשר שמעתי צעקה. שלושה מהמתנדבים הגיעו במורד השביל מעבר לשפת הגיא. "תעכב אותם, כבוד הלורד", האיש הכבד נהם, מעמיס את הגופה על כתפו. "אני אטפל בזה, ואביא את הגברת למקום מבטחים".
"קח את זה", וודאלוס אמר. האקדח שהוא מסר שיקף את אור הירח כמראה.
האיש הכבד התנשם למראה האקדח. "מעולם לא השתמשתי באקדח, כבוד הלורד…"
"קח אותו, אולי תזדקק לו". וודאלוס התכופף, והתרומם כשהוא אוחז מה שנראה כמו מקל כהה. היה רחש של מתכת על עץ, ובמקום המקל הופיע להב מבריק וצר. הוא קרא, "הגנו על עצמכם!"
כמו יונה המצווה לרגע על ארכיטוֹתֶר, האישה לקחה את האקדח המבריק מידו של האיש הכבד, ויחד הם נסוגו לתוך הערפל.
שלושת המתנדבים היססו. עכשיו אחד מהם נע ימינה והאחר נע שמאלה, כדי לתקוף משלושה כיוונים. לאיש שבמרכז (עדיין על השביל הלבן של עצמות שבורות) היה רומח, ולאחד האחרים היה גרזן.
השלישי היה המנהיג שדרוט דיבר אתו מחוץ לשער. "מי אתה?" הוא קרא אל וודאלוס, "ואיזה כוח מכוחותיו של אֶרֶבּוּס מעניק לך את הזכות לבוא הנה ולעשות דבר כזה?"
וודאלוס לא השיב, אבל החוד של חרבו הביט כמו עין מאחד לאחר.
המנהיג החריק, "נתקוף כולנו יחד ונוכל לנצח אותו". אבל הם התקדמו בהיסוס, ולפני שהם התקרבו וודאלוס זינק קדימה. ראיתי את להבו מבהיק באור החלש ושמעתי אותו מקרצף את ראשו של הרומח – לחשוש מתכתי, כאילו נחש עשוי פלדה החליק על גזע מברזל. נושא הרומח צעק וקפץ לאחור; וודאלוס גם הוא זינק אחורה (אני חושב שמתוך חשש ששני האחרים יתקפו אותו מגבו), ואז נראה כאילו הוא מאבד את שיווי המשקל והוא נפל.
כל זה התרחש באפלה ובערפל. ראיתי את זה, אך הגברים היו לרוב רק צללים מונפשים – כפי שהאישה שלה פנים בצורת לב הייתה. אך משהו נגע בי. אולי זו הייתה נכונותו של וודאלוס למות כדי להגן עליה שהפכה את האישה יקרה בעיניי; אין ספק שהייתה זו הנכונות הזו למות שהציתה את הערכתי כלפיו. פעמים רבות מאז, כאשר עמדתי על במה רעועה בעיר שוק כלשהי כשהחרב טֶרְמִינוּס אֶסְט לפני ונווד עלוב לרגלי, כאשר שמעתי בלחישות ובשריקות את שנאתו של הקהל וחשתי את מה שקיבלתי הרבה פחות בברכה, את ההערצה של אלה המוצאים שמחה טמאה בכאבם ובמותם של אחרים, זכרתי את וודאלוס לצד הקבר, והרמתי את להבי שלי כשאני מעמיד פנים למחצה שכאשר הלהב ירד אני אכה מכה למענו.
הוא מעד, כפי שאמרתי. אני מאמין שבאותו רגע חיי נחו על כף המאזניים יחד עם חייו.
המתנדבים שאיגפו אותו רצו אליו, אך הוא הצליח להיאחז בנשקו. ראיתי את הלהב הנוצץ מבזיק כלפי מעלה, למרות שבעליו עדיין היה על הקרקע. אני זוכר שחשבתי כמה נהדר היה אם הייתה לנו חרב כזו כאשר דרוט הפך למנהיג השוליות, ואז דימיתי את וודאלוס לעצמי.
אוחז הגרזן, שכלפיו הוא כיוון, נסוג; האחר תקף אותו בפגיון שלו. אז כבר הייתי על רגליי, צופה בקרב מאחורי כתפו של מלאך עשוי כַּדְכֹּד, וראיתי את הסכין יורד, מחמיץ את וודאלוס כרוחב אצבע כאשר הוא התפתל לחמוק ממנו, ונקבר באדמה עד הניצב. וודאלוס הצליף בחרבו כלפי המנהיג אז, אך הוא היה קרוב מדי ללהב הארוך. המנהיג, במקום לסגת, הניח לכלי הנשק שלו ולפת את וודאלוס כמו מתאבק. הם היו על שפתו של הקבר הפתוח, אני מניח שוודאלוס מעד על העפר שהוצא ממנו.
המתנדב השני הרים את הגרזן שלו, ואז היסס. המנהיג שלו היה הקרוב אליו משניהם; הוא חג כדי שיוכל להכות בחופשיות עד שהוא היה במרחק של פחות מפסיעה מהמקום שבו התחבאתי. בזמן שהוא זז ראיתי את וודאלוס מחלץ את הפגיון ונועץ אותו בגרונו של המנהיג. הגרזן התרומם כדי להכות; כמעט מתוך רפלקס תפסתי בניצב ממש מתחת לראש הגרזן, ומיד מצאתי את עצמי בקרב, בועט, ואז מכה.
בפתאומיות זה נגמר. המתנדב שבנשקו המגואל בדם אחזתי היה מת. המנהיג של המתנדבים התפתל לגלינו. אוחז הרומח נעלם; הרומח שלו נח, לא מזיק, על השביל. וודאלוס הרים מטה שחור מתוך העשב והשיב לתוכו את חרבו. "מי אתה?"
"סבריאן. אני מענה. או ליתר דיוק, אני שוליית מענה, כבוד הלורד. ממסדר מבקשי האמת והחרטה". נשמתי עמוק. "אני וולדאריוס. אחד מאלפי וולדארים שלקיומם אינך מודע". זה היה מונח ששמעתי אך לעתים נדירות.
"קח". הוא הניח משהו בכף ידי: מטבע קטן כה חלק שנדמה שהוא משומן. נותרתי לצד הקבר המחולל אוחז במטבע וצפיתי בו צועד משם. הערפל בלע אותו הרבה לפני שהוא הגיע לשפה, וכמה דקות אחר כך מעופף כסוף חד כחץ צווח ממעל.
הפגיון נפל איכשהו מגרונו של האיש המת. אולי הוא משך אותו החוצה בייסוריו. כאשר התכופפתי להרים אותו גיליתי שהמטבע עדיין בידי והטלתי אותו לכיסי.
אנו מאמינים שאנחנו ממציאים סמלים. האמת היא שהם ממציאים אותנו; אנחנו יצירי הסמלים, מעוצבים על ידי הקצוות החדים, המפסלים, שלהם. כאשר חיילים נשבעים אמונים הם מקבלים מטבע, אסימי שעליו מוטבע דיוקנו של האוטארק. בקבלת המטבע הם מקבלים עליהם את החובות המיוחדים ואת העול המיוחד שבחיי הצבא – הם חיילים מאותו רגע ואילך, למרות שאולי אינם יודעים דבר באמנות המלחמה. לא ידעתי דברים אלה אז, אך זוהי טעות מרה להאמין שעלינו לדעת דברים כדי להיות מושפעים על ידיהם, ולמעשה להאמין בכך פירושו להאמין בסוג הקסם השפל ביותר והשטוף ביותר באמונות טפלות. רק מי שעומדים להיות מכשפים מאמינים בכוחו של ידע טהור; אנשים הגיוניים יודעים שדברים פועלים מכוח עצמם, או שאינם פועלים כלל.
כך לא ידעתי דבר, כאשר המטבע צנח לכיסי, על התורה של התנועה שאותה הנהיג וודאלוס, אך במהרה למדתי אותה במלואה, מכיוון שהיא הייתה באוויר. אתו שנאתי את האוטרקיה, למרות שלא היה לי מושג מה עשוי להחליף אותה. אתו בזתי לרמי המעלה שלא התקוממו כנגד האוטארק וקשרו את בנותיהם היפות ביותר אליו כפילגשים ברוב טקס. אתו תיעבתי את האנשים על שחסרו משמעת ומטרה משותפת. מהערכים שרב האמן מָאלְרוּבִּינְס (שהיה אשר על השוליות כאשר הייתי ילד) ניסה ללמד אותי, ואשר רב האמן פָלָאֵמוֹן עדיין ניסה להנחיל לי, קיבלתי רק אחד: נאמנות לגילדה. ובכך צדקתי – היה אפשרי בהחלט, כפי שחשתי, לשרת את וודאלוס ולהיות מענה. באופן זה התחלתי במסע הארוך שבסופו נדחקתי אל הכס.
צל המענה – פרק ראשון (תרגום: ורד טוכטרמן)
[i] ישות מיטיבה, שאולה מהמיתולוגיה האיראנית. המת'.
