הספר נפתח בתקופה שלאחר התמוטטות ברית המועצות. קבוצת מדענים שעסקו בפיתוח פרויקט סודי בתחום השליטה הטלפתית, הרחק מאדמת המולדת, מאבדת את קשריה עם הקג"ב ועם אמא-רוסיה, ומוצאת את עצמה מנותקת מתקציבים ומקשרים. כדי לאפשר לפרויקט – ולעצמם – לשרוד, הם יוצרים קשר עם מלכה של מדינה מוסלמית שניאות לממן את המשך הפרויקט. מה שהם לא לוקחים בחשבון הוא שלמלך הזה יש כמה אינטרסים משל עצמו שהוא ירצה לממש ברגע שיושלם הפרויקט. ואכן, עם השלמת הפרויקט והשגת יכולת שליטה טלפתית, אותו מלך נבעת לרעיון שמישהו עשוי להשתמש בהמצאה כדי לשלוט במוחו הוא. הוא מבצע מחטף מהיר שמטרתו להשתלט על המכשור ועל המדענים שפיתחו אותו. מאבק ערמומי וממושך מתפתח בין המלך ובנו מחד, ובין המדענים השואפים לשמור על שליטתם על המצאתם ועל מוחם כאחד, מאידך.

במקביל, בארה"ב, קפטן סטיב הולמן, מדען ואיש מודיעין, מגלה בינו לבין עצמו תגלית מפתיעה לגבי תפקידה של השפה בחשיבה האנושית – השפה משמשת כמסנן על החושים, ולמעשה לא מאפשרת לנו לקלוט את כל שביכולתנו לקלוט. באמצעות הבאת החשיבה למצב חסר מילים, ניתן לשנות בצורה משמעותית את צורת הקליטה של המוח האנושי ולאפשר לו חישה בלתי אמצעית, קליטה של הילות, ואפילו תמרון ותפעול של מבניהם הנפשיים של בני אדם אחרים. הוא אינו חושף את תגליתו בפני מוסדות אקדמיים או ממשלתיים, אבל הוא מלמד אותה לאהובתו החדשה-ישנה, כריס, פסיכולוגית במקצועה. דילמות קשות מתעוררות כאשר כריס מתעמתת עם החשש מפני החשיפה העמוקה שעשויה להיגרם באמצעות שיטת תפיסה זו, והיכולת לחדור אל נפשו של כל אדם.

העלילה היא מרתקת, מורכבת, ולא קלישאית יתר על המידה. הספר מציג פוליטיקה אמינה למדי, ואף מותיר את הקורא עם כמה דילמות מוסריות לגבי סופו של הספר והשימוש האפשרי בשתי הטכנולוגיות השונות המוצגות בו. אבל אילו הייתי צריכה לסווג את הספר, הייתי מסווגת אותו תחילה בז'אנר המתח/פעולה, ורק לאחר מכן בז'אנר המדע הבדיוני. הדגש בספר הוא על קטעי הפעולה והמאבק, ואף כי יש העמקה מסוימת גם ברעיונות המד"ביים, היא מספקת יותר בכל הנוגע לשיטה של סטיב הולמן – הסופר נמנע מלהעלות ספקולציות כלשהן לגבי דרך הפעולה של מכשירי השליטה הטלפתית של קבוצת המדענים הרוסית, ובאופן כללי נראה ששיטה זו נראית לו הרבה פחות מעניינת. התחושה היא שהוא התעמק הרבה פחות בצד הזה של העלילה מאשר בצדו של סטיב הולמן.

באופן כללי נהניתי מקריאת הספר, ואני ממליצה על קריאתו, אולם היו לי כמה בעיות בנוגע אליו, פרט לשטחיות מסוימת בהתייחסות המד"בית (ושוב, רק באחד משני צדדי העלילה – בצדו של סטיב הולמן ההעמקה היתה סבירה בהחלט):

ראשית, הטרוניה הרגילה שלי – הרחקת העדות. למה, הו למה, צריך סופר ישראלי לכתוב על אנשי ביון אמריקאיים? יש איש מוסד אחד בספר, שמוזכר בערך בשלוש פסקאות, כאיש קשר המסייע לסטיב הולמן. למה לא יכול היה הגיבור להיות איש מוסד ואקדמיה ישראלי? האמינות לא היתה יורדת – להפך, והמורכבות הפוליטית היתה עשויה להיות מעניינת יותר. אם תומאס האריס יכול היה לכתוב ספר שגיבורו הוא איש מוסד ישראלי ("יום ראשון השחור"), אין סיבה שסופר ישראלי לא יוכל.

שנית, שני הגיבורים של הספר (סטיב הולמן וכריס) הם אנשי מדעי החברה. זה כשלעצמו לא דבר רע, אבל הם נוטים לדבר בפסיכולוגיזציות מתמידות, במיוחד כריס. טונות של התבוננות עצמית וניתוחים עצמיים ומניעים וחרדות כמוסות וכדומה. עכשיו, לא שאין פסיכולוגים שמדברים ככה, אבל בשלב מסוים זה נהיה מעצבן, וקצת לא אמין. הדמויות מדברות באינטלקטואליזציית יתר, ולי לפחות זה הפריע.

לסיכום – ספר בהחלט ראוי לקריאה, מעלה רעיונות מעניינים ומותיר בקורא דילמות בסופו, וכל זה במסגרת עלילתית מותחת ומרתקת, שמעלה אפשרות שלא רחוקה מהפוליטיקה המוכרת לנו.