מעוף הדרקון \ אן מקקאפרי
מאת המערכת
חַלֵּל חֲלִילָן, מְתוֹפֵף הַךְ,
פְּרֹט נִבְלַאי, חַיָּל צְעַד בַּסָּךְ.
שַחְרֵר הַלֶּהָבָה וְאֶת הָעוֹלָם שְׂרֹף,
עַד שֶכּוֹכַב הָאֹדֶם הַזּוֹהֵר יַחֲלֹף.
לֶסָה התעוררה בתחושת קור. קור עז יותר מצינת הדבקות הנצחית של קירות האבן. קור מלווה בהכרת הסכנה, החמורה מזו ששילחה אותה לפני עשרה מחזורים מלאים, מייבבת מאימה, להסתתר במאורה המצחינה של זוחל המשמר.
נוקשה ומרוכזת, שכבה לֶסָה בתבן של חדר הגבינות מדיף הריחות, ששימש לה חדר-שינה יחד עם שאר משרתות המטבח. התחושה מבשרת הרעות הייתה דוחקת, שלא ככל אזהרה קודמת. אז חדרה לתודעתה ההכרה בנוכחותו של זוחל המשמר אשר סובב והחליק בחצר עד קצה גבול השרשרת. חסר מנוחה היה, אך לא חש במשהו בלתי רגיל בחשכה של טרם-שחר.
לֶסָה התכרבלה לפקעת הדוקה של עצמות, גיפפה את עצמה כדי לרפות את המתח מכתפיה המתוחות. אחר-כך אילצה את עצמה להירגע, שריר אחר שריר, מפרק אחרי מפרק, כדי לאתר אותו איום מסתורי, שהיה בו כדי לעוררה משנתה, ועם זאת לא להטריד את זוחל המשמר הרגיש.
הסכנה, בשום אופן לא הייתה בתוך חומות מאחז רוּאָתָ'ה, ואף לא קרוב לשטח המרוצף המקיף את המאחז, אשר עשב חסר רחמים פלש לתוכו – עֵד ירוק להסתאבות המאחז שהקפיד בעבר על טהרת האבן. הסכנה גם לא הגיעה מכּיווּן הסוללה שעלתה מהעמק, ושהמעיטו עתה להשתמש בה, לא ארבה במגורי האבן למרגלות הצוק של המאחז, ואף לא נשאה את ריח הרוח שנשבה מהחופים הקרים של טִילֶק. ובכל זאת, היא הסתננה לתוך חושיה של לֶסָה, והרטיטה כל עצב בגופה דק-הגזרה. נסערת כולה, ניסתה לֶסָה לזהות את הסכנה לפני שתימוג התחושה המבשרת רע. היא שיגרה את מחשבתה החוצה, לעבר המעבר, רחוק יותר משניסתה אי-פעם. תהיה אשר תהיה הסכנה, היא לא הייתה ברוּאָת'ה… עדיין. לא היה לה ריח מוכר כלל. זה לא היה אֵפוא פַאקְס.
לֶסָה הייתה שׂבעת רצון, אבל מסויגת על שפַאקְס לא הטריח את עצמו לבקר במאחז רוּאָת'ה זה שלושה מחזורים מלאים. אדישותם של האוּמנים, מאחזי המשקים המתנוונים ואפילו האבנים משובצות הירוקת של המאחז, קוממו את פַאקְס – שהכריז על עצמו לורד הרכסים הגבוהים, עד שהעדיף לשכוח את הסיבה שבגללה הכניע את המאחז אשר היה בעבר גא ורווחי.
האיום המעיק כפה על לֶסָה ללא רחם לזהותו, והיא חיפשה בתבן אחר סנדליה. היא קמה, סילקה מוכנית תבן משערותיה הסבוכות, וכרכה אותן במהירות בפקעת גסה על עורפה.
אחר גיששה את דרכה בין המשרתות שהיו שקועות בשינה עמוקה, צמודות זו לזו כדי להתחמם, והחליקה במעלה המדרגות אל המטבח עצמו. הטבחית ועוזרתה שכבו על השולחן הארוך שלפני האח הגדולה, גביהן הרחבים מופנים אל חום האש המלובה, נוחרות לסירוגין. לֶסָה חמקה על פני המטבח אל הדלת של חצר האוּרווה. היא פתחה את הדלת במידה מספקת כדי להניח לגופה הדק לעבור. חלוקי האבנים של החצר היו קרים כקרח מבעד לסוליות הדקות של סנדליה, והיא רעדה כאשר אוויר של טרם-שחר חדר בעד לבושה המטולא.
זוחל המשמר החליק על פני החצר כדי לקדמה בברכה, התחנן כתמיד שתשחררו. בתנועה מעודדת ליטפה את הקמטים של אוזניו המחודדות, והוא התאים את עצמו לפסיעותיה. היא השפילה מבט של חיבה אל הראש המחריד, והבטיחה לו גירוד טוב. הוא השתופף, נאנק בקצה השרשרת שלו, והיא המשיכה בדרכה אל המדרגות המחורצות, שהובילו אל הסוללה שמעל השער הכבד של המאחז. בראש המגדל נשאה את עיניה מזרחה, למקום שם התנוססו בליטות האבן של המעבר כמו תבליט שחור אל מול היום העולה.
בהיסוס-מה פנתה שמאלה, שכן תחושת הסכנה גאתה גם מן הכיוון הזה. עיניה נמשכו מעלה אל הכוכב האדום, שהחל באחרונה לחלוש על שמי השחר. בעוד היא נועצת את מבטה, הקרין הכוכב פעימה אחרונה אדומה ולוהטת, לפני שאבד פארו בזוהר השמש הזורחת של פֶּרְן. רסיסים מבולבלים של סיפורים ובלדות על הופעת השחר של הכוכב האדום הבזיקו במוחה, חולפים במהירות גדולה מכדי שתוכל להבינם. יתרה על כן, חושיה אמרו לה כי אף שהסכנה עלולה לבוא גם מצפון-מזרח, קיימת סכנה גדולה יותר במזרח. היא אימצה את עיניה כאילו עשוי המראה לגשר על פני המרחק בין הסכנה לבינה, הביטה בריכוז מזרחה. השאלה שהביע זוחל המשמר בשריקה דקה הגיעה אליה בדיוק כאשר דעכה התחושה המוקדמת.
לֶסָה נאנחה. היא לא מצאה כל תשובה בשחר, אלא אותות סותרים. עליה לחכות. האזהרה באה, והיא קיבלה אותה. היא רגילה לחכות. התמדה, כוח סבל ועָרמה היו כלי נשקה האחרים, חמושים בסבלנות בלתי נדלית של שאיפת-נקם מסורה.
אור השחר האיר את הנוף הפרוע, ואת השדות הבלתי חרושים בעמק למטה. אור השחר נפל על הבוסתנים המעוותים, בהם תרו עדרים דלילים של בהמות חולבות אחרי עלים תועים של עשב אביבי. העשב ברוּאָתָ'ה, הרהרה לֶסָה, גדל במקום שאינו צריך, נובל במקום בו הוא אמור לפרוח. אך בקושי עלה בידה להיזכר איך נראה פעם עמק רוּאָת'ה, מאושר ונעים, פורה ושופע. לפני שבא פַאקְס. חיוך מהורהר עיקם את שפתיה, שלא היו מורגלות בתנועה זו. פַאקְס לא הפיק כל רווח מכיבוש רוּאָתָ'ה… ואף לא יפיק כל עוד היא, לֶסָה, תחיה. ואין לו שמץ של חשד מהו מקור כל ההרס.
ואולי יש לו, תהתה לֶסָה, כשרוחה עודנה נסערת מהתחושה הפראית של הסכנה. בצד מערב שכן המאחז החוקי היחיד של פַאקְס שבא לו בירושה. צפונית-מזרחית לא היה הרבה פרט להרים עירומים וסלעיים, והוֵוייר שהגן על פֶּרְן.
לֶסָה התמתחה, קימרה את גבה, ושאפה לקִרבה את רוח הבוקר הנעימה והצלולה.
תרנגול קרא בחצר האורווה. לֶסָה סבה, פניה דרוכות, עיניה בולשות סביב המאחז החיצוני שמא יבחינו בה בתנוחה כה בלתי-אופיינית. היא התירה את שערותיה, והניחה לקווצות השער הגסות ליפול על פניה ולהסתירן. גופה השתופף לתנוחתה המרושלת הרגילה. במהירות ירדה במדרגות לעבר זוחל המשמר. הוא השמיע יבבה מעוררת רחמים, עיניו הגדולות מצמצו נוכח אור היום הגובר. היא התעלמה מנשימתו המצחינה, אימצה אליה את ראשו הקשקשי, וגירדה את אוזניו ותלמי עיניו. זוחל המשמר התמוגג בהנאה, גופו הארוך רעד, כנפיו הקצוצות רשרשו. הוא לבדו ידע מי היא ודאג לה. והוא היה היצור היחיד בכל פֶּרְן שהיא רחשה לו אמון מאז אותו השחר שבו חיפשה נואשות מקלט במאורתו החשוכה והמצחינה, כדי להימלט מפני החרבות צמאות הדם, אשר שפכו דם רוּאָת'י כה רב.
היא התרוממה לאט והזהירה אותו שעליו להיות מרושע כלפיה ממש כמו כלפי כל האחרים, אם יימצא מישהו בקרבת מקום. הוא התנדנד אנה ואנה כדי להדגיש את מורת-רוחו, והבטיח לציית לה.
קרני השמש הראשונות הציצו מעבר לקיר החיצוני של המאחז. בזעקה מרה, חזר זוחל המשמר אל קנו האפל. לֶסָה התגנבה חיש מהר למטבח, ואל חדר הגבינות.
מִן הַוֵוייר וּמִן הַמַּכְתֵּשׁ,
אֲרֹדִים וְחוּמִים וּכְחוּלִּים וִירוּקִים,
נִשָׂאִים דְּרָקוֹנָאֵי פֶּרְן,
כָּנָף-אֶל-כָּנָף, נִרְאִים וְאָז נֶעֱלָמִים.
פְ'לַאר, על צווארו הגדול של מְנֶמֶנְת' הארוד, הופיע ראשון בשמים מעל למאחז הראשי של פַאקְס, המכנה עצמו לורד הרכסים הגבוהים. מאחוריו הופיעו אנשי הלהק, במערך דמוי ראש-חץ. פְ'לַאר בדק מוכנית את המערך; הוא היה מדויק כמו ברגע כניסתם אל הביניים.
בעוד מְנֶמֶנְת' מתעקל בקשת לעבר חלקו החיצוני של המאחז, כפי שדרש האופי הידידותי של הביקור, סקר פְ'לַאר בסלידה גוברת את הפגמים בהגנת הרכסים. בוֹרות אבני האש היו ריקים, והתעלות החצובות באבן היוצאות מהבורות היו נגועות ירוקת, מכוסות באזוב.
הֶהיה אפילו לורד אחד בפֶּרְן אשר קיים את החוקים העתיקים במאחזו הסלעי? שפתיו של פְ'לַאר נתהדקו לקו דק. אחרי שיסתיים החיפוש הזה ותיערך הטבעת הרושם, יהיה צורך לכנס מועצת עונשין בווייר. וחֵי קליפת הזהב של המלכה, הוא, פְ'לַאר, מתכוון לשמש בורר. הוא יחליף רפיון ידיים בחריצוּת. הוא ימרק את הזוהמה הירוקה והמסוכנת מגבעות פֶּרְן, ואת גבעולי העשב מבנייני-האבן שלה. שום שפה ירוקה לא תותר במאחז חקלאי כלשהו. והמעֲשׂרות, שהוגשו בצורה כה עלובה ובצרוּת עין, יזרמו, תחת איום של שימוש באבני אש, בנדיבות נאה אל מעון הדרקונים.
מְנֶמֶנְת' השמיע קול רעם לאות הסכמה, ונפנף בכנפיו לנחיתה קלה על אבני הריצוף זרוּעות העשב במאחזו של פַאקְס. הדרקון הארוּד קיפל את כנפיו הגדולות, ופְ'לַאר שמע את פעמון האזהרה במגדל הגדול של המאחז. מְנֶמֶנְת' כרע על ברכיו לאחר שפְ'לַאר רמז שהוא רוצה לרדת. הרוכב הארוּד נעמד על-יד ראש המשולש העצום של מְנֶמֶנְת', ממתין בנימוס לבואו של לורד המאחז. פְ'לַאר השקיף בעצלתיים על העמק, האביך באור שמש אביבית חמה, והתעלם מהראשים החומקניים שהציצו לעברו מחריצי המעקה ומחלונות הצוק.
הוא לא פנה כאשר זרם האוויר שמאחוריו בישר על בוא שאר הלהק. אך הוא חש כאשר פְ'נוֹר, הרוכב החום, שהיה במקרה אחיו למחצה, תפס את העמדה המקובלת משמאלו, במרחק השווה לאורך גופו של דרקון. מזווית עינו הציץ פְ'לַאר בפְ'נוֹר הרומס למוות בעקב מגפו את העשב שהצטופף בין האבנים.
מתוך החצר הגדולה, מעבר לשערים הפתוחים, נשמעה פקודה שעוממה כדי לחישה. כמעט מיד הופיעה קבוצת גברים, ובראשה אדם כבד-גוף ובעל קומה בינונית.
מְנֶמֶנְת' עיקל את צווארו, והרכין את ראשו עד שסנטרו נח על הקרקע. עיניו רבות הפאות, בגובה ראשו של פְ'לַאר, נצמדו בהתעניינות מביכה אל הקבוצה המתקרבת. הדרקונים לא יכלו להבין מעולם מדוע הם מעוררים פחד כה עמוק בקרב פשוטי העם. דרקון היה עלול לתקוף יצור אנוש רק בשלב אחד במהלך חייו, ודבר זה אפשר היה לתרץ בטעמים של חוסר ידיעה סתם. פְ'לַאר לא היה מסוגל להסביר לדרקון את המדיניות שמאחורי הצורך לעורר פחד אצל תושבי המאחזים, לורד ואומן כאחד. הוא היה מסוגל רק להבחין, כי אותם הפחד והמורא המופיעים על פני הקבוצה המתקרבת, שהביכו את מְנֶמֶנְת', גורמים משום-מה הנאה לו עצמו.
"ברוך בואך, רוכב ארוּד, למאחז של פַאקְס, לורד הרכסים הגבוהים. הוא עומד לרשותך," החווה האיש לאות כבוד.
אדם קפדן עשוי היה להתייחס לשימוש בגוף שלישי כאל עלבון מוסווה. הדבר תאם את המידע שהיה לפְ'לַאר על פַאקְס, ועל כן התעלם מכך. המידע שלו היה נכון גם באשר לתיאורו של פַאקְס כאדם תאוותן. עובדה זאת באה לידי ביטוי בעיניים חסרות המנוחה שסקרו במהירות כל פרט לבוש של פְ'לַאר ובמבטו הזועם כאשר הבחין בניצב החרב המגולף מעשה מחשבת.
ואילו פְ'לַאר הבחין בכמה טבעות מפוארות שנצצו על ידו השמאלית של פַאקְס. ידו הימנית של לורד הלורדים נשארה נטויה הצדה, כדרכו של הסייף המקצועי. בגדו, עשוי מאריג מפואר, היה מוכתם ולא חדש ביותר. רגליו של האיש, הנתונות במגפיים כבדים מעור זוחל, עמדו עמידה איתנה, משקלו נטוי קדימה אל אצבעות רגליו. פְ'לַאר החליט שמדובר באדם שמִן הראוי להתייחס אליו בזהירות, כיאות למי שכבש חמישה מאחזים שכנים. העזה חמדנית כזאת היא כשלעצמה תגלית. פַאקְס זכה בשישי על-ידי נישואין… וירש באורח חוקי, גם אם בנסיבות בלתי-רגילות, את השביעי. שמו הלך לפניו כאדם שטוף זימה. בתוך שבעת המאחזים האלה ציפה פְ'לַאר לחיפוש מוצלח. שילך רְ'גוּל דרומה כדי להמשיך שם בחיפוש בקרב הנשים העצלניות, אם כי הנחמדות. הוֵוייר זקוק הפעם לאישה חזקה; ז'וֹרָה הייתה גרועה מחסרת תועלת עם נֶמוֹרְת'. מצוקה, אי-ודאות, אלה היו התנאים שטיפחו את התכונות אשר פְ'לַאר ביקש למצוא באשת-ווייר.
"אנו במסע של חיפוש, לורד פַאקְס," לאט פְ'לַאר בשקט, "אנו מבקשים את הכנסת האורחים של מאחזך."
עיניו של פַאקְס נתרחבו קמעה למשמע המילה חיפוש.
"שמעתי שז'וֹרָה מתה," ענה פַאקְס, מוותר לפתע על הגוף השלישי כאילו עמד פְ'לַאר במבחן כלשהו בעצם התעלמותו מכך. "ובכן, נֶמוֹרְת' הטילה מלכה, המממ?" המשיך, כשעיניו סוקרות את הלהק, מבחינות בעמידה הממושמעת של הרוכבים ובצבע הבריא של הדרקונים.
פְ'לַאר לא טרח לכבד את הדברים הברורים בתשובה.
"ואדוני…" היסס פַאקְס, כשהוא מרכין את ראשו קלות בציפייה לעבר הדרקונאי.
למשך פעימת דופק אחת תהה פְ'לַאר אם האיש מתגרה בו בכוונה בעלבונות דקים כאלה. שמם של הרוכבים הארוּדים צריך להיות ידוע בכל רחבי פֶּרְן כשמה של מלכת הדרקונים ואשת-הוֵוייר שלה. פְ'לַאר שמר על שלוותו, עיניו מופנות לעיניו של פַאקְס.
ביהירות המתבקשת, צעד פְ'נוֹר קדימה ונעצר מאחורי ראשו של מְנֶמֶנְת', ידו האחת נגעה ברישול בפרק הלסת של החיה הענקית.
"הרוכב הארוּד של מְנֶמֶנְת', לורד פְ'לַאר, זקוק למגורים לעצמו. אני, פְ'נוֹר, רוכב חוּם, מעדיף לגור עם אנשי הלהק. מספרנו שנים-עשר."
בעיניו של פְ'לַאר מצאה חן הנימה הזאת של פְ'נוֹר, המסכם את כוחו של הלהק, כאילו לא היה פַאקְס מסוגל למנותם. פְ'נוֹר ניסח זאת בפיקחות כה רבה, עד שנבצר מפַאקְס למחות על העלבון.
"לורד פְ'לַאר," סינן פַאקְס דרך שיניו שנחשפו בחיוך, "הרכסים הגבוהים מקדמים בברכה את החיפוש שלך."
"יִזקף לזכותו של הרכסים הגבוהים," ענה פְ'לַאר חלקות, "אם אחת מנשותיו תספק את הווייר."
"לזכותנו הנצחית," ענה פַאקְס באותם גינוני חן. "בימים עברו, הרבה נשות-וֵוייר ראויות לציון באו ממאחזַיי."
"מאחזיך?" שאל פְ'לַאר מחייך בנימוס ומדגיש את לשון הרבים. "אה, כן, אתה הנך עכשיו לורד הלורדים של רוּאָתָ'ה, נכון? היו רבות מהמאחז הזה."
מבט משונה ודרוך חלף על פניו של פַאקְס, אך חיש-מהר תפס את מקומו חיוך מעושה. הוא סר הצדה, הזמין בתנועת יד רחבה את פ'לאר להיכנס למאחז.
מפקד המשמר של פַאקְס השמיע פקודה מהירה, והאנשים נערכו בשתי שורות, מגפיהם בעלי קצות-המתכת מציתים ניצוצות באבנים.
לפקודה אילמת נסקו כל הדרקונים, תוך מערבולת גדולה של אוויר ואבק. פְ'לַאר חלף בצעדים ארוכים ובשוויון-נפש על פני השורות שקידמו את פניו. האנשים גלגלו את עיניהם בבהלה, בעוד שהחיות גלשו למעלה מעל החצרות הפנימיות. מישהו על המגדל הגבוה פלט יללה מפוחדת בשעה שמְנֶמֶנְת' תפס את עמדתו באותה נקודת תצפית. כנפיו הגדולות העלו גל של אוויר בעל ריח זרחני על פני החצר הפנימית כאשר תמרן את גופו הגדול לתוך שטח הנחיתה הבלתי-מספיק.
פְ'לַאר התעלם לכאורה מהמבוכה, הפחד ויראת הכבוד שעוררו הדרקונים, אך בתוכו פנימה היה משועשע ומרוצה מן הרושם העז שעשו. אדוני המאחזים היו זקוקים לתזכורת הזו שהם חייבים עדיין להתמודד גם עם דרקונים, ולא רק עם רוכבים שהם יצורי אנוש, בני-תמותה שאפשר לרוצחם נפש. את יחס הכבוד העתיק לדרקונאים, וכן לגזע הדרקונים, יש להחדיר שוב ללבבות בני זמננו.
"המאחז קם זה עתה מן השולחן, לורד פְ'לַאר, אם תואיל…" רמז פַאקְס. קולו נמוג לאט נוכח חיוכו המסרב של פְ'לַאר.
"מסור נא את רגשי כבודי לגברתך, לורד פַאקְס," ענה פְ'לַאר, כשהוא מבחין בסיפוק בשיניו המתהדקות של פַאקְס למשמע הבקשה הרשמית.
פְ'לַאר התמוגג מהנאה. הוא לא נולד עדיין בזמן החיפוש האחרון, ביש המזל, שהעלה את ז'וֹרָה הבלתי-מוכשרת. אבל הוא חקר את סיכומיהם של חיפושים קודמים ברשומות הישנות, שכללו דרכים מחוכמות כדי לבלבל את הלורדים, אשר העדיפו לסלק את גבירותיהם בשעת פשיטה של הדרקונאים. אם פַאקְס יסרב למלא את חובתו לפְ'לַאר, יהיה הדבר בגדר פגיעה חמורה בכבוד, שאפשר להשתחרר ממנה רק בקרב לחיים ולמוות.
"ההיית מעדיף לראות קודם כל את מגוריך?" גמל לו פַאקְס.
פְ'לַאר הסיר בצליפה רבב דמיוני משרוולו הרך, העשוי עור של זוחל, ונענע בראשו.
"התפקיד קודם לכל," אמר במשיכת כתפיים עגומה.
"מובן," כמעט שיסע פַאקְס את דבריו והתקדם בפסיעות ארוכות ומהירות, עקביו ההולמים מבטאים את הכעס שלא היה יכול להביע בצורה אחרת.
פְ'לַאר ופְ'נוֹר הלכו אחריו בצעדים איטיים יותר דרך הכניסה בעלת הדלתות הכפולות עם לוחות המתכת הגדולים, לתוך האולם הגדול שנחצב מתוך צלע הצוק. השולחן שצורת ח' לו פּוּנָה על-ידי משרתים עצבניים, שנקשו והפילו כלי-אוכל בשעה שנכנסו שני הדרקונאים. פַאקְס הגיע כבר לקצהו המרוחק של האולם, וניצב בקוצר-רוח ליד דלת הלוחות הפתוחה. זו הייתה הגישה היחידה אל המאחז הפנימי אשר חדר, בדומה לכל המאחזים האלה, עמוק לתוך הסלע – המחסה לכל בעתות סכנה.
"הם אוכלים לא רע," העיר פְ'נוֹר דרך אגב לפְ'לַאר, כשהוא אומד את השיירים שנשארו על השולחן.
"נראה שיותר טוב מאשר בווייר," ענה פְ'לַאר ביובש והסתיר את פיו בידו למראה שתי משרתות מטבח, שהתנודדו תחת משקלו של מגש ועליו פגר שנאכל למחצה.
"צעירה ורכה לפי מראה," אמר פְ'לַאר בנימת מרירות. "החיות הצמיגיות והתפלות ניתנות לנו."
"כמובן."
"אולם נעים ונאה," אמר פְ'לַאר בחביבות כאשר הגיעו אל פַאקְס. משראה כי קצרה רוחו של פַאקְס להמשיך, הפנה פְ'לַאר בכוונה תחילה את גבו לאולם המלא דגלים. הוא הפנה את תשומת-לבו של פְ'נוֹר לחלונות הקרועים לאורך הקירות, ולתריסי הארד הכבדים שהיו פתוחים לרווחה בפני שמי הצהריים השטופים אור. "הם גם פונים מזרחה, כפי שצריך. האולם החדש ההוא במאחז טֶלְגַאר פונה למעשה דרומה, נאמר לי. אמור לי, לורד פַאקְס, האם אתה דבק בנהגים הישנים ומציב משמר עם שחר?"
פַאקְס הזעים את פניו בניסיון לרדת לעומק דבריו של פְ'לַאר.
"תמיד ישנו משמר במגדל."
"משמר מזרחי?"
עיניו של פַאקְס נמשכו פתאום אל החלונות, אחר-כך גלשו מפניו של פְ'לַאר אל פְ'נוֹר, ושוב חזרה אל החלונות.
"תמיד ישנם שומרים," ענה בחריפות, "בכל הגישות."
"הו, רק בגישות," ופְ'לַאר פנה אל פְ'נוֹר והניע את ראשו בהבנה.
"איפה עוד?" שאל פַאקְס בהבעת דאגה והעיף מבט מדרקונאי אחד למשנהו.
"אני חייב לשאול זאת אצל הנִבְלַאי שלך. האם אתה מחזיק נִבְלַאי מאומן במאחזך?"
"ודאי. יש לי כמה נִבְלַאים מאומנים." פַאקְס זקף את כתפיו.
פ'לאר העמיד פנים שאינו מבין.
"הלורד פַאקְס הוא לורד הלורדים של שישה מאחזים אחרים," הזכיר פְ'נוֹר לראש הלהק שלו.
"ודאי," הסכים פְ'לַאר, באותה הטעמה בדיוק שהשתמש בה פַאקְס לפני רגע.
החיקוי לא נעלם מעיניו של פַאקְס, אבל מכיוון שלא היה מסוגל לתאר עלבון מכוון באמירה תמימה, פסע לעבר המסדרונות המוארים בלַהַטוֹרים. הדרקונאים הלכו בעקבותיו.
"טוב לראות שלפחות לורד מאחז אחד מקפיד על כה הרבה מנהגים ישנים," אמר פְ'לַאר לפְ'נוֹר בנימת הערכה בעת שעברו אל המאחז הפנימי. "רבים ויתרו על הביטחון של הסלע האיתן והרחיבו את מאחזיהם החיצוניים לממדים מסוכנים. אני עצמי אינני יכול להעלים עין מהסכנה."
"הסכנה שלהם, לורד פְ'לַאר, הרווח של האחר," צחק פַאקְס בלעג, כשהוא מאט את צעדיו עד להילוך רגיל.
"רווח? איך זה?"
"כל מאחז חיצוני חדיר בנקל, רוכב ארוּד, עם כוחות מאומנים, מנהיגות מנוסה, ואסטרטגיה מחושבת היטב."
האיש איננו רברבן, אמר פְ'לַאר לעצמו. הוא אף לא שכח להציב משמרות על המגדל בימים שלווים אלה. אולם הוא נשאר בתוך המאחז לא מתוך ציות לחוקים ישנים, אלא מתוך זהירות. הוא מחזיק נִבְלַאים מתוך ראוותנות, ולא משום שהמסורת דורשת זאת. אבל הוא הניח לבּוֹרוֹת להיחרב והוא אִפשר לעשב לגדול. הוא העניק לדרקונאים יחס אדיב בצורה הגלויה ביותר מצד אחד, ופגע פגיעות מוסוות מצד שני. אדם שיש לעקוב אחריו.
מגורי הנשים במאחזו של פַאקְס הועברו מהמסדרונות המסורתיים הפנימיים ביותר אל אלה הפונים לצוק. אור השמש זרם כלפי מטה משלושת החלונות העמוקים, כפולי התריסים, בקיר החיצוני. פְ'לַאר הבחין כי צירי הארד משומנים היטב. אדני החלונות היו באורך של חנית, בהתאם לתקנות. פַאקְס לא נכנע לנוהג החדש של הקטנת קיר המגן.
האולם היה עטור בשפע תמונות עדינות במידה הולמת של נשים אצילות העוסקות בכל מיני מלאכות נשיות. דלתות הובילו מהאולם הראשי משני הצדדים לקיטוני שינה קטנים. בהססנות, לפי הוראתו של פַאקְס, יצאו מהם נשותיו. פַאקְס החווה בחומרה לעבר אישה לבושה בשמלה כחולה. בשערותיה היו פסים לבנים, פניה היו חרושות באכזבה ובמרירות, גופה היה נפוח עקב הריון. היא התקדמה בכבדות, ונעצרה צעדים אחדים מאדונה. מעמידתה הסיק פְ'לַאר שהיא לא הייתה מתקרבת לפַאקְס למעלה מהצורך.
"הליידי של קְרוֹם, אֵם יורשַי," אמר פַאקְס, בלי גאווה או לבביות.
"ליידי…" היסס פְ'לַאר, מחכה שיודיעו לו את שמה.
היא העיפה מבט זהיר אל אדונה.
"גֶ'מָה," פלט פַאקְס קצרות.
פְ'לַאר החווה קידה עמוקה. "ליידי גֶ'מָה, הוֵוייר נמצא עכשיו בחיפוש, והוא מבקש את הכנסת האורחים של המאחז."
"לורד פְ'לַאר," ענתה ליידי גֶ'מָה בקול נמוך, "ברוך בואך."
מעיניו של פְ'לַאר לא נעלמה הבעתה הקלה של המילה "ברוך," ולא העובדה שגֶ'מָה לא התקשתה לנקוב בשמו. חיוכו היה יותר חם משדרש הנימוס, חם מתוך תודה ואהדה. לפי מספר הנשים במגוּרים אלה, שכב פַאקְס עם נשים לעתים קרובות. ייתכן שישנן אישה או שתיים אשר ליידי גֶ'מָה תיפרד מהן לשלום ללא צער.
פַאקְס לקח חלק בטקס ההיכרויות, מלמל שמות, עד שהבין כי האסטרטגיה הזאת לא תצלח. פְ'לַאר ביקש בנימוס לשמוע פעם נוספת את שמה של הליידי. פְ'נוֹר, חיוכו מתרחב בשעה שהבחין בגבירות שפַאקְס העדיף להחזיקן בעילום שם, השתהה באפס-מעשה בפתח. מאוחר יותר ישווה פְ'לַאר עמו את הרשימות, אם כי בבדיקה שטחית לא היה שום דבר ראוי לחיפוש. פַאקְס העדיף נשים נמוכות ושמנמנות. לא הייתה אף לא אחת עסיסית בתוך המלאי. אם היו פעם, פאקס כבר הכה אותן עד שאיבדו את עוז רוחן. פַאקְס היה ללא ספק סוס הרבעה, אך לא מאהב. כמה מהן לא הרבו להשתמש במים במשך כל החורף, כפי שאפשר היה לשפוט מכמות השמן הריחני שנעשה מעופש בשערותיהן. מכולן, אם אלו היו כולן, ליידי גֶ'מָה הייתה היחידה בעלת רצון חזק, והיא הייתה זקנה מדי.
אחרי שנסתיימו גינוני הנימוסים, הוביל פַאקְס את אורחיו הבלתי-קרואים החוצה. פְ'נוֹר נצטווה על-ידי ראש הלהק שלו להצטרף לדרקונאים האחרים. פַאקְס הוביל בצורה החלטית את הרוכב הארוּד אל המגורים שהקצה עבורו.
החדר שכן במפלס נמוך יותר ממגורי הנשים והיה ודאי ראוי לכבוד של השוכן בו. המרבדים הססגוניים היו גדושים קרבות דמים, סיוף, דרקונים מעופפים בצבעים בהירים, אבני אש בוערות על הרכסים, וכל מה שהציעה ההיסטוריה מוכתמת הארגמן של פֶּרְן.
"חדר נעים," ציין פְ'לַאר, הסיר את הכפפות והטוניקה העשויות מעור של זוחל, והשליך אותן ברישול על השולחן. "אני אדאג לאנשיי ולבעלי-החיים. כל הדרקונים קיבלו מזון באחרונה," ציין, מדגיש את העובדה שפַאקְס לא שאל על כך דבר. "אני מבקש רשות לשוטט במאחז האומנים."
פַאקְס העניק בהבעה חמוצה את מה שנחשב באורח מסורתי כזכותו של דרקונאי.
"לא אשבש עוד את שגרת-יומך, לורד פַאקְס, משום שמוטלות עליך בוודאי הרבה חובות, מאחר שעליך לפקח על שבעה מאחזים." פְ'לַאר הטה במקצת את גופו אל לורד הלורדים, ופנה הצדה כאות לכך שהוא משחרר אותו. ללא קושי שיווה בנפשו את הזעם על פניו של פַאקְס, והאזין להסתלקותו תוך רקיעות רגליים. הוא המתין זמן מספיק כדי להיות בטוח כי פַאקְס יצא מהמסדרון, ואז חזר מהר על עקבותיו למעלה, אל האולם הגדול.
משרתות המטבח העסוקות הפסיקו לרגע את הרכבתם של שולחנות נוספים כדי להביט בדרקונאי. הוא הניע בראשו אליהן בחביבות, כדי לראות אם אחת מהן קורצה מהחומר שממנו עשויות נשות-ווייר. עובדות בפרך, ניזונות במידה לא מספקת, מצולקות מהצלפות שוט וממחלות, הן היו בדיוק מה שהיו – משרתות מטבח, מתאימות רק לעבודת כפיים קשה.
פְ'נוֹר ואנשיו הסתדרו בקסרקטין שפונה בחיפזון. הדרקונים עמדו בנוחות על הרכסים הסלעיים מעל למאחז. הם הסתדרו כך שכל קטע של העמק הנרחב נמצא תחת פיקוחם. כולם הואכלו לפני שעזבו את הווייר, וכל רוכב החזיק את הדרקון שלו רגוע, אך דרוך. אסור היה שתתרחשנה תקריות בזמן החיפוש.
הדרקונאים קמו כאחד עם כניסתו של פְ'לַאר.
"שום תחבולות, שום צרות, רק פִקחו עין סביבכם היטב," אמר קצרות. "חִזרו עד השקיעה עם שמותיהן של המועמדות." הוא קלט את חיוכו הרחב של פְ'נוֹר, ונזכר כיצד הבליע פַאקְס כמה שמות. "אל תשכחו תיאורים והשתייכות לאומנות."
האנשים הנהנו בראשם ועיניהם נצצו בהבנה. בטוחים היו להחמיא שהחיפוש יישא פרי, גם כאשר גברו ספקותיו של פְ'לַאר למראה כל נשותיו של פַאקְס. מן ההיגיון הוא שהנשים המובחרות של הרכסים הגבוהים תהיינה במאחז הראשי של פַאקְס, אך הן לא היו שם. עם זאת, היו עדיין הרבה מאחזי אומנות נרחבים, שלא לדבר על ששת המאחזים הגבוהים האחרים שיש לבקר בהם. ובכל זאת…
תוך הסכמה אילמת עזבו פְ'לַאר ופְ'נוֹר את המבנה הראשי. האנשים ילכו בעקבותיהם, מבלי להתבלט, בצמדים או ביחידים, כדי לסייר במאחז האומנות ובמאחזי המשקים הסמוכים. להיטותם להיות בחוץ הייתה גלויה, כשם שלהיטותו של פְ'לַאר הייתה מאופקת. היה זמן שבו דרקונאים היו אורחים רצויים בכל המאחזים הגדולים ברחבי פֶּרְן, מנֶרַאט הדרומית ועד טִילֶק הגבוהה. מנהג נעים זה נעלם בד-בבד עם מנהגים אחרים, עדות ליחס הקר שזוכה לו עכשיו הווייר. פְ'לַאר נדר בלבו לתקן את המעוות.
הוא אילץ את עצמו לרשום בזיכרונו את השינויים הבוגדניים. הרשומות שניהלה כל אשת-וֵוייר היו הוכחה להתנוונות ההדרגתית, אך הניכרת, שניתן לגלותה במשך מאתיים המחזורים המלאים האחרונים. ידיעת העובדות לא הקלה על המצב. ופְ'לַאר נִמנה עם אותו קומץ זעום בוֵוייר שנתן אמון ברשומות ובבלדות כאחד. המצב עשוי להשתנות בקרוב מן הקצה אל הקצה, אם ניתן אמון באגדות הישנות.
ישנם סיבה, הסבר ותכלית, הרגיש פְ'לַאר, לכל אחד מחוקי הווייר, מטקס הטבעת הרושם הראשון עד אבני האש, מן הגבעות החשופות מעשב עד לתעלות המתמשכות ברכסים; החל מיסודות טפלים כמו פיקוח על התיאבון של דרקון ועד להגבלת אוכלוסיית הווייר. אם כי פְ'לַאר לא ידע מדוע נעזבו חמשת הוֵויירים האחרים. הוא תהה בעצלתיים אם מוסתרות רשומות, מאובקות ומתפוררות בוֵויירים שיצאו מכלל שימוש. הוא חייב לבדוק זאת כאשר הלהקים שלו יבצעו סיור בפעם הבאה. אין ספק שאין כל הסבר בוֵוייר בֶּנדֶן.
"ישנה חריצות, אבל לא התלהבות," אמר פְ'נוֹר, משיב את תשומת-לבו של פְ'לַאר לסיור שלהם במאחז האומנות.
הם ירדו במעבר המשופע והמתועל מן המאחז אל מאחז האומנות עצמו, בדרך הרחבה שבשוליה בתים קטנים, עד לאולמי האומנות המרשימים, הבנויים מאבן. פְ'לַאר הבחין בשתיקה במרזבים סתומי-אזוב על הגגות, ובצמחייה מטפסת הנאחזת בקירות. מצער היה לאדם בעל תפקיד כשלו לחזות בהתעלמות המובהקת מאמצעי בטיחות פשוטים. דברים צומחים היו אסורים בקרבת מגורי בני-אדם.
"חדשות מתפשטות במהירות," גיחך פְ'נוֹר, והנהן בראשו לאומן נחפז בחלוק של אופה, אשר מלמל אליהם בוקר טוב. "אף אישה אינה נראית."
הערתו הייתה מדויקת. נשים היו אמורות להיות בחוץ בשעה זאת, מביאות אספקה מהמחסנים, רוחצות בנהר ביום שטוף שמש וחם כזה, או יוצאות אל מאחזי המשקים כדי לעזור בשתילה. אף דמות אחת בשמלה לא נראתה.
"פעם היינו בני זוג מועדפים," העיר פְ'נוֹר בנימה עוקצנית.
"נבקר קודם כל באולם אומני הביגוד. אם זיכרוני אינו מטעה אותי…"
"כפי שלא עשה מעולם…" נכנס פְ'נוֹר לדבריו בלגלוג. הוא לא ניצל לרעה את קִרבת הדם שלהם, אך הוא הרגיש בנוח עם הרוכב הארוּד יותר מאשר עם רוב הדרקונאים, כולל הרוכבים הארוּדים האחרים. פְ'לַאר חי בחברה סגורה, שוויונית ובלתי-רשמית. הוא עמד בראש להק בעל משמעת קפדנית, אבל אנשים חיפשו תחבולות שונות ומשונות כדי לשרת תחתיו. הלהק שלו הצטיין תמיד בתחרויות. איש מאנשי להקיו לא השתהה מעולם בביניים עד שנעלם לנצח, ושום חיה בלהק שלו לא חלתה, והותירה אחריה אדם כלשהו בגלות חסרת דרקון מהווייר, כשחלק ממנו קהה לנצח.
"לְ'טוֹל בא בדרך הזאת והתיישב באחד הרכסים הגבוהים," המשיך פְ'לַאר.
"לְ'טוֹל?"
"כן, רוכב ירוק מהלהק של סְ'לֶל. אינך זוכר?"
סטייה בעיתוי גרוע, בזמן תחרויות האביב, הביאה את ל'טול ואת החיה שלו לתוך התפוצצות של פליטת פוספין מטוּאֶנְת' הארוּד של סְ'לֶל. ל'טול הושלך מעורף חייתו בשעה שהדרקון ניסה להתחמק מההתפוצצות. חבר אחר בלהק עט כדי לתפוס את הרוכב. אבל הדרקון, כנפו השמאלית מפוררת, גופו חרוך, מת מההלם ומהרעלת הפוספין.
"ל'טול יסייע בחיפוש שלנו," הסכים פְ'נוֹר, כאשר שני הדרקונאים הגיעו אל דלתות הארד של אולם אומני הביגוד. הם נעצרו על הסף, מנסים לסגל את עיניהם אל האור העמום שבפנים. הלהטורים שציינו את גומחות הקירות, היו תלויים באשכולות מעל הנולים הגדולים, שבהם נארגו המרבדים והאריגים העדינים על-ידי אומנים מומחים. אווירה של חריצות שקטה ותכליתית שלטה בכל.
אולם לפני שהסתגלו עיניהם לאור, חמק וקרב אליהם מישהו וביקש מהם ללכת בעקבותיו.
הם הובלו למשרד קטן, שהיה מופרד בווילון מהאולם הראשי. מורה-הדרך שלהם פנה אליהם, פניו מוארות על-ידי להטורי הקיר. ברור היה כי הוא דרקונאי. אבל פניו היו חרושות קמטים עמוקים, ועל צדם האחד התנוססו סימני כווייה ישנים. עיניו, חולות ברעב של געגועים, חלשו על פניו. הוא מצמץ בלי-הרף.
"אני עכשיו לִיטוֹל," אמר בקול צורמני.
פְ'לַאר הניד בראשו לאות זיהוי.
"אתה הנך ודאי פְ'לַאר," אמר ליטול, "ואתה פְ'נוֹר, שניכם דומים לאביכם."
פְ'לַאר הנהן שוב.
ליטול בלע את רוקו בצורה עוויתית. השרירים בפניו התכווצו כאשר נוכחותם של הדרקונאים החייתה את תחושת הגלות שלו. הוא ניסה להעלות חיוך על פניו.
"דרקונים בשמים! החדשות פשטו יותר מהר מהקוּרים."
"נֶמוֹרְת' הטילה נקבה."
"וז'וֹרָה מתה?" שאל ליטול בהבעת דאגה, ופניו השתחררו לרגע קט מהפרכוס העצבני. "הַאת' השיג אותה?"
פְ'לַאר נד בראשו.
ליטול עיקם את פניו במרירות. "שוב רְ'גוּל, מה?" תלה את עיניו בחלל, עפעפיו שלווים אבל השרירים לאורך לסתו המשיכו בתנועתם המתמדת. "אתם ממונים על החיפוש ברכסים הגבוהים? בכולם?" שאל ליטול, כשהוא מפנה את גבו אל הדרקונאי, תוך דגש קל על "כולם".
פְ'לַאר הנהן שוב בראשו.
"ראית את הנשים." סלידתו של ליטול בלטה בדבריו. הייתה זו הצהרה ולא שאלה, והוא נחפז להמשיך: "ובכן, אין טובות מהן בכל הרכסים הגבוהים." נימת דבריו הביעה בוז בלתי-רגיל. הוא התיישב על השולחן הכבד שכמעט מילא פינה אחת של החדר הקטן. ידיו התהדקו כה חזק על החגורה הרחבה שהצמידה את הטוניקה הרופפת לגופו, עד שהעור הכבד התקפל.
"כמעט שציפית להֵפך מזה, נכון?" המשיך ליטול. הוא דיבר יותר מדי, ומהר מדי. מצד אדם אחר, פחות ממנו, עלול היה הדבר להיות מעליב בגסותו. הייתה זו בדידות הגלות האיומה של האיש מהוֵוייר שהניעה אותו ללהג. ליטול חלף ברפרוף על פני השטח בשאלות חפוזות שהוא עצמו ענה עליהן, במקום לצלול בבת-אחת לתוך נושאים עדינים מכדי לנגוע בהם – כמו הצורך שלו בבני גזעו, צורך שאינו יודע שובעה. אף-על-פי-כן, הוא נתן לדרקונאים בדיוק את המידע שהיו זקוקים לו. "אבל פַאקְס מעדיף את נשותיו בשרניות וצייתניות במידה נוחה," המשיך ליטול לטרטר. "אפילו הגברת גֶ'מָה למדה זאת. הדבר היה שונה אלמלא היה זקוק לתמיכת משפחתה. אה, זה היה יכול להיות באמת שונה. לכן הוא דואג שהיא תהיה בהריון, מתוך תקווה לקטול אותה באחד הימים בלידה. והוא יעשה זאת. הוא יעשה."
צחוקו של ליטול צרם בצורה בלתי-נעימה.
"כאשר פַאקְס הגיע לשלטון, שלח כל אדם בר-דעת את בנותיו מהרכסים הגבוהים למטה, או הטביע אות קלון על פניהן." הוא נעצר, על פניו הבעה של זיכרון קודר, חריצי עיניו מביעים שנאה. "הייתי שוטה וחשבתי כי מעמדי מעניק לי חסינות."
ליטול הזדקף, ייִשר את כתפיו, והסתובב כולו אל שני הדרקונאים. הבעתו הייתה נקמנית, קולו נמוך ומתוח.
"הִרגו את העריץ הזה, דרקונאים, לטובתם ולשלומם של פֶּרְן, של הווייר, של המלכה. הוא רק מחכה להזדמנות. הוא מלבה חוסר שביעות-רצון בקרב הלורדים האחרים. הוא-" לצחוקו של ליטול הייתה עתה חריפות היסטרית. "הוא מחשיב את עצמו טוב כמו דרקונאים."
"אין, אפוא, כל מועמדות במאחז הזה?" שאל פְ'לַאר, וקולו היה חד דיו כדי לקטוע את התעסקות האיש בתאוריה המשונה שלו.
ליטול תלה את עיניו ברוכב הארוּד. "האם לא אמרתי זאת? הטובות ביותר מתו תחת פַאקְס, או נשלחו מכאן. מה שנשאר הוא מאומה, מאומה. רפות-שכל, נבערות, טיפשות, תפלות. ראיתם זאת אצל ז'וֹרָה. היא…" פיו נסכר לפתע על דבריו הבאים. הוא נענע בראשו וגירד את פניו כדי לשכך את כאבו וייאושו.
"במאחזים אחרים?"
ליטול נענע בראשו והזעים את פניו בקדרות. "אותו הדבר. מתו או נמלטו."
"מה בדבר מאחז רוּאָתָ'ה?"
ליטול הפסיק לנענע בראשו והטיל מבט חד בפְ'לַאר, שפתיו מתעקלות בחיוך ערמומי. הוא פרץ בצחוק עגמומי.
"אתה חושב שתמצא אישה כטוֹרֶן או מוֹרֶטָה חבויה במאחז רוּאָתָ'ה בזמנים אלה? ובכן, רוכב ארוּד, כל מי שדם רוּאָת'י זורם בעורקיו מת. להבו של פַאקְס היה צמא ביום ההוא. הוא הכיר באמת של סיפורי הנִבְלַאים, שהלורדים של רוּאָתָ'ה העניקו את מלוא הכנסת האורחים לדרקונאים, ושבני רוּאָתָ'ה היו גזע נפרד. כפי שאתה יודע, היו בשושלת ההיא…" קולו של ליטול נחלש עד ללחישה, "גולים מהווייר, כמוני."
פְ'לַאר הנהן בראשו בהבעה רצינית, כדי לא לשלול מן האיש מתת כזה לתחושת כבודו העצמי.
"לא, נשאר מעט, נשאר מעט מאוד בעמק רוּאָתָ'ה." ליטול גיחך בשקט. "פַאקְס אינו מקבל מאומה מהמאחז הזה פרט לצרות." מחשבה זאת החזירה לליטול חזות נורמלית, ופניו לבשו ארשת עליזה יותר. "אנשי המאחז הזה הם עכשיו אוּמני הביגוד הטובים ביותר בכל פֶּרְן. וסדנאותינו מייצרות נשק מגוּוָן יותר." עיניו נצצו בגאווה על קהילתו המאומצת. "המגויסים מרוּאָתָ'ה נוטים למות ממחלות משונות או מתאונות, והנשים שפַאקְס נהג לקחת…" צחוקו היה דוחה. "רוֹוחוֹת שמועות כי לאחר מכן, הוא היה חסר כוח-גברא במשך חודשים."
במוחו הפעיל של פְ'לַאר ניקרה מסקנה מעניינת. "לא נשאר אף-אחד מן הגזע הזה?"
"אף לא אחד!"
"משפחות כלשהן במאחזים שיש בהן דם של הוֵוייר?"
ליטול הקדיר את פניו והעיף מבט מופתע בפְ'לַאר. מהורהר, שפשף בחוזקה את הצד המצולק של פניו.
"היו," הודה לאט. "היו. אבל אני מטיל ספק אם מישהו עודנו בחיים." הוא הרהר רגע קט, אחר-כך נענע בראשו בהחלטיות. "הייתה התנגדות עזה בזמן הפלישה, ושום חנינה לא ניתנה. במאחז ערף פַאקְס ראשי גבירות ותינוקות כאחד. והוא כלא או הוציא להורג כל מי שנשא נשק להגנת רוּאָתָ'ה."
פְ'לַאר משך בכתפיו. הרעיון נחשב כאפשרות בלבד. על-ידי אמצעי תגמול כאלה חיסל פַאקְס ללא ספק לא רק את ההתנגדות, אלא גם את האומנים הטובים ביותר. זאת כנראה הסיבה לאיכות הגרועה של מוצרי רוּאָתָ'ה ועליית אומני הביגוד של הרכסים הגבוהים למעמד הטובים ביותר במקצועם.
"אני מצטער שאין לי ידיעות יותר טובות בשבילך, דרקונאי," מלמל ליטול.
"לא חשוב," הרגיע אותו פְ'לַאר, יד אחת תלויה באוויר כדי להסיט את הווילון בפתח.
ליטול פנה אליו מהר, נימת קולו דוחקת.
"שים לב לדברים שאני אומר על שאיפותיו של פַאקְס. אלץ את רְ'גוּל, או כל מי שיהיה המנהיג הבא של הווייר, לפקוח עין על הרכסים הגבוהים."
"האם פַאקְס יודע על נטיותיך?"
הגעגועים הנרדפים והרעבים שבוּ וחלפו על פניו של ליטול. הוא בלע את רוקו בעצבנות, וכשענה, לא ניכר כל רגש בקולו.
"לא הייתה לכך חשיבות אילו תאם הדבר את דעתו של הלורד של הרכסים הגבוהים, אבל הגילדה שלי מגנה עלי מפני רדיפות. אני בטוח למדי באומנותי. הוא תלוי בהכנסות התעשייה שלנו." הוא צחק בלעג. "אני האורג הטוב ביותר של תמונות קרב. אמנם," הוסיף, כשהוא זוקף גבה אחת בליצנות, "אין אורגים עוד דמויות דרקונים כחבריהם של הגיבורים. שמת לב להתפשטות של ירק?"
פְ'לַאר גילה את סלידתו בעקימת פניו. "אין זה הדבר היחיד שהבחנו בו. אבל פַאקְס מקפיד על המסורות האחרות…"
ליטול ביטל דברים אלה בהינף יד. "הוא עושה זאת משום שזאת תבונה צבאית בסיסית. שכניו הצטיידו בנשק אחרי שכבש את רוּאָתָ'ה, משום שהוא עשה זאת על-ידי בגידה, האמן לי. והבה ואזהיר אותך" – ליטול הושיט אצבע לכיוון המאחז – "הוא לועג בגלוי לאגדות הקוּרים. הוא מותח ביקורת על הנִבְלַאים בשל חוסר ההיגיון הטיפשי של הבלדות הישנות, והוא מחק מהרפרטואר שלהם את דברי ימי הדרקונים. הדור החדש יגדל תוך בּוּרוּת מוחלטת לגבי החובה, המסורת ואמצעי הזהירות."
פְ'לַאר לא היה מופתע לשמוע זאת, נוסף על הגילויים האחרים של ליטול, אם כי זה הטריד אותו יותר מכל דבר אחר ששמע. רבים אחרים שללו גם הם את מסירתם של מאורעות היסטוריים בעל-פה וראו בהם פטפוטים ריקים של נִבְלַאים. ובכל זאת, הכוכב האדום פָּעַם ברקיע, והתקרב הזמן שבו ישובו ויכריזו בהיסטריה על נאמנותם הישנה מפחד לעצם חייהם.
"ההיית בזמן האחרון בחוץ השכם בבוקר?" שאל פְ'נוֹר בחיוך מרושע.
"הייתי," פלט ליטול בלחישה שקטה וחנוקה. "הייתי…" גניחה עמוקה בקעה מגרונו, והוא הסב את פניו מאנשי-הדרקונים, ראשו שחוח בין כתפיו המקומרות. "לכו," אמר בחירוק שיניים. וכֵיוון שהיססו, הפציר: "לכו!"
פְ'לַאר נחפז לצאת מן החדר, ופְ'נוֹר אחריו. הרוכב הארוּד חצה את האולם השקט והמעומעם בפסיעות ארוכות ופרץ אל אור השמש המסנוור. תנופתו הביאה אותו לתוך מרכז הרחבה. שם נעצר באורח כה פתאומי, עד שפְ'נוֹר, שהלך אחריו, כמעט התנגש בו.
"נשהה בדיוק אותה כמות זמן בתוך האולמות האחרים," הודיע בקול מתוח, פניו מוסבות מעיניו של פְ'נוֹר. גרונו של פְ'לַאר היה חנוק. פתאום קשה היה עליו הדיבור. פעמים אחדות בלע את רוקו בקושי.
"להיות חסר-דרקון…" מלמל פְ'נוֹר בנימת רחמים. הפגישה עם ליטול הסעירה והעציבה אותו עמוקות באורח שלא היה מורגל בו. העובדה שפְ'לַאר נראה מזועזע כמוהו תרמה הרבה כדי לערער את ביטחונו של פְ'נוֹר שאחיו החורג אינו מסוגל להתרגש.
"אין כל דרך אחרת לאחר שנערכה הטבעת הרושם. אתה יודע זאת," הסתפק פְ'לַאר באמירה קצרה. הוא הסתלק בצעדים ארוכים אל האולם הנושא את הסמל של אומני-העור.
(הוצאת אופוס, מאי 2002. תרגום: יוסף כרוסט. 308 עמודים)
