זמן מחווה – תזמון גרוע
מאת רון יניב
התעוררתי מאוחר.
מיהרתי להתלבש ויצאתי מהבית במרוצה.
התחתית היתה עמוסה, שתי הקרוניות הראשונות מלאות לגמרי, ואני שרפתי עוד עשר דקות יקרות בטרם נכנסה הקרונית השלישית לתחנה.
ביציאת 'השלום' דילגתי על המדרגות שלוש-שלוש, אך צג השעון הגדול על הקיר ממול סימן שאיחרתי בחמש שניות. הנה הלכה לה משכורת של חצי שעה. קיללתי, והעברתי את הכרטיס המגנטי בשעון הנוכחות.
"היי", אמר יוסי בחיוך, בעודו מציץ בשעונו. "אתה לא מסוגל לעמוד בזמנים?"
"בוקר", אמרתי, "מיקי יהרוג אותי".
"שטויות. קח קפה. שב איתי רגע. בין כה הפסדת חצי שעה בגלל האיחור הקטן הזה".
"צודק", אמרתי בעודי מוציא קפה מהמכונה. ישבתי לצידו על הספסל בכניסה. "של מי היה הרעיון לעגל חצאי שעות כלפי מעלה?"
"הדרך היחידה לחנך את העובדים לעמוד בזמנים".
לגמנו קפה בשתיקה.
"תגיד", אמר יוסי, "אתה מכיר מישהי בשם דליה? דליה קורן?"
"דליה? לא מכיר שום דליה. למה?"
יוסי הוציא מכיס חולצתו דף מקופל והושיטו אליי. "תקרא".
הנחתי את כוס הקפה בצד ופרשתי את הדף. זה היה דו"ח סטנדרטי של מחלקת הספרות. עברתי במהירות על הנתונים: שם הסופר, שם הספר, שנת ההוצאה, תקציר העלילה, אזהרות והיבטים חורגים.
"אני מבין למה אתה שואל, אבל אני לא מכיר אותה".
"שלא תגיד שלא הזהרתי אותך", חייך יוסי, קם והחל ללכת במורד המסדרון.
ישבתי עוד רגע ארוך על ספסל הכניסה, בוהה בדו"ח, ואז התעשתּי ומיהרתי ללכת לארכיון הספריה.
התיישבתי בעמדה פנויה, שטחתי את הדו"ח על השולחן, והתחלתי בבדיקה שיטתית.
"שם הסופר: דליה קורן".
הקשתי את שמה על המקלדת, ורשימה ארוכה הופיעה על המסך.
"סופרת", הקלדתי. נותרו שני שמות.
"שם הספר: אהובי בזמן עתיד". נותר רק שם אחד.
הרחבתי את מסך הנתונים והתחלתי לקרוא.
"דליה קורן, 1996-2081. פרסמה רומן ביכורים בשנת 2015, המתאר נוסע מהעתיד שחזר בזמן על-מנת להתחתן איתה. הרומן לא זכה להצלחה מסחרית".
הקשתי על המסך ובהיתי בתמונתה. כן. הייתי חוזר בזמן בשבילה.
הזמנתי עותק מהספר עצמו ותופפתי בעצבנות על השולחן עד שכל הדפים שוחזרו מהארכיב והודפסו במדפסת העמדה.
דילגתי במהירות על קטעי הרומן הזול וכלל לא התפלאתי שהוא לא זכה להצלחה מסחרית. בערך באמצע הפרק השלישי – נתקעתי. היא החלה לתאר את מכונת הזמן, והיה לי ברור שהיא אכן ראתה אותה במו עיניה. זאת אומרת, גם אם יש לכם דמיון מפותח, אני לא חושב שאם תתבקשו לתאר מכונת זמן תצליחו לקלוע לכל מאפייניה בדיוק כה רב. דיוק מושלם, למען הדיוק.
הקלדתי במהירות בקשה לנתונים נוספים.
"רשומה מחוץ לתחום", הבהב מסך התצוגה.
לא יכול להיות. רק לפני רגע הרשומה היתה זמינה.
טוב, היתה רק אפשרות אחת.
חיפשתי תחת קבצי ביקורת פנים.
אכן.
ואם הקובץ וכל הרשומות עברו לטיפולה של ביקורת פנים, יש לזה רק משמעות אחת. אין לי זמן מיותר.
מיהרתי לצאת מהארכיון והתאפקתי לא לרוץ למעבדה.
למזלי, היא היתה ריקה, והיה לי זמן לבחון את כל הדגמים שניצבו בשורה מסודרת. ניגשתי לדגם האחרון בשורה, זה שהיה הנוצץ מכולם. הקשתי על עמדת הנתונים משמאלו, ודפי הוראות החלו לצאת מהמדפסת הקטנה.
"נו, נו", האצתי במדפסת, אבל היא המשיכה בקצבה האחיד, ואני התפללתי שלא ייגמר לה הנייר כך פתאום.
התיישבתי על הכסא והתחלתי לכוון את הבקרות עפ"י ההוראות. לפתע נפתחה הדלת ויוסי נכנס לחדר.
"ידעתי שאמצא אותך כאן. אתה עושה טעות!" קרא לעברי. מאחוריו ראיתי שני אנשי בטחון, אחד מהם החל לשלוח יד לעבר נשקו.
חטפתי במהירות את הדפים שהמשיכו לצאת מהמדפסת, ולחצתי על כפתור השיגור.
פקחתי את עיני בזהירות. קרני השמש החמימות בישרו לי שאיני נמצא בתוך מבנה, והצפירות התכופות העידו על כך שאני מעכב את התנועה. ירדתי מהתלת אופן וגררתי אותו איתי על המדרכה. את דפי ההוראות הכנסתי לכיס מעילי, וניסיתי לחפש נקודות ציון שיעידו היכן אני. ומתי.
"סליחה אדוני, מה השעה בבקשה?"
"עשר וחמישה".
"תודה. ואיזה יום היום?"
"לך תציק למישהו אחר, טוב?"
"סליחה גבירתי, מה התאריך היום?"
"שלוש עשרה, אני חושבת".
"תודה. והשנה?"
"תתרחק ממני! אתה שומע?"
לא הייתה לי ברירה, אז הלכתי, גורר את התלת-אופן, מושך אחרי מבטים מוזרים, עד לפינת הרחוב הקרובה. התקרבתי אל דוכן העיתונים. "13 למאי, 1996". הקדמתי. מאוד.
ישבתי בצד, והתחלתי לעבור על הוראות ההפעלה.
"לבחירת תאריך היעד הרצוי, בצע את רצף ההוראות המופיע בעמ' 18", היה כתוב בעמוד הראשון.
יופי.
עמוד 12, עמ' 16, עמ' 17. זהו.
זהו?
לכל הרוחות. למה יוסי לא יכול היה להכנס למעבדה עשר שניות מאוחר יותר?
לאחר מאמצים הצלחתי להפעיל את התלת-אופן במצב נסיעה רגיל. נסעתי לאטי עד שהגעתי לביתה של משפחת קורן. החלטתי שקפיצה בזמן תהיה הרבה יותר פשוטה מבלי לשנות את הקואורדינטות. שיחקתי קצת עם הבקרות, ולחצתי על כפתור השיגור.
היה מעונן וקריר. הרחוב סביבי היה ריק. עברו דקות אחדות בטרם הופיעה דמות מרחוק.
ככל שהיא התקרבה, הרגשתי את לבי הולם בפראות. זו היתה היא.
חיכיתי עד שתכנס לביתה, וניגשתי לדלת הכניסה.
היא פתחה, ונשימתי נעצרה.
"שלום", אמרתי. "דליה?"
"לא, אני לא דליה. אני אמא שלה. אפשר לעזור לך?"
"אהה… לא. סליחה". מיהרתי לרדת במדרגות ולהתרחק מהמקום.
עליתי על התלת-אופן, כיוונתי את הבקרות, ולחצתי על הכפתור.
היה גשום. רעמים חזקים הפרו את השקט ששרר ברחוב. עליתי במדרגות ודפקתי בדלת.
זו היתה היא. יפה יותר מאמא שלה. כמו על מסך המחשב במשרד.
"אפשר לעזור לך?"
"דליה? דליה קורן?"
"כן. בוא, היכנס. אתה רטוב כולך".
נכנסתי, הורדתי את המעיל, והיא הובילה אותי לסלון.
"אתה מוכר לי", היא אמרה.
"אני האיש שחזר בזמן כדי להתחתן אתך", אמרתי.
היא צחקה.
"לא, באמת", התעקשתי. סיפרתי לה את כל הסיפור, אבל שום דבר מכל מה שאמרתי לא היה ידוע לה. היא לא פרסמה שום ספר, למרות שהשנה היתה 2019, ולא שמעה מעודה על מכונות זמן. אבל במהלך השיחה היא התעקשה שהיא זוכרת אותי כמי שהביא לה מתנה מקורית ליום הולדתה השביעי, אך לי לא היה מושג על מה היא מדברת.
בסוף שכנעתי אותה שנועדנו זה לזו, ועזבתי בהבטחה שנשוב וניפגש. בעבר.
כיוונתי את הבקרות בתלת האופן ולחצתי על הכפתור.
ריחות אביב עלו באפי וקולות שירה עלו באוזניי. פרפר רפרף מולי ואני תפסתי אותו בתנועה מהירה והכנסתי אותו לכיס המעיל. ניגשתי בצעד מהוסס אל הבית, וראיתי כי דלתו פתוחה.
"בוא, בוא, היכנס", אמרה אמא של דליה, ואני קיוויתי שהיא לא תזכור אותי. "אתה אבא של אחד הילדים?"
עוד בטרם הספקתי לענות, מישהו קרא לה מהמטבח והיא סימנה לי בידה להיכנס ולתפוס מקום. דליה רצה לקראתי קורנת מאושר, זר פרחים לראשה.
"מה הבאת לי?"
לקחתי את אחד הספרים העבים מהספריה, פתחתיו באמצע, והוצאתי את הפרפר מכיסי. הנחתי אותו בין דפי הספר, וסגרתי אותו.
"זוהי מתנתך", אמרתי לה. "יום הולדת שבע שמח".
נדתי בראשי למעט ההורים שישבו סביב, ומיהרתי לצאת.
עליתי על התלת-אופן, כיוונתי את הבקרות לכאן ולשם ולחצתי על כפתור השיגור.
היה גשום. שוב. אבל לא היו רעמים. עליתי במדרגות ודפקתי בדלת.
זו היתה היא. יפה יותר מתמיד. מבוגרת יותר מתמיד.
"אתה! שקרן! נוכל! בוגד!"
"מה קרה?"
"שמונה שנים חיכיתי לך. שמונה שנים! אין לך תחושה של זמן?"
נכנסתי, הורדתי את המעיל, והיא הובילה אותי לסלון.
"אני נשואה עכשיו", היא אמרה.
צחקתי.
"לא, באמת", היא התעקשה. היא סיפרה שחיכתה לי שמונה שנים, ונואשה. היא נישאה, ממש לפני שבוע. בסוף שכנעתי אותה שעוד אצליח להשתלט על מכונת הזמן וכי באמת נועדנו זה לזו. עזבתי בהבטחה שנשוב וניפגש. בעבר.
כיוונתי את הבקרות בתלת האופן ולחצתי על הכפתור.
היה קיץ. חם ולח. עליתי במדרגות ודפקתי בדלת.
זו היתה היא, ואפשר היה לראות שפעם היא היתה יפה.
"אתה? אתה לא יוצלח!"
"מה קרה?"
"עשרים שנה! עשרים שנה חיכיתי לך. שבוע אחרי שעזבת, התגרשתי מבעלי. חיכיתי. חיכיתי וחיכיתי. אתמול הסכמתי להנשא בשנית למחזר עקשן".
זה היה קשה הפעם, אך לבסוף הצלחתי לשכנע אותה שעוד נכון לנו עתיד ורוד, אבל היא לא הסכימה שאצא מהשגחתה. בלית ברירה הכנסתי את התלת-אופן לאחד מחדרי הבית, והבטחתי לא לשנות את בקרת המיקום.
כיוונתי את בקרות הזמן ולחצתי על הכפתור.
זה היה החדר שלה, והיא היתה בת 4. אולי 5. היא עמדה מול המראה, ומדדה שמלה חדשה. היא ראתה אותי, וצרחה. מיהרתי ללחוץ על הכפתור.
זה היה החדר שלה, והיא שכבה על המיטה. שער לבן, פנים חרושות קמטים. לא נעה. לא זעה. גופה עדיין חם, אך לִבה דומם. כנראה עצמה את עיניה, לנצח, רק לפני שניות אחדות.
עליתי על כסא התלת אופן, כיוונתי את הבקרות ולחצתי על כפתור השיגור.
סיפור זה נכתב כמחווה ל'תזמון גרוע' מאת מולי בראון, 1991.
