"כלבי יהלום, ימי טורקיז", ספרו החדש של אלסטר ריינולדס, מאגד שתי נובלות, ובהן שני סוגי מסעות הנושאים את גיבוריו אל מעבר לגבולות האנושיות. הנובלה הראשונה, "כלבי יהלום", מובילה קבוצה של אנשים מתושבחים לחקר של מגדל חייזרי הדורש מהנכנסים אליו לעבור רצף של מבחנים, אשר הכשלון בהם נושא בחובו מחיר כבד. "ימי טורקיז", הנובלה השניה, מלווה את נאקי, אשה החוקרת צורת חיים חייזרית הקרויה "מלהטי התבניות", בנסיונה להבין את נושאי מחקרה; ברקע עומד אובדן אישי שלה, ומגע טעון עם חללית של חוקרים שהגיעו מכוכב אחר.

אף כי הסיפורים שונים מאוד זה מזה בתכנם ובסגנונם, יש הרבה מן המשותף לשניהם, ובעיקר בסוג המסע שריינולדס מציע לקוראיו; שני הסיפורים משתמשים במציאות חייזרית לא מובנת כדי לבחון את גבולות האנושיות, ובשניהם ריינולדס מעמיד את גיבוריו בפני המחיר האישי שעליהם לשלם כדי להבין את הזר והשונה. גיבורי שני הסיפורים, בתורם, חייבים לעבור שינוי מהותי – פיסי ונפשי, כדי להתקרב למטרתם.

אין להפריד בין חקירת גבולות האנושיות בשני הסיפורים ובין החיפוש שמתנהל בהם אחרי הלא נודע. ב"כלבי יהלום" מדובר במסע, פשוטו כמשמעו, של הגיבור וכמה מחבריו בתוך סביבה זרה ועוינת המחכה להם במגדל החידות החייזרי. הלא נודע ב"ימי טורקיז" לא דורש מהגיבורה מסע גדול, אך עליה לחצות גבול משמעותי – זה שבין היבשה לים. חציית הגבול, והבחירות להן מתחייבות הדמויות תוך כדי כך, עומדות במוקד שני הסיפורים.

יש המחשיבים את "כלבי יהלום" כפסגת יצירתו של ריינולדס עד כה, אך עלי להודות שלא התחברתי אליו במיוחד. הסיפור עוקב אחרי מסעו של ריצ'ארד סוויפט וחבריו במעמקי מגדל חייזרי עתיר סכנות, ואחר הדינמיקה המתפתחת ביניהם תוך כדי מסעם. במקביל ליחסים שבין הדמויות, ריצ'ארד נדרש לוותר אט אט על אנושיותו ולקבל על עצמו שינויים שלעולם לא היה מסכים לקבל על עצמו אלמלא כן, ובסופו של דבר לבחירה אולטימטיבית אחת הסוגרת את הסיפור. המרכיבים האלה לבדם, כמעט די בהם כדי להבטיח סיפור מיוחד – אך רק כמעט; לרוע המזל, נראה לעתים כאילו הסיפור שוקע תחת משקל שלל הרכיבים הטכנולוגיים והרעיונות היצירתיים שריינולדס הכניס לסיפור, ולא מצליח לעמוד ביציבות על רגליו. ריינולדס, בדומה לספרו "עיר בקיע", מפגין יצירתיות מרשימה, אך עבור מי שאינו מורגל בסגנון הכתיבה הדחוס המקובל בסייברפאנק, ועבור מי שאינו אוהב סגנון כזה, העומס הטכנולוגי של הסיפור נוטה להטביע כל דבר אחר שיש בו ומחליש בהרבה את האפקט שנראה שריינולדס שאף להשיג.

השילוב בין "כלבי יהלום" ו"ימי טורקיז" בספר אחד מעניין, ולו רק משום ששניהם חוקרים לכאורה נושאים דומים, אך ההבדל בסגנוני ביניהם הוא עצום. בדיונים שהיו על הספר במקומות שונים ברשת נראה היה שקוראים שונים מתקשים לאהוב את שני הסיפורים ביחד. יש שאהבו את האחד ולא התרשמו מהשני, ואילו אחרים חוו חוויה שונה בתכלית. אני שייך, מסתבר, לאחרים: "ימי טורקיז" היה בשבילי כיף של סיפור.

באוקיינוס של כוכב הלכת טורקיז חיים "מלהטי התבניות": צורת חיים המייצגת סוג של תבונה זרה מאוד: כמעט כמו האוקיינוס התבוני של "סולאריס" של לם. מלהטי התבניות הן מעין מטריצות ימיות השומרות מידע, אך לא ברור כמה הבנה קיימת בתוך כל המידע. נאקי, גיבורת הסיפור, חוקרת את מלהטי התבניות מזה כמה שנים. שנתיים לפני עיקר העלילה אחותה נכנסה לאוקיינוס ונטמעה בתוך מלהטי התבניות; כאשר מגיעה לטורקיז ספינה של חוקרים המצהירים על שאיפתם לפצח את תעלומת המלהטים, נאקי נאלצת לחזור לאובדן שלה, ומשלמת על כך את המחיר. גם כאן מדובר בסיפור של התמודדות, אך ריינולדס לוקח אותו הפעם לכיוונים אישיים יותר וטכנולוגיים פחות, והתהליך העובר על הדמות הינו קיצוני פחות מאשר ב"כלבי יהלום".

"כלבי יהלום, ימי טורקיז" הוא ספר מעניין, ללא כל ספק, אך לא בהכרח מהנה. הבחירות שהוא דורש מהגיבורים שלו קשות מדי בשביל זה, המחיר הנדרש מהקוראים אינו קל אף הוא. לא הייתי ממליץ עליו לקוראים מתחילים שאינם בקיאים בשפת המדע הבדיוני הטכנולוגי "הקשה" של העשורים האחרונים, וגם לא למי שמחפשים אך ורק את המרכיב הבידורי שבספרות – מרכיב זה קיים בהחלט, אך הדרך אליו אינה בהכרח קלה. לעומת זאת, מי שמתעניין באתגרים טכנולוגיים ורוצה לפגוש דמויות שהולכות עד הקצה ואף מעבר לו, ספר זה נכתב בשבילו.