רוב האנשים יגידו לכם שבתחנה המרכזית החדשה יש שישה מפלסים. תשאלו עוברים ושבים, נהגי אוטובוס או בעלי חנויות. תשאלו אפילו את אלו שבנו את התחנה., או את אלו שתכננו אותה. כולם יגידו לכם שבתחנה המרכזית החדשה יש שישה מפלסים. אבל אני יודע שיש מפלס שביעי.

אני יודע, כי אני הייתי בו.

הליכה בתחנה המרכזית החדשה עלולה להיות מאוד מבלבלת. מעברים, פניות, עליות וירידות, רציפים משתלבים, חניונים וחנויות, מדרגות נעות ומעליות. לא פעם מצאתי את עצמי תועה למעלה מעשר דקות עד שהצלחתי למצוא את הרציף שחיפשתי. למרות שמדי יום אני נכנס פעמיים לתחנה המרכזית החדשה, הן בבוקר והן בערב, פעמים רבות מצאתי את עצמי יוצא לרחוב ביציאה חדשה שכלל לא הכרתי. מאוד קל ללכת לאיבוד בתחנה המרכזית החדשה.

הפסיכיאטר שלי אמר שחזיון המפלס השביעי בתחנה המרכזית החדשה הוא תולדה של עצבות. הוא אמר שאינני שמח. אישתי לא אהבה לשמוע את זה, אבל אז הפסיכיאטר שלי הסביר לה שחוסר שימחה הוא שם כולל המעיד גם על חששות ממלחמה ומהמצב הכלכלי, חוסר שביעות רצון מהעבודה וחוסר ביטחון, ושבסך הכל אני כנראה מחפש מקום לברוח אליו. אישתי קצת נרגעה כשהיא הבינה שהעצבות אינה בהכרח בגללה, ובינינו, מי לא רוצה לברוח? הפסיכיאטר שלי אומר שתחביב איסוף הבולים שלי מעיד אף הוא על אותו רצון לברוח, אבל אני יודע שזה לא נכון. ראשית, התחלתי לאסוף בולים לפני שנים רבות, לפני שבכלל מצאתי את המפלס השביעי של התחנה המרכזית החדשה. שנית, זה אוסף בולים שסבא שלי החל בו. שלישית, אפילו ראשי האומה אספו בולים, זה ידוע.

אתם צריכים לראות את אוסף הבולים הזה. בולים מכל העולם, מסודרים וממוינים בקבוצות עפ"י נושאים. היהלום שבכתר ומושא גאוותי הוא אוסף מעטפות יום ההופעה. פעם, איסוף המעטפות לא היה כמו היום, כאשר השרות הבולאי מקפיד להוציא מעטפה מיוחדת עליה מודפס "יום ההופעה". פעם, אם רציתם מעטפה חתומה עם בול מיום ההופעה, הייתם הולכים לסוכנות הדואר, קונים בול, מדביקים על מעטפה ריקה, כותבים את הכתובת שלכם, משלשלים לתיבה, ומקבלים לאחר כמה ימים את המעטפה, עם הבול החדש, מוחתם בחותמת הדואר של יום ההופעה. באופן שכזה הצליח סבי ליצור אוסף די מכובד של מעטפות יום ההופעה, וגם אבי הלך בדרכו, ולמרות שהיום ניתן להשיג מעטפות ישירות מהשירות הבולאי, גם אני ממשיך בדרך האיסוף שהתחיל סבא שלי.

בקיצור, באותו יום יצאתי מהבית, כרגיל. ירדתי מהאוטובוס ברציף הקבוע, כרגיל, וצעדתי במסדרונות התחנה המרכזית החדשה, כרגיל. ירדתי במדרגות, כרגיל, פניתי במסדרון המקורה, כרגיל, ופתאום מצאתי את עצמי במפלס אחר לחלוטין, מפלס שלא הכרתי. האדם הראשון שהופיע מולי נעץ בי עיניים תמהות, ואני מניח שאני נעצתי בו עיניים תמהות לא פחות. הוא היה לבוש בחליפה לא אופנתית, מגבעת גבוהה על ראשו, ועל עינו הימנית היה מונוקל. אבל אז הבחנתי שכל האנשים שמסביב לבושים באופן מאוד מיושן, שאין לייחס אותו אלא לסוף המאה התשע-עשרה פחות או יותר. לא רק הבגדים היו מיושנים, אלא גם התספורות והתסרוקות. צעדתי לאיטי לקופה שבמרכז הרציף, בעודי חולף על דוכן עיתונים. הכותרת של עיתון "הלבנון" בישרה על חילוקי דעות בין הברון רוטשילד לחובבי ציון. התקרבתי ובדקתי את התאריך. 18 ליוני, 1886. המשכתי לעבר הקופה וביקשתי כרטיס לגדרה. סיפוריו של סבא שלי על ימי הראשונים בגדרה תמיד שבו את לבי. הפרדסים והכרמים שנטעו, המבנים שבנו, עוררו את חדוות היצירה שבי. המרחבים הפתוחים, חוף הים הנקי, המרוחק רק כמה קילומטרים משם, והחברים החלוצים – קרצו לי. הפסיכיאטר שלי אמר שהגעגועים לעבר מעידים אף הם על חוסר השמחה שלי, אבל בכל פגישה ביקש שאספר לו קצת על הימים השמחים ההם, כפי שהצטיירו מסיפוריו של סבא שלי.

אז ביקשתי מהקופאי כרטיס אחד לגדרה. הוא הנהן בראשו למרות שיכולתי להבחין כי הוא תמה על מלבושיי, ואמר, "שש עשרה." הושטתי באופן מוכני את ידי לכיס מכנסיי, והוצאתי שטר של 20 ש"ח. הושטתי לו את השטר, אך הוא החזיר לי אותו מיד. "אדוני! אם אתה מנסה לרמות אותי, אדאג שיאסרו אותך תכף ומיד! זה לא כסף!" הוא נשמע תקיף ביותר, ואני מיהרתי לסגת. הייתי בטוח שגם בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה, בתי כלא לא היו מקום נעים במיוחד.

וזה היה זה.

יצאתי פחות או יותר בדרך בה נכנסתי, ומיהרתי למשרד.

למחרת, ניגשתי לחנות מטבעות עתיקים ורכשתי חמישה שטרות ישנים ושמונה מטבעות תואמים. זה עלה לי למעלה מאלף ש"ח, אבל מצד שני, כמה כבר עלו בימים ההם תריסר ביצים וכיכר לחם? הסכום הזה היה אמור להספיק לי לתקופה ארוכה למדי.

אבל לא הצלחתי למצוא את המפלס השביעי בתחנה המרכזית החדשה, למרות שחיפשתי אחריו נואשות. ימים רבים עליתי, ירדתי, פניתי והסתובבתי, אך המפלס השביעי נותר נסתר מעיניי. הפסיכיאטר שלי חזר ואמר שבסך הכל אני כנראה מחפש מקום לברוח אליו, והמפלס השביעי הוא חזיון פנטסטי הקיים במוחי בלבד.

אבל הוא קיים.

אני יודע שהוא קיים, כי אתמול כשעברתי על מעטפות יום ההופעה שלי מצאתי מעטפה חדשה, שלא היתה שם קודם. אתם יכולים לסמוך עלי כשאני אומר את זה, כי אני מכיר את כל הבולים ובמיוחד את המעטפות ממש בעל-פה. בכל אופן, המעטפה היתה ממוענת לסבא שלי, אבל בכתב שונה מאוד מכתב ידו. פתחתי אותה, והיא לא היתה ריקה. היה בה מכתב בזו הלשון":

רון,

חבר יקר,
ממש כיף כאן, בגדרה. אני נמצא כאן כבר שבועיים, והאנשים מאוד נחמדים ועוזרים.
אתה מוכרח לעשות מאמץ ולהגיע.

שלך בידידות אין קץ,

דן.

הבוקר גיליתי שהוא משך את כל כספו מהבנק וקנה בחנות המטבעות שטרות ישנים בכל הסכום. אני לא יודע מה הוא מתכוון לעשות שם, בגדרה של המאה התשע עשרה. אולי הוא יהיה חלבן, אולי איכר, אולי נגר, אולי כורם. בכל מקרה, אני בטוח שלא יהיה ביקוש למקצועו, בימים ההם.

דן? הוא הפסיכיאטר שלי.

הסיפור נכתב כמחווה ל'המפלס השלישי' מאת ג'ק פיני, 1950.

הזדמנות שניה

מי מעתיק

תזמון גרוע