תקופה ארוכה חשבתי שרוברט סילברברג לא ממש יודע לכתוב ספרים; לפחות לא כאלה שמעניינים אותי. אבל זה לא היה באשמתי – כל מה שראיתי היו הספרים היותר חדשים שלו מ"עם עובד". אחרי-כן נתקלתי בספרים יותר ותיקים שהוא כתב. אף אחד מהם לא היה מבריק או מקורי במיוחד, אבל "תחנת הוקסביל" ו"האיש במבוך" נראו לי סבירים ומעלה. כל זה, עד שהגעתי ל"כנפי לילה". מדובר בספר חכם, עשיר בפרטים, מורכב ומרתק, ומהספרים היותר טובים שקראתי.

הספר נע על הגבול שבין מד"ב ופנטסיה. האנושות, בעידן השלישי לקיומה, דועכת לאחר השיאים הטכנולוגיים והתרבותיים שאליהם הגיעה בעידן הקודם. מה שנשאר מהגדולה הוא משטר פאודלי שמורכב מגילדות סגורות של בעלי מקצועות, המבוססים ברובם על שימושים יצירתיים במצבי תודעה. בצד חברי הגילדות פועלת שיכבה גדולה וחסרת מעמד של סטויים ומזרים (השמות המרעננים שניתנו בספר ל"מוטאנטים" ול"חיזרים" בהתאמה) וכמו כן קבוצה של אנשים שאינם שייכים לשום גילדה מקצועית.

גיבור הסיפור הוא "מעקבן" – איש הגילדה שתפקידה לאתר פלישה מהחלל, ולהתריע מבעוד מועד, והשם היחיד שבו אנו מכירים אותו עד קרוב לאמצע הספר הוא פשוט שם מקצועו: "מעקבן". בהמשך, הוא מחליף מספר שמות בהתאם לשינויים במעמדו ובתפקידו החברתי – כקושר נגד השלטון הזר, כחבר זוטר בגילדת הזוכרנים, וכעולה לרגל ליורשלם.

העולם המוכר לנו שרד בספר בשולי זכרונם של אנשי גילדת ה"זוכרנים", כמו גם בשמות המקומות: רואם, פרריס, יורשלם, אייס, סטרליה. מקומות ששמם אינו קשה לזיהוי. תמונת העולם שבנה סילברברג היא עשירה וללא סתירות פנימיות משמעותיות. רוב הדמויות שטוחות למדי, אבל הדמות הראשית היא של אדם מורכב ומעניין. הוא לאו דוקא מוצלח, לא גיבור, לא לוחם צדק ולא שום דבר אחר שמצפים מגיבור קלאסי. הוא פשוט דמות אנושית וסבירה של אדם שחי בתקופה בעייתית. ללא כל סגולות ייחודיות, המעקבן נמצא לאורך כל הספר בחיפוש תמידי – בהתחלה חיפוש "מקצועי" אחר פולשים שאינו מאמין יותר בקיומם, ולאחר מכן חיפוש אחר הבנה של העבר ושאיפה נואשת לגאולה ומחילה. חייו הם חיי נדודים – בתחילה כשהוא נודד עם נערה אנושית צעירה בעלת כנפי פרפר ועם מוטנט מתוסבך וגאה, בהמשך בבריחתו מרואם הכבושה, ולבסוף בעלייתו לרגל ליורשלם לצורך חידוש נעוריו ולמציאת הגאולה הסופית. הגלגולים שעוברים עליו לאורך הסיפור הם, במידה רבה, אלה שעוברים על האנושות כולה.

אמרתי בתחילה שהספר נע על הגבול בין מד"ב לפנטסיה, ואכן, ההגדרה של הספר ע"פ ז'אנר אחד היא קשה. הרקע לספר הוא מד"בי לחלוטין – הסיפור הוא סיפורם של מגעים בין האנושות לחייזרים, ואנו נתקלים תכופות בטכנולוגיות שלא קיימות בימינו, כשלכולן ידוע שיש הסבר מדעי – גם אם הסבר זה אינו ידוע לנו ולאנשי הגזע האנושי הדועך שבספר.

ועם זאת, המציאות בספר היא גם פנטסטית. העולם מלא ביצורים שאינם בדיוק בני-אדם – אנשים מעופפים עם כנפי פרפר, סטויים, אורחים מכוכבים אחרים… כל אלה משתלבים יחדיו בחברה פיאודלית ובעלת רמת טכנולוגיה נמוכה שפועלת על פי נורמות מיסטיות למחצה. כל המאפיינים האלה, הנפוצים בסיפורי פנטזיה, לא הופכים את הספר לסיפור פנטסיה של ממש, אבל מוסיפים לו עומק ועניין.

הספר הודפס לראשונה בעברית בסוף שנות הששים בתרגומו הפיוטי של יוסף כרוסט, ולא קל למצוא אותו כיום. ובכל זאת, הוא גם מומלץ ביותר ולו רק בשל העובדה שהצליח להוכיח לי שסילברברג ידע פעם לכתוב ספרות משובחת.